עיר העשן

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

את הסיפור "עיר העשן" כתבתי במקום שהותי הנוכחי, מעבר לאוקיינוס, ברגע אחד של חרדה קיומית שפקד אותי בחודש אפריל 2010. שמרתי את הסיפור במגרה ולא הראיתי אותו לאיש. קיוויתי שאף פעם לא תהיה לי סיבה לפרסמו.

אך הידיעות הרבות שמתפרסמות בדבר היערכותה של ישראל לקראת תקיפה אפשרית באיראן, והתרחישים באשר לתגובה רבת עוצמה של האיראנים במקרה כזה – גרמו לי להימלך בדעתי.

תודה ליעל ישראל על העריכה הנבונה ועל העידוד לפרסם את "עיר העשן".

עיר העשן/ ירון אביטוב

לא ראיתי דבר חוץ מעשן.

העננה רבצה על פני כל המפרץ – היא היתה כה גדולה –  שחורה ומאיימת פי כמה מהעננה שרבצה תמיד מעל ארובות בתי הזיקוק, גבוהה יותר מהעשן שהיתמר מארובות המשרפות של אושוויץ, גדולה אף יותר מפטריית העשן האטומית מעל הירושימה.

בילדותי, יכולתי לראות את ה"לבניות" של בתי הזיקוק ואת הארובות הסמוכות להן ממרפסת המטבח של בית הוריי, יחד עם הקצף הלבן של הגלים. כל כך אהבתי להסתכל על הים, שפעם אפילו לא הרחתי שהסיר עם החמין של אמי נשרף, והעשן חורך את קירות ביתנו. בתור ילד, זו היתה השריפה הכי מפחידה שראיתי מעודי.

אבל עכשיו כבר לא נשאר דבר מבית הוריי, לא מהמטבח, לא מהסירים, לא מהצלחות והסכו"ם, לא מהילדות. עכשיו לא יכולתי לראות שום דבר חוץ מעשן שחור, כאילו השריפה של המטבח בימי ילדותי התחברה עם השריפה של עכשיו. העולם כולו הפך לארובה, למשרפה. כל העולם כולו ארובה אחת גדולה והעיקר לא לפחד, לא לפחד כלל, זמזמתי לעצמי.

אילו יכולתי לראות עכשיו משהו, לבטח הייתי מגלה שגם הים השחיר, הקצף הלבן של הגלים השחיר, השמיים השחירו, האדמה השחירה. אולי גם אני השחרתי, אולי אני נראה כמו ברק אובמה או כמו הזפת הרותחת בגיהינום, כמו האספלט בכביש שנסלל אל האבדון.

אבל אולי התמזל מזלי, שאיני יכול לראות דבר. כל מה שראיתי היה עשן בעיניים, בנחיריים, בקנה הנשימה. העשן הסתלסל לי מהאוזניים כמו פיאות של ילד תימני, אם נשארו בכלל תימנים אחרי כל מה שקרה עכשיו ומה שקרה בעבר עם הילדים החטופים, אם נשארו בכלל בני העיר השלישית בגודלה, אם נשארו בכלל בני ארצי, אם נשארה בכלל מדינה, ממשלה, אם נשאר בכלל מזרח התיכון או עמוד התיכון (צריך לשאול את דליה רביקוביץ', אבל היא כבר בעולם המתים), אם נשאר בכלל כדור הארץ, אם נשאר בכלל עולם. והרשעה תכלה בעשן, אבל לפני הרשעה כלה לו דווקא העולם. ואולי בעצם העולם הוא הרשעה, ולכן הוא כלה.

נסעתי לבקר את עירי – העיר השלישית בגודלה, את בית הוריי, את בית העלמין שבו הם קבורים, שהפך להם לבית במקום ביתם שנמכר לאחר מותם. אבל לא מצאתי עיר, לא בית הורים, לא בית עלמין, וגם לא את העיר שהיתה קבורה כולה בעשן ובאפר, כאילו היא בית עלמין גדול של רוחות מתים. לא יכולתי לקרוא לה עיר רפאים או עיר המתים, כי לא נשארו ממנה אפילו עצמות מתים. לא היה שם דבר חוץ מעשן. אז אולי אקרא לה עיר העשן.

הייתי חייב להסתלק משם מהר ככל שאוכל. העשן חנק אותי. ידעתי שאם אשאר שם, מהר מאוד לא רק מהעיר שלי אלא גם ממני כבר לא יישאר שום דבר.

בחדשות הודיעו שהעשן מתאבך גם מעל ערים גדולות אחרות, שהקריין הזר לא ידע לבטא במדויק את שמותיהן. כה גדולות הן הערים, עד שהעשן והאפר כיסו את כל הטורבנים שחובשים שם הגברים על ראשיהם, אם נשארו שם בכלל ראשים ואם נשארו שם בכלל גברים ואם נשארו בכלל טורבנים.

בכיתי על עירי, שבאתי ממרחקים לבקרה, בכיתי על ארצי, ובכיתי אפילו על המיליונים שעלו בעשן בערי הטורבנים, בגלל שהשכל לא עבד מתחת לטורבנים, ובגלל שהשכל הפסיק לעבוד גם מתחת למגבעות השחורות של האנשים בארצי שלי.

ידעתי שמן הראוי שאבכה גם על הטורבנים, הכרחתי את עצמי לבכות גם עליהם, אבל, כידוע, עניי עירך קודמים ובעיקר מתי עירי קודמים. אז בכיתי עליהם, בכיתי על כולם, בכיתי גם על עצמי.

בעיניים מצועפות מדמעות ראיתי פתאום גמד אחד קטן עולה כמו פטה-מורגנה, כמו רוח רפאים, מבין ההריסות, מבין הבתים המנותצים והשרופים, מבין המצבות המנותצות והשרופות. הוא התקרב לעברי בצעדים קטנטנים, כל כך קטנים, שפחדתי שהוא לעולם לא יגיע אלי. מצד שני, אחרי שהכול נגמר, כבר אין שום ערך לזמן, אז אולי כדאי לי לחכות. ממילא גם הזמן התכלה בעשן, יחד עם הרשעה, יחד עם העולם… ורק הגמד הזה שרד את הכול.

פעם קראתי שרק הג'וקים ישרדו את התופת הנוראה, כי הם הכי חסינים, אבל מתברר שגמד אחד הצליח בכל זאת לחולל את המטמורפוזה ולשרוד. אני לא יודע מה קפקא היה אומר על זה, אבל גם הוא כמו דליה רביקוביץ', כמו כל בני עירי, כמו כולם, נמצא כבר מזמן בעולם המתים, ועכשיו לא היה לי את מי לשאול חוץ מאשר את עצמי.

אולי אשאל את הגמד, אולי הוא יגלה לי את הסוד, אבל הגמד עוד היה רחוק. כשיגיע, אולי אשאל אותו את השאלה האחרונה שטרם נשאלה, השאלה שחייבת להישאל – האם כל זה היה נחוץ בכלל? – ולשם מה היה נחוץ – אם לא נשאר אפילו מי שירקוד על הקברים, אם לא נשארו אפילו קברים.

העשן סירב להתפזר, וידעתי שהוא לא יתפזר עוד ימים רבים. אבל לא אוכל לחכות עד שהעשן יתפזר, עד שהגמד יגיע. עלי להסתלק משם עכשיו אם אני רוצה להציל את נפשי, אם בכלל נשארה לי עוד נפש אחרי כל מה שקרה. אבל השאלה הזו שטרם נשאלה היתה חזקה ממני, הייתי חייב לשאול מישהו, אולי את הגמד, כי לא היה אף אחד אחר שאוכל לשאול. אז החלטתי לחכות.

העשן כבר אפף אותי מכל העברים, חדר לנחיריי, לעיניי, לריאותיי, כבר לא ראיתי כלום ולא שמעתי דבר, עד כשלפתע-פתאום שמעתי בת-קול. האם היה זה קולו של הגמד שהצליח להגיע אליי מבעד למסך העשן הנורא, או שמא היה זה קולו של אלוהים? חשתי שמישהו נוגע בכנף מעילי ונושא אותי משם, הרחק-הרחק מעירי השרופה, גבוה-גבוה מעל ה"לבניות" של בתי הזיקוק, גבוה-גבוה מעל הארובות והעשן.

והקול הזה אמר: "בראשית ברא אלוהים…".