בננות - בלוגים / ירון אביטוב / הפתרון האולטימטיבי למחוסרי הדיור
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

הפתרון האולטימטיבי למחוסרי הדיור

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הפתרון האולטימטיבי לבעיית מחוסרי הדיור/ ירון אביטוב

מחאת האוהלים צוברת תנופה, וטוב שכך, כיוון שאם מצוקת הדיור תימשך עלולה הצמיחה במשק הישראלי להתבטא רק בגידול בכמות ההומלסים ברחובות.

המחאה מחריפה, ולאוהלים עולים לרגל גם פוליטיקאים, ידוענים וסופרים שמזהים עם המפגינים ועם המחאה שהיא הפעם ברובה מחאת המעמד הבינוני. השאלה היכן הם היו קודם?

בחודש נובמבר 2008 פרסמתי רומן סיפורים בשם "הומלס" (הוצאת עמדה/כרמל) שמספר על נובוריש טיפוסי בן המעמד הבינוני שפשט רגל, הסתבך בחובות והתגלגל לחיי הרחוב. באחד מפרקי הספר הוא מקים מאהל מחאה, משבית את התנועה, וכך עד שבא להתארח באוהלו שר בכיר.

על תוצאות הביקור של השר ועל הפיתרון שההומלס מציע לבעיית מחוסרי הדיור תוכלו לקרוא בפרק מתוך "הומלס", "דייג הבקבוקים", סיפור שמזדהה עם מחאת מחוסרי הדיור עוד הרבה לפני שהיא התחילה.

"הומלס" ראה אור בעריכת יעל ישראל ובהוצאת עמדה/כרמל, סדרה בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט.

 

 

 

דייג הבקבוקים/ ירון אביטוב

 

כשהייתי ילד אהבתי לאסוף בולים. לא היה לי כסף לקנות אלבום, אז הדבקתי את הבולים מכל העולם על המצח ועל העיניים ועל הידיים והרגליים, עד שכל הגוף שלי היה מכוסה בבולים כמו קעקועים.

   עכשיו אני אוסף בקבוקים, אבל לא כתחביב אלא לצורכי פרנסה. אני אוסף בקבוקים מפחי אשפה, ממתקני מחזור, ליד מסעדות, בתי-קפה, סופרמרקטים, בחוף הים, בקיצור, מכל מקום שבו אנשים שותים ומשליכים בקבוקים. אני לא בוחל באף בקבוק. אצלי בקבוק פלסטיק, בקבוק זכוכית, בקבוק יין, בקבוק חומץ ובקבוק אקונומיקה, מקבלים את אותו הכבוד. אצלי כל בקבוק נושא מזכרת. מזכרת מימים שבהם שתיתי את הבקבוקים האלה בזה אחר זה, בקבוקי מיץ ובקבוקי קולה, בקבוקי בירה ובקבוקי יין, הרוויתי את צימאוני בחום הגדול והשלכתי אותם הרחק מעלי, לא מקדיש להם מחשבה שנייה ולא מנחש שיום אחד אגיע למצב שבו איאלץ להתפרנס מליקוטם.

   הכי הרבה בקבוקים אספתי לילה אחד מצפרדע-האשפה, שהוצבה ליד אתר הבנייה ההולך ומוקם במקום הבית שלי. לפי כמות הבקבוקים שהוא זורק, הוא כנראה שתיין לא קטן, המלווה בריבית הזה. עשיתי חישוב, שאם אאסוף שם בקבוקים במשך עשרים שנה ברציפות, אוכל אולי להחזיר לעצמי בצורה סיבובית, משהו מתוך הנזק הגדול שהוא גרם לי. אולי הכסף שארוויח אף יספיק לי לקנות כמה בלטות צנועות ומשומשות בדירה צנועה ומשומשת לא פחות. אבל אחרי לילה אחד ארוך בצפרדע-האשפה, הרגשתי מושפל מכדי לחזור לשם.

    את הבקבוקים שאני מוצא, אני צורר בשקיות ניילון. ככה אני צועד לי ברחוב, עמוס בשקיות מלאות בבקבוקים, לסופרמרקט ובחזרה. ממלא עוד כמה שקיות עם בקבוקים, וחוזר לסופר. בכל פעם אני מפקיד כמה עשרות בקבוקים, לפעמים יותר ממאה, כמו אחד שמפקיד את אוצרו בבנק.

   על כל בקבוק אני מקבל פיקדון של עשרים וחמש אגורות. ביום שאני מצליח לאסוף מאה בקבוקים, אני יכול להרוויח עד עשרים וחמישה שקלים, שזה הון עתק לאחד כמוני שחי מהיד אל הפה. ביום טוב במיוחד אני מצליח לאסוף מאתיים בקבוקים. מאתיים זה חמישים שקל, מספיק לארוחה הגונה, ואולי אפילו למיטה חמה באכסניה זולה. יותר מאשר אכסניה זולה אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל בכל-זאת, כמה נעים להתכרבל פעם בשנה במיטה, שרק שעה קלה לפני-כן התעלס בין מצעיה המסמורטטים זוג מאוהב שחיפש לו מלון מסתור, או לקוח שחיפש לו פרוצה תורנית. החדרנית אפילו לא הספיקה לטאטא את הקונדומים המשומשים ואת גושי נייר הטואלט הדביקים הפזורים מסביב למיטה כמו זירעונים לתרנגולת, שבהם ניקתה הפרוצונת את ערוותה המגולחת והלקוח את זיעת-זיבת פינו הדקיק. והנה, בשוכבי לי כאן, אני יכול לדמיין את עצמי במקום המאהב המגורה, ולשמוע באוזני רוחי את קריאות התאווה של זו המלקקת אותו כמו גלידה ביום חמסין.     

   חמישים שקל אני אף פעם לא שומר בכיס ליום המחרת. ישר אני נכנס לאחת המסעדות בשוק ואוכל כמו בנאדם. אני מזמין עוף, אני מזמין בשר, מזמין דג, אני מזמין אפילו סטייק. בקבוק שתייה אני אף פעם לא מזמין עם הארוחה, כי הרבה פעמים אני מוצא בקבוקי שתייה חצי מלאים מסביב ושותה מהם, וזהו חיסכון נקי. לפעמים אני מרשה לעצמי לקנח בכוסית עראק. כוסית אחת ולא יותר. אני לא רוצה להיות כמו כל ההומלסים השיכורים האלה ששוחים בקיאם.

   "אתה בטוח שיש לך כסף לשלם?" מפקפק בעל המסעדה. הוא רואה אותי תמיד אוסף ירקות מהרצפה, ליד דוכני הירקנים. לא פעם אני נכנס אליו ושואל אם יש לו שאריות של אוכל, והוא נותן לי בקופסת פלסטיק.

   "בטח שאני בטוח," אני אומר לו.

   "תראה לי," הוא דורש ומסתכל לי על הנעליים.

   למה הוא מסתכל לי על הנעליים? מה הוא חושב לעצמו, שאני כמו כל ההומלסים האלה, שפוחדים שישדדו אותם, ואת השקל האחרון שנשאר להם מהנדבה שקיבלו הם מסתירים בנעליים, או דוחפים לגרביים המסריחים שלהם? אם גם חסרי הפרוטה פוחדים מגנבים, אז אין עוד תקווה.

   אני שולף את השטרות המקומטים שלי דווקא מהכיס (ארנק אין לי). אני רואה לו בעיניים שהוא לא מאמין לי, ואני רוצה להגיד לו שגם אני לא מאמין.

   "מה קרה היום," הוא שואל. "מצאת כסף על הרצפה במקום ירקות?"

   "לא, מצאתי בקבוקים," אני משיב לו.

   "כמה אתה מקבל בשביל בקבוק?" הוא שואל אותי בכל פעם מחדש.

   "עשרים וחמש," אני משיב.

   "אם תאסוף בשבילי, אני אתן לך שלושים," הוא צוחק, "מה אתה אומר?"

   "עשינו עסק," אני אומר. מין טקס קטן כזה יש לנו, לשנינו.

   ויש לנו עוד טקס: לפעמים בסוף הארוחה, כשאני ניגש לקופה כדי לשלם, הוא מנפנף אותי בתנועת יד מבטלת, ואומר: "היום לא צריך. תשמור את זה לבקבוקים…"

   אני חומק משם נכלם ופולט תודה כה חרישית, שאפילו הוא יתקשה לשמוע. כבר זמן רב לא השתמשתי במילה הזו, תודה, עד שחשבתי שהיא נמחקה מהמילון, והנה עכשיו, כשיש סוף-סוף סיבה להשתמש בה, נורא קשה לי להגות אותה.

   נזכרתי בשיר של שלמה גרוניך: "מבדידות, האנשים הופכים קשים". לא רק מבדידות, גם מהומלסיות.

 

לאסוף מאה בקבוקים ביום זו משימה מאוד קשה, ומאתיים – קשה פי כמה. אילו הייתי היחיד בשטח שאוסף בקבוקים, יכולתי לחיות כמו רוטשילד. אבל איפה! יש עוד אלפים כמוני שאוספים בקבוקים. בימינו, איסוף בקבוקים הפך למקצוע כל-כך מבוקש, עד שהתחרות קשה יותר מאשר במקצועות הרפואה ועריכת-הדין. אילו במקום להתחרות אחד עם השני היינו מקימים את "התאחדות אוספי הבקבוקים", היינו הופכים לכוח משמעותי במשק. אבל לא זה המצב, לצערי. יכולתי לספר לידידתי המשוררת, זו שפעם שוררה באוזני את אהבתה, שקנאת אוספי הבקבוקים גדולה אפילו מקנאת סופרים.  

   לפעמים אני רואה בקבוק מרחוק, ומרגיש כאילו אני רואה בחורה יפה מרחוק ובא לי לרוץ אחריה. אבל עד שאני מגיע אליו, מישהו אחר כבר מקדים אותי. צריך להיות זריז באיסוף הבקבוקים, ואילו אני לא מספיק זריז. יש זריזים ממני. הם צעירים יותר, הם מהירים יותר, הם חזקים יותר. הם מאיימים עלי במכות ("נעשה לך עוד בלוטה על הראש!"). לא שווה ללכת מכות בשביל בקבוק, ואלו מסוגלים להרוג בשביל פחית קולה ריקה!

   הומלסים הם כמו כלבי רחוב, מסתובבים לפעמים בלהקות. אבל מטבעם הם בעצם זאבים בודדים. חברים של ממש לא מצאתי ביניהם, וכאשר איבדתי את כספי הבנתי שאיבדתי למעשה גם את האפשרות לרכוש ידידים. "חופשי זה לגמרי לבד," כך אומרים. אבל החיים ברחוב לימדו אותי, שדווקא "הומלס זה לגמרי לבד." הוותיקים שבהומלסים לא קיבלו אותי לקהילתם. בתחילה הם חשדו, שאני מעין שתול של המשטרה, שנשלח כדי לרחרח אחר סירחונותיהם. החיים ברחוב הפכו אותם לכה חשדניים, עד שכל הומלס המצטרף אל הג'ונגל של הרחוב מהווה עבורם איום. עוד אחד שינסה להילחם איתם על הבקבוקים ועל הקרטונים המרופטים שהם ישנים עליהם. גם אחרי מספר שנים של חיי רחוב, הם לא לגמרי השתכנעו שאני מ"שלהם". הם סברו שאני מתנשא עליהם בגלל שלי לפחות היה פעם בית, ולהם מעולם לא.

   אני מודה, לא הייתי חף מהתנשאות. לא פעם תפסתי עליהם תחת. פעמים רבות ביום התחלפו רגשותי מרחמים ותקווה שיום אחד אוכל לאסוף מספיק כסף כדי להציל את כולם מחיי הרחוב, לגועל ולתחושה שלא לגורל הזה נולדתי, שאני ראוי לטוב מזה – גורל שנגזר עליהם כנראה מיום לידתם.

   ברגעים כאלה, ובמיוחד כשהם היכו אותי ולא אפשרו לי לאסוף בקבוקי פלסטיק, או כאשר חטפו ממני רבע מנה נגוסה של פלאפל, שהותיר מישהו בנדיבותו על גדר של בית, שנאתי אותם ואיחלתי להם מכל הלב שימותו בזבל. אף שהייתי שקוע בזבל עד צוואר ממש כמוהם, הרגשתי לפעמים כאילו בזכות עברי אני ראוי להימנות עם העשירון העליון של ההומלסים, עם אלה שיום אחד, אם רק יצליחו לפרוע את החוב המעיק בזכות הבקבוקים שהם אוספים, יוכלו לשוב לחיים הנורמליים.

   על בשרי למדתי שלאסוף בקבוקים זה בהחלט לא מקצוע קל. חוץ מהמלחמה על כל בקבוק, צריך למצוא מאה אנשים ששותים, ואחר-כך צריך למצוא גם את המאה בקבוקים שהם שתו מהם והשליכו הצידה. לפעמים, הם משליכים אותם במקומות שקשה למצוא אותם: בתוך השיחים, מאחורי קיר של בלוקים או גדר תיל, לתוך חצר שקשור בה כלב נובח. דברים כאלה. לך תהפוך לגשש, תטפס על גדר תיל, או תיאבק עם כלב חושף מלתעות בשביל בקבוק פלסטיק, ששווה לא יותר מעשרים וחמש אגורות! גם אספן בקבוקים צריך להתנהל נכון, לא?

   חוץ מזה,  צריך להכניס כל היום את היד לזבל. הרבה פעמים אני סובל בגלל זה מפריחה בכף היד, ולפעמים אפילו מאקזמה בכל הגוף. היד שלי מאדימה כאילו הזבל שורף וחטפתי ממנו כווייה. אבל אין לי ברירה: אני מעדיף לסבול מפריחה מאשר מרעב.

    סבלתי ככה בשקט, עד שהשגתי מוט ארוך עם מסמר. בעזרתו אני דג מהאשפה את הבקבוקים. קראתי למוט הזה: "החכה שלי", ולעצמי קראתי: "דייג של בקבוקים". אבל המוט נשבר לי, כסף לקנות כפפות אין לי, וככה חזרה לי הפריחה. עד שפריחה אחת עוברת, אני סובל מחדשה. פעם המצאתי סלוגן: "אצלי בגוף יש אביב כל השנה," אבל לא היה לי למי לספר את הבדיחה, אלא רק לעצמי.

   יום אחד האביב נגמר. מישהו החליט לבטל את חוק הפיקדון על הבקבוקים, והכריז מלחמת חורמה נגד אוספי הבקבוקים.

    הכרזתי שביתה עד שיבטלו את החוק החדש. קיוויתי שהקולגות שלי יצטרפו אלי, אבל איש לא הצטרף. אלה יעדיפו למות ברעב ולא להתקומם. לצערי, אין להם מודעות חברתית, רק את שפת הכוח הם מבינים. לא מעניין אותם זכויות העובד וזכויות סוציאליות, ימי חופשה וימי מחלה, פיצויי פיטורין, וכל זה. ואילו אני סבור שכל אלה מגיעים לנו כחוק. אם לא רוצים שנעבוד יותר באיסוף בקבוקים, שיתנו לנו פיצויים שמנים על כל השנים שהתגוללנו ברחובות וניקינו אותם לטובת הציבור! נכון שהרווחנו מזה כמה גרושים, אבל הציבור הרוויח יותר, וטובת הציבור היא הקובעת.

   את כל הבקבוקים שאספתי, ושבסופרמרקט כבר לא הסכימו לקבל, ריכזתי במקום מחבוא באחת החצרות. קיוויתי שאף הומלס לא יגלה את המחבוא שלי ויגנוב את הבקבוקים. העובדה שלא מקבלים יותר החזר בסופר הקטינה אמנם את הסיכון, אבל לא לגמרי. אנשים תמיד אוהבים לאגור משהו ליום המחרת, על כל צרה שלא תבוא. לא רק מזון במזווה ודולרים מתחת לבלטות, אלא גם סמרטוטים, פחיות ריקות, שקיות ניילון מקומטות וכמובן בקבוקים ריקים. בעצם, כל דבר הם אוגרים, האנשים, מבקבוקים ועד זיכרונות. מלחם צר ומים לחץ ועד צרות צרורות.

  כשצברתי כמה אלפי בקבוקים, הכרזתי באופן רשמי על שביתה. אוהל מחאה לא היה לי, אז הקמתי בית מבקבוקים: קירות מבקבוקים, גג מבקבוקים, דלתות וחלונות מבקבוקים. מהספר ביקשתי שיסדר לי תספורת של שיער בקבוקים. במקום עיניים, הוא תקע לי שני פקקים נשלפים של בקבוקי יין, שאמורים היו לשמש לי כנשק לכל צרה שלא תבוא.

   סוף-סוף, אחרי שנים רבות ברחוב ובמגורים מזדמנים בתיבות דואר וקופסאות סרדינים, היה לי בית משלי. "על משלטי, על משלטי" זמזמתי לעצמי את מילות השיר שהזכיר לי את עצמי.

   הבית שהקמתי בלב הרחוב הראשי הפריע לתנועה. הנהגים צפרו וקיללו אותי, המשטרה רצתה לפנות אותי, אבל ארגוני העובדים התגייסו למעני והציבו משמרות מחאה מסביב כדי למנוע את הפינוי.

   "עד שכבוד השר יסכים לפגוש אותי, אני לא זז מכאן," הכרזתי.

   במקום את כבוד השר, שלחו לי מחומצנת שיער אחת, שהייתה לבושה כמו אשת מכירות והעין השמאלית שלה פזלה, כמדומה, אל מדורי האופנה, שעניינו אותה ככל הנראה יותר משאני עניינתי אותה.

   "אדוני, אני רוצה לדבר איתך," פנתה אלי בדברים, בקול שנשמע לי כאילו היא מדגמנת את עצמה.

   "על מה בדיוק? אני לא בטוח שיש לנו על מה לדבר," רטנתי.

   "באתי לעזור לך," חייכה אלי במתיקות של שוקולד מריר, שאילו קילפתי ממנו את העטיפה הייתי נוכח לדעת שהוא כבר רקוב למחצה. "אני אפרת, עו"סית, עובדת סוציאלית של העירייה, נעים מאוד," הושיטה לי יד שאצבעותיה מטופחות בלאקים כסופים מלוקקים. בנוסף, הבחנתי שכף ידה מרוחה בקרמים יקרים, שבעלותם אפשר להאכיל אותי ושכמותי במשך חודש שלם.

   היא קצת הרתיעה אותי העו"סית הזאת, שלא רק שערה נראה מחומצן אלא גם כל ישותה ונשמתה. מדוע היא מתלבשת בכזה הידור מנקר עיניים בשעה  שהיא באה לדבר עם חסר-בית? לא הושטתי לה את ידי בחזרה. זו שלה נותרה לרגע מרחפת באוויר כמו נוצה אוורירית, עד שהתמוטטה ברעש של פצפוץ עצמות לצדי גופה המסורבל, ששכבות המותגים שלבשה לא הצליחו להסתיר את משמניו.

   "אנחנו מכריזים על מבצע הטבות והנחות לכל מי שרוצה להצטרף לפרויקט שלנו, 'גגון'," אמרה אפרת העו"סית. עכשיו היא לא רק נראתה כמו סוכנת מכירות אלא גם נשמעה כך. "נשארו לנו עדיין כמה מיטות פנויות, וחשבתי לעצמי שאולי תרצה להירשם. אנחנו בהחלט מכירים בזכותו של כל דר-רחוב להמשיך לחיות ברחוב ולשמור על חירותו, אבל אנחנו מציעים לו במקביל אלטרנטיבות אטרקטיביות, שיאפשרו לו להמשיך לשמור מצד אחד על עצמאותו, דהיינו: לחיות במשך שעות היום ברחוב כרצונו, ומצד שני, אנחנו דואגים לו בלילות לקורת גג ולארוחה חמה שיאפשרו לו לשמור על צלם-אנוש. כך הוא יודע שתמיד יש לו פינה שהוא יכול לחזור אליה, פינה משלו, שבה הוא יכול להרגיש בבית. חשבתי לעצמי, שאולי תרצה גם אתה למסור לי את הפרטים שלך ולהצטרף אלינו," סיימה סוף-סוף את הרצאתה המייגעת.

   "חשבת לעצמך," רשפתי זעם ועיני הבקבוקים שלי שאפו להתיז עליה אקונומיקה, "ועל סמך מה בדיוק, חשבת לעצמך?"

    מה היא חושבת לעצמה, שתצליח לקנות אותי בנזיד עדשים? להציע לאדם שיש לו וילה מבקבוקים, תחליף של חדר מעופש באיזה 'גגון' לילד המפגר, או משהו בדומה לזה?

   "אנחנו מציעים גם ארוחות יומיות חמות לדיירים שלנו," שבה ודקלמה כמו רובוט. הפעם היא ניסתה לשוות לקולה ניחוח של תבשיל ביתי. "ויש לנו גם רופא שיכול לטפל לך בבלוטה הזאת חשבתי לעצמי, שאחרי כל-כך הרבה זמן שאתה חי ברחוב, אולי תרצה"

   "אני כבר לא חי ברחוב," השבתי לה בגאווה. "את לא רואה שבניתי לעצמי, ובמו-ידי, בית לתפארת!"

   "זה רק מבקבוקים. אם לא תסכים להתפנות, יבואו מהעירייה להרוס לך אותו!"

   זינקתי בחימה על רגלי הבקבוקים שלי, ואמרתי לה: "תסתלקי מכאן, מנוולת שכמותך. איך את מעיזה לדבר אלי? אם הם שלחו אותך לאיים עלי, אז הם טועים. אני לא פוחד! פעם אחת כבר הרסו לי בית, אבל את הבית שלי מבקבוקים אף דחפור לא יעז להרוס אלא רק על גופתי המתה. אני לא אתן להם להרוס לי את הבית!"

   העו"סית השליכה לאחור בבהלה את כרטיס הביקור שלה, תוך שהיא ממלמלת: "אנחנו נמצאים ברחוב מספר אתה מוזמן בכל עת שתרצה" – ופרצה החוצה במהירות, כשתסרוקת תרנגולת ההודו שלה מפזזת על ראשה בבעתה וכמעט שמחוררת את אחד מקירות הבקבוקים.

    "אני עוד אראה להם!" קראתי אחריה. שלפתי דף נייר ורשמתי שלט מחאה: "בית בקבוקים לכל הומלס. הפתרון היחיד לבעיית מחוסרי הדיור! בואו בהמוניכם להירשם!" ותליתי אותו על קירו החיצוני של הבית שלי.

   שלט המחאה שלי פעל את פעולתו המהירה. כל מי שחלף שם, עצר כדי לקרוא אותו בתשומת-לב. דבר כזה הרי עוד לא נראה בעיר. אט-אט התגודדו שם אנשים, שהחלו להתווכח ביניהם בקולניות על תוכנו ולהפריע את מנוחת הצהריים שלי. מדי יום עלו אלי לרגל משלחות שונות ומשונות של ארגונים, שמעולם קודם-לכן לא שמעתי את שמם, וכולם חקרו אותי מהיכן שאבתי את הרעיון והציעו לי את תמיכתם הגורפת. חלקם אפילו הביאו לי אוכל ושתייה, שסיפקה לי בקבוקים נוספים לסתימת פרצות בקירות. מעולם, גם לא בימים שהיה לי כסף, לא אכלתי לשובע כמו עכשיו. הררי שווארמות, טונות של מנות פלאפל, המבורגרים בסיטונות, משקאות קלים וחריפים בכל הטעמים, והבקבוקים גראטיס, און דה האוס. ערוצי הטלוויזיה עשו עלי אייטם, בכל העיתונים היומיים הופיע הצילום שלי בעמוד הראשון (ככה ראיתי לראשונה את הבלוטה שלי) ופורסמו גם כתבות מגזין עם סיפור חיי. הפכתי לסלבריטי של ההומלסים.

   "האיש שהבית שלו נראה כמו השיער של הכדורגלן רוד חוליט," הכריזה כותרת של עיתון ערב אחד. השני הכתיר את הסיפור בכותרת: "משלי בקבוקים". שלישי כתב: "השד יצא מן הבקבוק." רביעי צילם אותי בתוך פקק תנועה ארוך והכריז: "צוואר הבקבוק של המדינה."

   לפעמים נעלבתי ממה שכתבו. אבל בסך הכול התקשורת היטיבה עימי. הלחץ הציבורי גבר מיום ליום, וכבוד השר לא יכול היה יותר להתעלם.

   בוקר אחד הבחנתי בהתקהלות מיוחדת סביב בית הבקבוקים שלי. פמליה של שומרי ראש וצלמים הקיפה איש שמן ומיוזע, חנוט בחליפה.

   "כבוד השר," הכריז עוזרו החרוץ בכניסה. כבוד השר היה כה שמן, עד שקיוויתי שקירות הבית שלי לא יתמוטטו עם כניסתו.

   השר ציפה שאקום לכבודו, אבל אני המשכתי לשבת על כיסא הבקבוקים שלי. הצעתי גם לו כיסא, והוא התיישב. לפי הבעת אי-הנוחות שעל פניו, הבנתי שנתקע לו פקק אחד בישבנו.

   "למה אתה שובת?" שאל עוזרו של השר, כאילו שלשר עצמו אין פה. "אם תפסיק לשבות, תקבל מאיתנו מענק: ארגז של בקבוקי בירה בחינם!"
   תראו תראו, הוא רוצה לשכר ולשקר אותי, חושב שיקנה אותי בארגז בירה! 

   "אני לא רוצה שום ארגז," אמרתי ברוגז, "לא בירה, ולא בקבוקים."

   "אז מה אתה דורש בשביל להפסיק את השביתה המטופשת הזאת?" שאל העוזר בקוצר-רוח.

   רציתי להגיד לו: מטופש אתה בעצמך. למה מטופשת? ואם מטופשת, איך זה שכל התקשורת חוגגת כאן כבר שבוע? אבל שתקתי. גם השר שתק ולא הביט לעברי אפילו פעם אחת, כאילו הייתי אוויר. רק ארשת אי-הנוחות הלכה והתבצרה על פניו המתעוותות. תהיתי האם בשל הפקק שתקוע לו עמוק בישבנו, או מפאת רגשות האשם.

   פתאום נשמעה נפיחה מהדהדת, שהסעירה מאוד את לבבות הנוכחים בביתן הבקבוקים. עיתונאים חרוצים ועיתונאיות אלגנטיות הביטו לצדדים במבוכה, לזהות מיהו המפליט החצוף.

  עד שנתפענחה התעלומה: הפקק נפלט לכבוד השר מעכוזו, ועתה פיזז בעליזות על הקרחת של עוזרו.

(פורסם ב-2008)

 

תגובה אחת

  1. קראתי גם בעבר פרק שהקדים את זמנו
    תמונת מציאות גרוטסקית אבל לצערי המציאות הזויה יותר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב