ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

התוכי של פידל

 
הסיפור "התוכי של פידל" נכתב בשישה בינואר 2009, במיוחד לפי הזמנתו של המבקר אלי אשד, לרגל חמישים שנה למהפכה הקובנית והתפרסם ב"היקום", האתר של אלי אשד ב- 23.1.2009. כמו לפני מספר שנים, גם בימים האחרונים התפרסמו שוב ידיעות שפידל קסטרו נוטה למות, ושהוא לקה בשבץ מוחי, אבל לפי ניסיון העבר אולי עוד מוקדם להספידו. מי יודע.
לרגל הפרסומים אודות מצבו הבריאותי של קסטרו, אני מעלה מחדש את הסיפור למשך ימים אחדים והפעם למען קוראות וקוראי "בננות".
 
התוכי של פידל/ ירון אביטוב
"קובני שיכור אחד עומד ברחוב וצועק: 'פידל קסטרו משוגע, פידל קסטרו משוגע'. השוטרים הורגים אותו ממכות, והוא מתחנן בפניהם: 'מה אתם רוצים ממני? יש בקובה הרבה פידל קסטרואים.' 'כן,' אומרים לו השוטרים, 'אבל פידל קסטרו הלוקו יש רק אחד.'" (בדיחה קובנית פופולרית)
 
בודד שכב בחדרו המסויד לבן, לבן יותר מזקנו הלבן, בחדרו הנזירי הנראה כמו חדר מתים יותר מאשר לשכה מפוארת של נשיא לשעבר, נשיא שחלש על ארצו יותר מכל נשיא אחר במאה העשרים. החדר הזכיר תא בכלא. היה בו רק צוהר קטן, והוא היה נטול קישוטים או תמונות שיזכירו לו את עברו, גם לא תמונתו עם צ'ה, אלא רק ריהוט נזירי ממש כמו החדר עצמו: שולחן עץ וכיסא עץ, שכאשר כוחותיו עוד הרשו לו, שימשו אותו כדי לכתוב את רשימותיו לעיתון "גראנמה"(1), רדיו ישן ובלה מזוקן אף יותר ממנו, שקיבל בירושה מאמו, שהתנגדה למהפכה ורכבה על סוסה לקדם את פני המהפכנים שרצו להפקיע ממנה בשמו את החווה שלה. בת חווה אמיצה, נזכר באמו, ממנה ירש את האומץ. לא היתה לו ברירה, אלא להפקיע ממנה את החווה כפי שהפקיע מכולם, הגם שראול דיבר על לבו שלא יעשה זאת.
   ברדיו הישן התנגנו נעימות של שלישיית מאטאמורוס, שפעם אמו אהבה ושגם הוא אהב לפני שנסע ללמוד משפטים בהוואנה, ואחר-כך עלה להרים כאלמוני וירד מהם כמהפכן המפורסם בעולם. על הקיר היה קבוע כלוב, ובו תוכי שצרח מדי שעה עגולה, כמו שעון קוקייה שמעולם לא מכזיב: "ויוה פידל! ויוה לה רבולסיון!", מבלי לדעת ששניהם עומדים לגווע: פידל במיטה, והמהפכה ברחוב.
   בבוקרו של השני לינואר 2009, העירה אותו האחות מוקדם מהרגיל ודרשה בשלום הה'פה קומנדנטה(2), הגם שידעה מראש את התשובה. בכל פעם שרצתה להזכיר לו עד כמה היא מעריצה אותו, הוא נהג להסותה בידו הגרומה, שנתקעו בה במרוצת השנתיים האחרונות מחטים יותר מבזרועו של נרקומן: "שה, שה, אני לא הקומנדטה יותר, ואסור שאף אחד יידע שאני כאן. זה סוד."
   "אחיך בטלפון," אמרה האחות. "האם מותר להעביר לך את השיחה?"
   "אמרתי לך שהיום אני לא רוצה שיעבירו לי שיחות. אני לא רוצה לפגוש אף אחד ולראות אף אחד, ותגידי לאחי שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה."
   "תגיד לו אתה," נבהלה האחות. שלא יטילו עליה את האחריות. "הוא רוצה לדבר איתך. היום זה יובל החמישים למהפכה והוא רוצה לשאול אותך אם…"
   "טוב, תעבירי לי אותו," השיב באי-רצון.
   "ה'פה קומנדטה," שאג אחיו בחדווה בטלפון, חדווה של אדם שהמתין כמעט חמישים שנה בנחישות ובנחשיות כדי לתפוס את השלטון. "היום אנחנו חוגגים בכיכר המהפכה, ורוצים לדעת האם תזכה אותנו בכבוד לבוא לבימת הכבוד?"
   "ראוליטו, איך אוכל לבוא, אם בקושי אני כבר יכול לצאת מהמיטה…" פנה אליו בקולו האיטי והסדוק, שכמו הופק מגרון חרב של אדם שתעה ממושכות במדבר וצמא היה לכל טיפת מים.
   ראול נדרך. מדוע הוא קורא לי ראוליטו ולא ה'פה קומנדנטה, או לפחות סניור פרזידנטה? עתה, משהפך סוף-סוף לנשיא, מן הראוי היה שאחיו, בכור ובכיר ממנו ככל שיהיה, יפנה אליו בתוארו הרשמי, אולם התואר הזה הרי מעולם לא נלקח מהקשיש המרותק למיטתו, שיישאר לנצח הה'פה קומנדטה.
    "…אסור שהעם יראה אותי במצבי," שמע ראול את הקשיש ממשיך ללחשש. "ומה יגידו האמריקנים?"
   "אז אולי לפחות תקליט הודעה לאומה," ביקש ראול. "חמישים שנה, ה'פה קומנדנטה! זהו אירוע שחובה שייזכר וארבעים ותשע שנה מתוכן… חמישים שנה מתוכן… זה אתה."
   לרגע, חש הזקן געגועים עזים לימים שבהם ניצב תמיד על בימת הכבוד, והכול הקיפו אותו בהערצה. אבל רק לרגע, ואז הכול התפוגג והוא החליט לעמוד בשבועתו, שיהיה מה שיהיה – שוב לא ייראה בציבור. הזקן הבודד והמסתגר עצם בעייפות את עיניו, וניסה לשחזר את עברו המהפכני: כיצד פרץ בראש מאה וחמישים מורדים למחנה מונקדה, תוך שהוא מנצל את העובדה שאלף מחייליו של פולחנסיו באטיסטה ששמרו על המקום היו שתויים, וכיצד שמונים מנאמניו נהרגו ו-32 מהם נעצרו והוא ביניהם; וכיצד נשפט לחמש-עשרה שנות מאסר וזכה לחנינה אחרי שנתיים, וגלה למקסיקו ופגש את צ'ה גווארה; ובשני בדצמבר 1956 הפליג עם שמונים ואחד מנאמניו בספינה החבוטה "גראנמה", נחת במזרח קובה ונתקל באש חיילי באטיסטה שהרגו שבעים מאנשיו, אך והוא ואחד-עשר משליחיו וביניהם אחיו ראול ויד ימינו צ'ה נמלטו להרי הסיירה מאסטרה, וניהלו משם מערכה שהפכה למיתוס. שנים-עשר הנועזים הקובנים, כמו שנים-עשר השבטים היהודיים. והחשוב מכל, כיצד ירד מפסגת הפיקו טורקינו כמו האל מן ההרים, והתייצב בשני לינואר שנת חמישים ותשע על מרפסת בניין העירייה בכיכר קרלוס מנואל דה סספדס בסנטיאגו דה קובה והכתיר את עצמו כמשיח הקומוניסטי של קובה, בעוד המעריצים מריעים לו בהתלהבות. ואחר-כך המשיך לבירה הוואנה יחד עם גדודי המהפכנים, שהגיעו ברכבת שעליה השתלט צ'ה בסנטה קלארה, עיר שלימים תהפוך למוזיליאום שבו ייטמנו עצמותיו של צ'ה, ואולי גם ביום מן הימים עצמותיו שלו.
   ראוליטו היה תמיד צמוד אליו, יד ימינו. הוא לא העריך אותו כמו את צ'ה או את קמילו סיינפואגוס, אבל הוא היה היחיד ששרד לאחר מכן בכל הטיהורים הרבים שערך, שסילקו מהדרך לעולמים את קמילו, שמטוסו צלל לים עשרה חודשים לאחר ניצחון המהפכה, באוקטובר 59; את צ'ה, שנשלח באפריל 65 לייצא מהפכות רחוק ככל האפשר מכיכר המהפכה של הוואנה, ואת כל סגניו האחרים, סגנים לשעה, שלא ידעו להפוך לעדת אומרי הן. תמיד נאמן היה עליו הפתגם שהוא עצמו טבע: "אין אויב מרושע יותר ממי שקראת לו ידיד." כולל ידיד לנשק, ידיד למהפכה. רק ראוליטו ניצל מהטיהורים האלה, כי היה אח ואח לנשק ולא רק ידיד. ראוליטו היה ערמומי דיו כדי לא להתנגד להחלטותיו או לנשוף בעורפו. היחיד שידע תמיד לומר הן.
   וכאשר הגיע הרגע המיוחל, הוא קרא לראוליטו ללשכתו ואמר לו שאחרי ההחלקה-נפילה האחרונה שלו בפומבי, ואחרי הבושות שעשו לו הצילומים שפורסמו בכל רחבי העולם, ואחרי שהרופאים הודיעו לו שהוא חייב לפרוש ולעבור ניתוח, אם חייו עוד יקרים לו, הוא מעביר לו זמנית את סמכויות השלטון, אבל הוא זה שיקבל, כמובן, את כל ההחלטות מאחורי הקלעים. שלא יעלה בדעתו של ראוליטו להישאר בתפקיד לאורך זמן. מיד לאחר הניתוח, שבוע-שבועיים לכל היותר, הוא יתייצב שוב על רגליו כמגן המהפכות בכל רחבי העולם. המהפכה היתה יקרה לו תמיד יותר מחייו. הוא רצה תמיד למות כמהפכן על משמרתו, אבל בשנים האחרונות הרופא הפך לבן הלוויה הכי צמוד אליו, וליחיד שהוא נאלץ לשמוע בקולו. דווקא הוא שלא נשמע מעולם לאיש, גם לא לניקיטה המאריקה(3), ובטח שלא לג'ון קנדי, חזיר אף יותר מכל החזירים של מפרץ החזירים, האיש שכנגדו כמעט והצליח לחרחר מלחמת עולם.
   אבל תמונות העבר היטשטשו, הקולות התעממו, ונשמעו לו רחוקים מתמיד. קולות המהפכה, קולות התהילה, והוא רק שמע את עצמו משתנק ומחרחר, ואת קולו של ראוליטו המבוהל: "ה'פה קומנדנטה, ה'פה קומנדטה, איפה הרופא?"
   "תפסיק לקרוא לי ה'פה קומנדטה, אני אחיך, האיש שהרכיב אותך על אופניו ב-26 ביולי 1953 עד למבצר מונקדה בסנטיאגו דה קובה!"
    ואחרי שנשימתו התייצבה אמר לאחיו: "ראוליטו, אני חלש… אני צריך לנוח… אין לי כוח לשום נאומים עכשיו ולשום הקלטות."
   "אפילו לא הקלטה של חמש דקות? אפילו בן-לאדן מקליט לפעמים הודעות. זה חשוב לעתיד האומה!"
   "קראחו, לעזאזל, זה חשוב לעתיד האומה או לעתיד שלך? אתה זוכר מה אמרתי לך לפני פחות משנתיים? אני מוסר לך זמנית את ההנהגה, ועליך להתמודד עם כל המתנגדים מבית ומחוץ, הגוסאנוס, התולעים האלה ממיאמי, כפי שאני הצלחתי להתמודד איתם."
   "ה'פה קומנדנטה, רק לדקה. הודעה קצרה."
   "אפילו לא לשנייה הרמניטו, אח קטן. אני סוגר, די, תלך לכיכר, תעלה לבמה ותנאם כפי שלימדתי אותך מאז שהיית נער. מקסימום תיקח נאום שלי מלפני שלוש שנים ותלמד אותו בעל-פה!"
 
הזקן נראה נסער מתמיד. האחות שהציצה פנימה הזעיקה את הרופא שציווה עליו לפרוש, הרופא שהפך לקומנדטה האישי של מי שהיה ה'פה קומנדנטה של עם שלם ופיקד במשך כמעט חמישים שנה על יותר מאחד-עשר מיליון קובנים. הרופא נכנס, העיף מבט מודאג בקשיש, והורה לאחות להזריק לו זריקת הרגעה בישבנו. הקשיש לא התנגד, הסיר את מכנסיו וחשף בפניה את אחוריו. או-הו, עם כמה נשים הוא שכב! הן חשפו בפניו את מערומיהן, ועכשיו, בגילו, עליו לחשוף את מערומיו בפני אחות רחמנייה. מעולם לא שש להינשא. בניגוד לראוליטו, שמצא לו אישה מהפכנית שאיתה התמיד כל חייו, הוא לא הצליח למצוא אישה כלבבו. את הילד הבלתי חוקי שנולד לו, ושהיה ממונה על תכנית סודית עלומה, שלח לצרפת אחרי שהכזיב. בתו הכזיבה אף יותר כשיצאה לארצות-הברית והצהירה שהיא מתנגדת לו. יותר מאחד-עשר מיליון ילדים יש לו, והפחות שמביניהם היה מוצלח בעיניו אף יותר מילדיו שלו. במיוחד חרה לו על בתו הבוגדנית. מבנו לא ציפה להרבה, אולם ממנה ציפה לגדולות ונצורות. מדוע היא לא יכולה היתה להיות כמו הבת של צ'ה, הרופאה הארגנטינאית, שבאה לחיות בהוואנה וקיבלה על עצמה את חוקי המהפכה?
   הוא התנחם בכך, שגם בניו של ראוליטו לא טובים בהרבה מילדיו שלו, למרות שגדלו בבית מהפכני. הולך ופוחת הדור. תפוחים רקובים רבים יצאו מבתים מהפכניים, וגם מהבתים שלהם.
   הרופא והאחות יצאו מהחדר, וביציאה האחות, שהחזה הזקור שלה קרץ לו בערמומיות, זרקה לעברו חיוך נשי קטן, חיוך שרמז לו שהיא כמהה לשכב לצדו על הסדינים הצחורים. מדי בוקר היא מחליפה לו את הסדינים, ושבה אחר-הצהריים כדי לשאול את רשותו להחליף אותם שוב, כאילו היא מחליפה לו פעמיים ביום חיתולים. הוא, הגבר הזקוף, הנישא, המורם מעם, האיש הכריזמטי שכולם נרעדו לשמע קולו. הוא! ואיפה הוא עכשיו? שוכב במיטה כמו פגר, מחשב כמו חתול את קיצו לאחור וזקוק לאחות סיעודית, שעושה לו כל הזמן עיניים, כאילו הוא לא חצי-פגר. אולי היא רוצה להינשא לו כמו אותה צעירונת, שהתחתנה עם הזמר הקשיש קומפיי סגונדו מהלהקה הפרו-אמריקנית השנואה עליו, ה"בואנה ויסטה סוסיאל קלוב", וכל זאת על-מנת לזכות בירושתו?. הזמר היה בגיל תשעים ושלוש כשהתחתן איתה ונולדה לו בת לעת בלותו, ואילו הוא רק בן שמונים ושלוש, ככה שאולי האחות הזו חושבת שהם יוכלו לחיות עשר שנים ביחד ולהוליד כמה ילדים.
   האחות הציצה שוב ואמרה: "ה'פה קומנדטה, השידור הישיר מתחיל בעוד דקה. האם אתה רוצה לשמוע? שאכוון לך את תדר התחנות?"
   "תודה, אבל אני מסוגל לעשות את זה לבד," גער בה ברוגז.
   האם עד כדי כך הוא נראה לה חסר ישע, כמו הקולונל הקשיש בספרו של ידידו גבריאל גרסיה מארקס, "אין לקולונל מי שיכתוב עליו", או כמו הפטריארך ב"סתיו של פטריארך". אילו היה לו כוח, היה קורא שוב את הרומנים האלה ומדמה בלבו שידידו, שהולך ומזדקן בעצמו, כתב אותם עליו. גרסיה מארקס נשבע לו פעם, שלעולם לא יכתוב נגדו ולעד יישאר סופר החצר שלו. וגם כשרדף את סופרי ארצו, כלא ועינה אותם, והכול ציפו ממארקס שייצא בהכרזה נגד מי שכינה בהערצה "דיקטטור טוב", זה עמד בשבועתו ולא דיבר בגנותו, כיאה לגבר אמיתי.
   מארקס כנראה לא הסכים עם אמירתו של הסופר הגוואטמלטקי הגולה, אאוגוסטו מונטרסו: "בפני סופר לטיני ניצבות שלוש ברירות: הגליה, כליאה או הלוויה," והוא בחר דווקא באפשרות הרביעית – לזכות בפרס נובל, גיחך הזקן לעצמו.
   השידור החל. הזקן האזין לנואמים הראשונים, שניסו ללבות התלהבות בקהל המיוגע מחמישים שנות מהפכה. ואז הגיעו תורו של אחיו. הזקן רצה לשמוע עד כמה הוא הצליח ללמוד בעל-פה את נוסח נאומיו הישנים. לנאום שבע, שמונה ואחת-עשרה שעות כמוהו – נאומים שבגינם זיכה אותו גרסיה מארקס בכינוי "פידל של שבע השעות", ואילו אויביו כינו אותו "אל פריקו", התוכי ("אל פריקו אסטה דאנדו מואלה, התוכי ממשיך לקשקש," נהגו לומר) – ראוליטו בוודאי שלא יהיה מסוגל. מעולם הוא לא נחשב לנואם גדול אלא דווקא לשתקן ונחבא אל הכלים. הלוואי ויוכל לנאום לפחות למשך מחצית השעה.
קולו של ראוליטו נשמע מונוטוני ועייף, כמעט כמו קולו שלו. הוא חזר שם על הססמאות הישנות על המהפכה והקרבות המהפכניים, שאיש כבר לא זכר חוץ אולי משניהם ומכמה ספרים מצהיבים, על השוויון, על מפרץ החזירים, על האימפריאליזם ועל האמריקנים, ולא חידש למעשה דבר.
   הזקן ניסה להאזין קצת, אבל מכאוביו גברו. עליו לקרוא לאחות שתתקע לו עוד זריקה משככת כאבים. אילו כוחו היה במותניו כמו פעם, היה יוצא אל הכיכר. עשרות האלפים מחכים עכשיו לו ולא לאחיו. כולם נשאו תפילה לאלי המהפכה, שהוא יאזור כוחות ויגיח ממחבואו, המחבוא שאיש לא יודע עליו למעט כמה מאנשי סודו, ויתייצב על הבמה, כפי שנהג במשך יותר מארבעים ושמונה שנה, ויישא עוד נאום חוצב להבות. אבל במקומו, הם קיבלו את נאומו החיוור של מי שהכול קוראים לו "פידל לעניים", האיש שהנהיג כמה רפורמות סלולריות וחשב שבכך הוא יקנה את לבו של ג'ורג' דאבליו בוש ויגרום לו להפסיק את האמברגו ולהוציא את קובה מרשימת שבע המדינות התומכות בטרור.
   הקולות העולים מכיכר המהפכה נשמעו לזקן הבדול מעמו רחוקים כמו הדיה של המלחמה הקרה, רחוקים כמו הדיה של המהפכה עצמה. האיש שכונה פעם נציגו של "האח הגדול" עלי אדמות, האזין בחצי-אוזן לנאומו של אחיו הקטן. הדקות נקפו וראוליטו טרם סיים. האם הוא יתגלה בכל זאת כתלמידו הנאמן והמצטיין, כמו תלמידיו של ישו שהפיצו את תורתו?
   מחשבותיו נדדו. הזקן נזכר בפעם האחרונה שתלמיד נאמן אחר שלו, הוגו צ'אבס, הגיע לבקרו. אז, היה לו עדיין כוח להצטלם איתו ולעשות את כל השואו הנדרש, אבל לא עתה, אפילו לא בעבור חגיגות יובל החמישים.
   לפתע נשמעו נקישות על הדלת. האחות הציצה ושאלה: "סניור פרזידנטה מבקש לדבר איתך בטלפון ולראיין אותך לתוכנית הרדיו שלו לרגל חמישים שנות המהפכה."
   "איזה פרזידנטה?" השתומם הזקן, הגם שרק לנשיא אחד, מלבד לאחיו, הוא התיר להתקשר אליו או לבקרו.
   "שוב הוא רוצה להצטלם איתי," מחה, "ולהראות אחר כך לכל העולם את התמונה שלי כהוכחה לכך שאני חי? שיחשבו מה שהם רוצים. שיילך מצדי להצטלם עם אחמדיניג'אד!"
   "אבל הוא אומר שהוא רוצה לברך אותך לרגל חמישים שנות המהפכה."
   "שיברך את אחי… תגידו לו שאני ישן," מלמל ונזכר בשיחתו הטלפונית האחרונה עם צ'אבס. 
   "קומו אסטאס לוקו, מה נשמע משוגע?" שאל אותו צ'אבס.
   "מי שמדבר," הרשה לעצמו הזקן צחוק קטן. הרי לשניהם קוראים "אל לוקו".
   "תגיד, אפשר לספר עליך ברדיו את הבדיחה על פידל קסטרו המשוגע?" שאל צ'אבס.
    "עזוב, לבדיחה הזו יש כבר זקן יותר ארוך משלי. תמציא כבר משהו חדש. בכל דבר ועניין אתה מנסה לחקות אותי כמו תוכי, ותוכי אחד כבר יש לי. אני לא צריך שני," אמר וניתק.
   "אבל מה סניור פרזידנטה יחשוב?" נזעקה האחות והעירה אותו משרעפיו, "שהה'פה קומנדטה ישן דווקא ברגע שההיסטוריה חוגגת חמישים שנה?"
   "שיחשוב מה שהוא רוצה. אין לי כוח עכשיו לדבר עם אף אחד, גם לא איתך. ותשכחי מזה שאני אתחתן איתך, כך שאת יכולה להפסיק לנענע."
   "אני בכלל לא מנענעת," אמרה האחות בטון נעלב, ושבה ולבשה את מדי האחות המעומלנים שמתחתם פעם חזה מזדקר ולב קובני אוהב.
 
בעוד פחות משעה ישוב הרופא ויבדוק אותו, ואולי גם יורה להזריק לו עוד זריקה אחת. כמה זריקות הוא עוד מסוגל לסבול? האחוריים שלו כבר מנוקבים לגמרי בחוד המזרק. לרופא כבר אין בעצם סיבה לבדוק אותו. הדיאגנוזה היא סופית. פשוט צריך לחכות. כפי שנאלצו לחכות כמעט ארבעים ותשע שנים עד לפרישתו, עכשיו מחכים כולם שימות והלוואי ויחכו ארבעים ותשע שנים גם למותו, צחקק הזקן לעצמו. הראשון שישמח על מותו, כך נדמה היה לזקן, יהיה אחיו ראוליטו. כן, דווקא הוא. הוא ירגיש אז חופשי יותר לפגוש את ברק אובאמה ולהתחנף אליו כדי שיבטל את האמברגו.
   את בואו של הרופא בישרו תמיד צווחותיו של התוכי הנאמן, התוכי הזקן אף יותר ממנו, התוכי שרכש מאז שמתנגדיו החלו לכנותו: "אל פריקו", בשל נאומיו הארוכים, ושאותו אימן לשמש ככפילו.
   התוכי לא היה מורגל לראות את אדוניו שוכב ימים רבים כל כך בחוסר מעש במיטה, מתפתל ונאנח. בעבר, אדוניו נהג להקדיש לו תשומת לב רגעית רק בשעת היקיצה והשינה, או בשעה שהכניס נשים למעונו המתחלף והציג לו אותן בגאווה כדי לקבל את אישורו. מדי שבוע או חודש החליף את מעונו, מפחד המתנקשים, אבל תמיד-תמיד נטל עימו לכל דירה שאליה עקר, או לכל מלון שבו התארח, את התוכי הנאמן, שאותו כינה "פידליטו". התוכי הנעים לו מזמירותיו: "ויוה פידל! ויוה לה רוולוסיון!", ולעיתים אף נאם באוזניו נאומים ארוכים יותר אף מאלו שלו, שאותם הצליח ללמוד בעל-פה טוב יותר מראוליטו. התוכי היה תלמידו המובהק ביותר, אף יותר מראוליטו, הוגו צ'אבס וכל האחרים.
   התוכי הצווחני השמיע באוזניו רק דברים שאהב לשמוע, ומעולם לא הקשה עליו בשאלות. אבל עתה ניכר היה שהתוכי מודאג.
   -למה הרופא הזה בא לכאן כל כך הרבה פעמים. יש לו ריח של מוות, היה נדמה לו שפידליטו שואל.
   "הוא בא לבדוק אותי, פידליטו. הוא קובני, הרופא הזה. הציעו לי רופא אמריקני ורופא רוסי, אבל תמיד חשבתי שהרופאים שלנו הם הכי טובים. ראית איך הם הצילו את מאראדונה, אז חשבתי שיצילו גם אותי."
   -להציל אולי לא, אבל יאריכו לך עוד קצת את החיים.
   "יאריכו לי אולי את הייסורים," גיחך הזקן, "כי מה שווים החיים, כשאתה לא שולט בכולם אלא כולם שולטים בך."
   -א-הה, עכשיו אתה מרגיש מה שהעם שלך הרגיש חמישים שנה איתך.
   ניכר היה שפידליטו רוצה לשאול אותו עוד משהו שמעולם לא העז לשאול.
   -ה'פה קומנדנטה, האם אתה מתחרט על משהו?
   הזקן רצה לומר לפידליטו, שהוא לא מתחרט על שום דבר, לא על כשלונות המהפכה ובטח שלא על הצלחותיה. לא על הדחת פולחנסיו באטיסטה המושחת, ולא על כך שהפך לבסוף לרודן מושחת כמוהו. לילה אחד ראה בחלומו את האיש שהדיח, באטיסטה, האיש ששדד ארבעים מיליון דולר מקופת המדינה רגע לפני שברח לרפובליקה הדומיניקנית, מתקרב אליו בצעדי מחול איטיים ורוצה לחבקו: "אחי אתה!", והוא נרתע ממנו כנשוך נחש. לא, הוא לא מתחרט – לא על המהפכה ולא על ההוצאות להורג, לא על גרגירי האורז והפריחולס(4) שחילק לעניים ולא על הרעב, ולא על החינוך והרפואה חינם וביעור הבערות, ולא על משבר הטילים, שבמהלכו גייס אנשי אס.אס. כדי לאמן את חייליו, ולא על החרם האמריקני, ולא על שהתייצב נגד נשיאים אמריקניים רבים בעוד שהוא נשאר על כנו, ולא על הגליית צ'ה ולא על חיסולו של קמילו, ולא על הגזרות הרבות שהטיל על האזרחים וסגירת שערי קובה בפני אלה הרוצים לצאת, ולא על ביטול הקומוניזם ולא על שינוי שיטת המשטר לסוציאליזם דולרי ופתיחת המדינה מחדש לתיירות, לזנות, סרסרות ושחיתות, שאותם ניסה לבער עם עלייתו לשלטון. לא, הוא לא יכול היה להימנע מלשלוח אלפים אל מותם, ורבבות לגולאגים ולעינויים; ולא, והוא לא יכול היה למנוע גם מהכרישים מלטרוף את כל מאות האלפים שניסו לברוח ברפסודות אל חופי מיאמי השנואה. מה רוצים ממנו? האם הוא זרק אותם לכרישים, כפי שאידי אמין זרק את מתנגדיו לתנינים? לא. אז מדוע טוענים שהמהפכה ניצחה, אבל הוא הפסיד והעם הפסיד?
   כמו מרחוק שמע את הד קולו של אחיו ברדיו הישן, ולא ידע האם זהו ראוליטו שמדבר, או שמא אלה הן המחשבות הפורחות מראשו כמו יונים מהשובך.
   לא, הוא לא מתחרט, רצה לצעוק.
   הערב רד והוא חש מיוגע מתמיד. התוכי הביט בו בדאגה ועפעף בכנפיו כמו יפיופית המעפעפת בריסיה בהזמנה. או-הו, כמה רצה שהתוכי הזה יהיה עכשיו אישה יפה, שאיתה הוא ימצא כוחות להתעלס. אבל התוכי עפעף שוב, והפעם בדאגה.
   "מה אתה חושב? מה אתה אומר?" לכסן הקשיש מבט לעבר הציפור מעוטרת הנוצות.
   "ויוה פידל! ויוה לה רבולוסיון!" חזר התוכי על עצמו כיאה למי שהוא.
    "איזה ויוה?" מלמל הקשיש חסר האונים. "פידליטו היקר, אני הולך למות. כל הרופאים שגייסתי, כל המיליונים שהוצאתי וכל המיליונים שסרים למרותי לא עוזרים להציל אותי."
   -אבל הרי הופעת ברשימת מאה העשירים בעולם של המגזין "פורבס", אז מה אכפת לך לבזבז קצת כסף על תרופות. למי חשבת להוריש את כל הכסף הזה? למהפכה? להמונים? לעניים? היה נדמה לו שהוא שומע את התוכי מדבר.
   "למהפכה?" צחק הקשיש. "רציתי להוריש את זה לך… אתה היחיד שהיית נאמן לי באמת…"
   -אפילו לאחיך לא תוריש משהו?
   "גם הוא לא היה נאמן לי באמת. הוא מנצל עכשיו את החולשה שלי כדי לבצע רפורמות. הוא רוצה להיות כמו גורבאצ'וב המיארדה, החרא. לחסל את המהפכה, את הקומוניזם, את כל מה שבניתי בחמישים… בארבעים ותשע שנה…"
   -אבל תשמע איך הוא מדבר עכשיו ברדיו. הוא לא אומר את כל הדברים האלה, אלא מדבר רק בשבחי המהפכה.
   "אבל זה לא מה שהוא חושב באמת… הוא פשוט סופר את הימים, ואחרי שאמות, הוא רוצה להרוג גם אותך, כדי שלא תאיים על מעמדו…"
    התוכי הזדעזע עד עמקי נשמתו הציפורית. לבו היה זעיר בממדיו, אך ענק ברגשותיו.
    –אז שחרר אותי, אדון, שחרר אותי… אני כלוא כאן כמו העם שלך, ולא יכול לצאת לחופשי. כמוהם, אני כלוא בכלוב, וכל ההבדל הוא, שלהם אתה נותן מדי יום אורז ופריחולס ורוצה שהם ישמיעו לך בכל בוקר את הססמה: "חלוצים של הקומוניזם נהיה כולנו כמו צ'ה", ולי אתה נותן זרעונים ורוצה שאגיד לך כל בוקר: "ויוה פידל!" וככה אולי תגיע עד לגיל מאה עשרים. תן להם לצאת לחופשי ותן גם לי!
   "ולמה?" התקצף הקשיש, "כדי שתיסע ליומה(5) ותעזוב אותי. לא ולא, כאן חיית וכאן תמות, כמוני!"
 
התוכי צווח לעזרה, אבל כל מה שהצליח להפיק ממקורו היה מה שאדונו לימד אותו: "ויוה פידל!" הזקן שאל את עצמו האם צווחותיו של התוכי יצליחו להשיבו לחיים, כמו בפעמים הקודמות שכבר פרפר בין חיים למוות. אבל אחרי כמה צווחות, התעייף פתאום התוכי ושמט אף הוא את מקורו, כאילו מתוך הזדהות עם אדוניו, שנראה כמי שעומד אף הוא להשתתק לנצח.
   שוב כבר לא ילעיגו לו ההמונים: אל פריקו אסטה דאנדו מואלה!
   התוכי כבר לא מקשקש, לא הוא ולא כפילו בעל הכנף.
   בכוחותיו האחרונים, סובב הזקן את הכפתור וחיפש תחנת רדיו קתולית שתקרב אותו לאלוהים, שממנו התרחק כל חייו הבוגרים. אבל כל שהצליח למצוא היו רק את הנעימות המתוקות של שלישיית המאטמארוס. אולי טוב לו למות ככה, חשב, כשהמלאכים מנגנים למראשותיו. הוא ניסה לבדוק האם מבעד לחלון כבר זורח הכוכב הראשון, ונזכר באמירתו הידועה: "צ'ה זרח בשמי קובה כמו כוכב, ולמרות שהוא חסר – נוכחותו תמיד מורגשת".
   האם גם אני אחסר למישהו? האם גם הנוכחות שלי תהיה מורגשת אחרי שאסתלק? שאל הזקן את עצמו.
   יותר משש מאות פעם ניסו המתנקשים לחסלו ולא הצליחו, ורק המתנקש הגדול מכולם, מלאך המוות, יצליח במשימתו. כמו מרחוק שמע קול שירה עולה מהרדיו: "בסאמה, בסאמה מי מוצ'ו…" וידע שהפעם מלאכית המוות היא זו שנושקת לו. הוא רצה לפעור את מקורו בפעם האחרונה כמו פידליטו-שלו ולצווח: "ויוה פידל!", אבל נשיקת המוות חתמה את שפתיו לנצח.
6.1.2009
הערות:
1-    ביטאון המפלגה הקומוניסטית הקובנית
2-    המפקד העליון. בספרדית כותבים  JEFEאבל בקובה הוגים זה ה'פה.
3-    הכוונה לניקיטה חורשצ'וב. מאריקה – מתרומם. כך כונה חורשצ'וב בהפגנות הקובניות שארגן קסטרו נגד התקפלותו של שליט ברית-המועצות בעת משבר הטילים
4-    שעועית
5-    כינוי לארצות-הברית או לאמריקנים
6-    ירון אביטוב פרסם מספר ספרים על קובה, בהם "האורות של מיאמי" (הוצאת כרמל/עמדה), "הלילה של סנטיאגו" (אסטרולוג) ו"יומה" (גלורי). ספרים אחרים שלו שראו אור: "פתק מאמא" (עם עובד), "אדון הסליחות (ספריית מעריב),"הומלס" (עמדה/כרמל)
 
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב