זה כלב זה? חשבתי שיש לך שם כושון

 בתחנת הדלק מצביע המתדלק על הנוסע היושב בזקיפות קומה על המושב ושואל את הנהג, הסופר ג"ון סטיינבק: "זה כלב? חשבתי שיש לך שם כושון" (עמ" 259). צבעו של הכלב צ"רלי, המלווה את סטיינבק במסעותיו ברחבי ארצות-הברית, הוא שחור, אבל הבדיחה החבוטה הזו חוזרת עד לעייפה באזורי הדרום האמריקני, עד שסטיינבק חוטף ממנה בחילה.

   השנה היא 1961, שנה אחת לפני שסטיינבק זכה בפרס נובל לספרות. סטיינבק, שחזר מכמה שנות שהייה באירופה, מגיע למסקנה שאין הוא מכיר היטב את ארצו. הוא רוצה גם להוכיח לעצמו, שלמרות גילו – 58 – וכמה מתחלואיו, הוא עדיין במלוא אונו. הוא רוכש טנדר, בונה עליו בית מאובזר ויוצא עם ה"רוסיננטה" שלו למסעו הדון קישוטי. למרות שמדובר בשנת בחירות – קנדי נגד ניקסון – מגלה סטיינבק בצפון ובמרכז המדינה אנשים שלא ממש מתעניינים בפוליטיקה, אבל בדרום הוא מגלה גזענות חריפה, שבאה לשיאה בטקס יומי של מקהלת "המריעות" המתקיים בניו-אורלינס, שהופך להצגה הכי טובה בעיר. אמהות לבנות מתקהלות מדי בוקר מול בית-ספר יסודי שהעז לקבל, שומו שמים, את שני התלמידים השחורים הראשונים שלו. התלמידים מוסעים לבית הספר בחסות המשטרה, ומתקבלים במטח קריאות גנאי ועלבונות. סטיינבק צופה בטקס המבחיל בתדהמה, ושואל את עצמו האם זו אמריקה שהוא כל כך אוהב. אפשר עד מחר לנפנפף בססמאות כמו הפשיזם או הגזענות לא יעברו, אבל, לצערנו, הם עוברים, והם מחלחלים עמוק. בכל מדינה, הקורבן הוא אחר, אבל תמיד יש גזענות ותמיד יש קורבן.

   בדרך מניו-אורלינס ובחזרה, סטיינבק נתקל בלא מעט אנשים המנסים לבדוק איתו אם הוא אוהב "כושונים" או שונא אותם. מי שאוהב "כושונים" הוא יהודי שצריך לעשות לו לינץ", כמו גם בכושונים. ומי שנגד הכושונים, הוא גבר דרומי גזעי כמו שמאצ"ו צריך להיות. אבל סטיינבק הוא גבר אמריקני מסוג אחר, ולכן באחת ההזדמנויות הוא משליך טרמפיסט מהרוסיננטה שלו. תפקידו של דון קישוט הוא, כידוע, להיאבק בטחנות רוח, גם אם המאבק הזה לא תמיד מצליח.

   הרומן של סטיינבק הוא עדות נוספת לתקפות אמירתו הידועה של המשורר האמריקני הדגול וולט וויטמן: "ארצות-הברית הן בסופו של דבר הפואמה הגדולה ביותר". פואמת המסע הזו נכתבה היטב על ידי סטיינבק, מחבר "קדמת עדן", "ענבי זעם", "על עכברים ואנשים" ורומנים ידועים אחרים, שהפכו גם לשוברי קופות קולנועיים. סטיינבק מיטיב לתאר את הטבע ומיטיב לתאר את הטיפוסים, והוא מתגלה כסופר מסע מיומן היודע לנסוע פנימה והחוצה.  

   "מסעותי עם צ"רלי" נשמע כמו פרפרזה ל"מסעותי עם דודתי" הידוע של גרהם גרין. אלא שהפעם הנוסע המתמיד שלצדו של סטיינבק הוא כלב, המשמש מעין מראה הפוכה לנעשה באמריקה. בעוד האמריקנים הם גסים, הכלב הוא מחונך להפליא. אולי משום שהוא צרפתי ולא אמריקני. הכלב של סטיינבק יודע להגיד "פטטט" בכל פעם שהוא רוצה להשתין. הוא לא מתעצבן כמעט אף פעם, והוא לא נוהם ונובח, כמו מקהלת הנשים הגסות בניו-אורלינס. לשחורים מתייחסים כמו לכלבים, אבל סטיינבק מתייחס לכלבו כמו אל בן-אדם. והכלב שלו מלמד אותו, כמדומה, על אמריקה יותר מהגזענים שהוא פוגש בדרך.

ג"ון סטיינבק, מסעותי עם צ"רלי, מאנגלית: צילה אלעזר, אחוזת בית, 307 עמ"

פורסם לראשונה ב"כל הזמן", המקומון של "מעריב" בירושלים, ב9.11.2007