בננות - בלוגים / ירון אביטוב / שנה טובה אנריקה
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

שנה טובה אנריקה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שנה טובה אנריקה/ ירון אביטוב (סיפור לראש השנה)

 

(סיפור זה לקוח מהקובץ "האורות של מיאמי", הוצאת עמדה/כרמל, 2005, בעריכת: רן יגיל ועמוס אדלהייט, עריכה לשונית: תנחום אבגר. הוא מתפרסם כאן לרגל ראש השנה. שנה טובה לכל הקוראות והקוראים)

                                           -1-                

כשאנריקה הורד מן המטוס כבול בשלשלאות, חש כאילו גל אוקייני רב עוצמה מטיח אותו על אחת משוניות המלקון. הבל הלחות שהקביל את פניו עירפל לרגע את ראייתו, כאילו הוא מרכיב משקפיים מכוסים באדים. לאחר כמעט יומיים ללא שינה הסריח מזיעה. מסעו היה הפעם ארוך מתמיד. הוא הועבר ברכב אסירים ממשמורת כלא אחת לשנייה, אחר הובל לשדה התעופה במיאמי, משם הועלה לטיסה לקנקון, והמשיך לאחר כמה שעות של המתנה כבולה בטיסה נוספת לשדה התעופה הבינלאומי של עיר הבירה של "האי הגדול". טלטולים רבים עברו עליו בדרך והוא היה מותש ורעב. עיקר המזון שבא אל פיו היה במטוסים, וכיוון שהיו אלה רק טיסות קצרות, הארוחות הקלות שהוגשו שם לא הספיקו על מנת להשביעו.

אנריקה היה הנוסע הראשון שהורד מן המטוס, והמראה הראשון שנגלה אליו כשנפתחו הדלתות היה חבורת שוטרים ואנשי ביטחון הצובאת על כבש המטוס וחוסמת את הפתחים.

"חזרת אלינו?" קיבלו השוטרים את פניו כשהם מחייכים בשמחה לאיד.

"לא חזרתי, הוחזרתי," השיב אנריקה ביבושת. החיוך שלו נמחק. את החיוך שלהם הוא לא יצליח למחוק.

"לאמריקה כבר לא תצליח לחזור," המשיכו לקנטרו בעודם מובילים אותו אל חדר צדדי בשדה התעופה.

"ואני גם לא רוצה," אמר, "חזרתי הביתה, לתמיד," הוסיף.

"לא חזרת," החזירו לו השוטרים, "הוחזרת." ואחד מהם אף הוסיף: "מה קרה? הפכת פתאום למהפכן?"

"לרגע לא הפסקתי להיות," טען.

"עכשיו גם לא תוכל להפסיק להיות," גיחכו השוטרים, "כי עכשיו תהיה מהפכן להרבה שנים בכלא."

"אין לכם שום סיבה לעצור אותי," לא נבהל אנריקה מאיומיהם, "לא ביצעתי כאן שום עבירה."

"ברחת מן המדינה," הזכירו לו השוטרים.

"לא ברחתי," תיקן אותם, "יצאתי באישור. בשנת שמונים ואחת 'קומנדנטה'(1) אישר לכולנו לצאת."

"אל תקרא לו 'קומנדנטה', הוא לא חבר שלך," נבחו השוטרים, "בשבילך הוא 'אל קומנדנטה', 'אל חפה קומנדנטה'."

                                             -2-                  

שש-עשרה שנה קודם לכן עזב אנריקה את אשתו ימילקה ואת שני ילדיו הקטנים והפליג בספינה חבוטה מן הנמל הסמוך לעיר הבירה של "האי הגדול". בכסף רב עלה לו להשיג מקום על הסיפון, שהיה צפוף בפליטים רבים. אולם למרות שהים סער מאוד, והשירותים הצחינו מחריוני פליטים עד שלא ניתן היה להשתמש בהם יותר, נשטף אנריקה בהתרוממות הרוח שאחזה במהגרים לארץ החדשה, שעליה חלמו שנים ארוכות. ועד שניתן האישור המפתיע ליציאה, איש מהם לא האמין שיזכה להגשים את חלומו.

אולם, משהודיע זאת "קומנדנטה" בנאום ארוך מתמיד – שאת הצימוק שלו השאיר לסיום (הצופים המנומנמים התעוררו באחת לחיים כשהשמיע את הצהרתו המפתיעה) – ניסו רבים לנצל את ההזדמנות החד-פעמית שניתנה להם כדי להגר באופן חוקי. ספינות חבוטות רבות, חלקן נראו כמו גרוטאות ששימשו בימים קדומים את הפיראטים שהפליגו בים הקריבי ונמשו במיוחד ממעמקי הים, ואחרות, שכבר מזמן הפסיקו להיות ראויות לשיט, נכנסו בשערי הנמל, שממנו הותרה היציאה, כדי לענות לביקוש העצום להגר מן "האי הגדול".

גם אנריקה הגיע לנמל ואחד ה"קמהאנים"(2), שהתרוצץ מיוזע על הרציף (הוא היה היחיד שם שלא התכוון להפליג, כיוון שלא רצה להחמיץ את ההזדמנות לעשות קצת כסף מהצד, מבלי שהבין שהוא מחמיץ הזדמנות גדולה פי כמה), הצביע בפניו על  ספינה קטנה וצמוקה, שנראתה יותר כמו ספינת דיג היכולה בקושי לחצות נהר רדוד ולא אוקיינוס גועש. כשאנריקה ראה אותה, חשב שאולי מוטב לו בכל זאת להימלט בבלסה, רפסודת צמיגים, כפי שעשו רבים לפניו, זה נראה יותר בטוח, אולם בשביל מה לו לברוח מ"האי הגדול" כשניתנת סוף-סוף הרשות לצאת כחוק. בפתח הנמל התנדנדו עוד ספינות רבות כאלו, שנראו כולן כעכברי ים על סף טביעה, אולם, הדבר לא מנע מאיש, ולבסוף גם לא מאנריקה, לקנות כרטיס הפלגה. כל מי שקנה היה נחוש לנצל את ההזדמנות ולהגר, ולו גם במחיר סיכון חיים.

מחירי כרטיסי ההפלגה האמירו ככל שגבר הביקוש. אנריקה לווה כספים מכל מי שהיה יכול, חברים וקרובי משפחה, כדי לממן את נסיעתו. המלווים ידעו כולם שספק אם יזכו אי פעם לקבל את כספם בחזרה, אולם חלקם האמינו שאם אנריקה יעלה לגדולה בארצו החדשה, הוא יידע לגמול להם טובה בעתיד. הכסף שגייס אנריקה ממכריו לא הספיק, והוא נאלץ למכור גם כמה מחפציו האישיים אופניים ושעון וכן כמה מרהיטי ביתו, ועדיין חסר לו סכום כסף קטן הנחוץ לקניית הכרטיס.

אשתו ימילקה התנפלה עליו באגרופים קמוצים, שהוסיפו עוד כמה קרעים לחולצת הטריקו המחוררת בלאו הכי שלו, שנראתה עכשיו כמו סומבררו מעוך ומרופט.

גם בנו הקטן, ארנסטו, הרביץ לו באגרופים קטנים. "אל תיקח לאמא את השולחן, אל תיקח לאמא את השולחן!"

אנריקה הרימו באוויר וניסה לנשקו, אבל זעמו של הילד רק גבר. ימילקה מצד אחד והקטן מן הצד שני הלמו בו באגרופיהם, והוא לא ידע איזה אגרופים מכאיבים לו יותר.

"לא מספיק שאתה נוסע ולא משאיר לי ולילדים כסף לאכול," צרחה עליו ימילקה, "אתה מרוקן גם את הבית מרהיטים."

הוא לא ניסה להגן על עצמו מפניה. הרי אם יחזיר לה מהלומות היא לא תקום יותר, אבל הוא לא חיפש צרות לפני הנסיעה, ומשום כך ניסה רק לרצותה כדי שתחדל מלהכותו: "במיאמי יהיו לך רהיטים כמה שתרצי."

"ומי יקנה לי אותם?" פקפקה.

"אני," אמר בביטחון.

"ואיך אגיע לשם?" פקפקה עוד יותר.

"אשלח לך את כרטיס הטיסה," הבטיח ולרגע נראה פורש כנף.

"ואיך תשלח לי כרטיס טיסה, כשאפילו להפלגה אין לך מספיק?" גיחכה במרירות של אשה למודת ניסיון בשקרים שמוכר לה בעלה.

"יהיה לי," התחייב, "אני אפתח שם עסק למכוניות משומשות. את עוד תראי!"

"מי יקנה מאחד כמוך מכונית משומשת?" התפלאה.

"את עוד תראי," חזר והתעקש.

                                             -3-                          

לאחר מספר חודשי התאקלמות במיאמי סודרה לאנריקה עבודה ברחיצת מכוניות. הוא למד קצת אנגלית, ובעיקר ידע להשתמש בכל ההטיות של "פאק" ו"שיט", ובשל צבע עורו השחור ידע להתחבב על השחורים שעבדו יחד עמו וראו בו "אח".

"למה שתרחץ מכוניות? תמכור אותן," ייעצו לו, "הרי אתה בא ממדינה של מומחים למכוניות משומשות."

"זה מה שתמיד רציתי לעשות," השיב.

לפאקו, הדוד של אנריקה, הייתה פורד משומשת משנת שלושים וארבע, ומרוב שהוא התכופף והראש שלו היה כל הזמן בתוך מכסה המנוע שלה, אנריקה כבר ידע לזהותו לפי חריץ התחת שלו. הדוד פאקו היה מפרק ומרכיב ומחליף חלקים ומאלתר אילתורים שונים ומשונים, עד שהפורד נראתה יותר כמו שיבוט מאשר כמו מכונית, ולא נותר בה שום חלק מקורי. המנוע היה של דה סוטו, הפנסים של ביואיק, הידיות של דודג', המושבים מתוצרת קדילק והפגושים מתורם איברים אלמוני. הכל היה אילתור אחד גדול, המנוע היה מחוזק בחוטים, צינורית שתן הוליכה אל הקרבורטור במקום צינורית דלק, אולם, כשהדוד לקח אותו לסיבוב נצחון בעיר, אחרי שגמר לפרק ולהרכיב, לא היה ילד גאה יותר ממנו בכל העולם.

הסיבוב הזה היה מסתיים בדרך כלל בקטסטרופה במרחק כמה רחובות משם. שוב הייתה הפורד משתנקת או נתקעת, והדוד היה צריך לגרור אותה בחזרה אל חצר הבית, ולטמון את ראשו בתוך מכסה המנוע כמו בת יענה כזאת שטומנת את ראשה בחול, ושוב לא היה עם מי לדבר ואפשר היה לראות רק את חריץ התחת שלו. מבחינת אנריקה, העולם הצטמצם באותם רגעים לחריץ התחת של טיו פאקו, שעובד על המנוע, או על כל חלק אחר שם, כדי להכין את הרגע לסיבוב הניצחון הבא.

ההתנסות הזאת עם הדוד פאקו, וריחות השמנים, המנוע והאקזוז הפולט דלק לא מזוקק, שלא לומר מורעל, היו בית הספר הכי טוב שלו למכוניות משומשות. ככה הוא למד לנהוג עליהן טוב יותר מאשר כל נהג מירוצים. הוא חי ונשם והרגיש את המכונית, בעיקר אם היא משומשת. מכונית חדשה גרמה לו להרגיש כמו כפרי הנקלע בפעם הראשונה לעיר הגדולה. והוא לא אהב את זה. ואילו מכונית משומשת העניקה לו תחושה שהוא שולט בעניינים, גם אם המכונית עצמה הייתה מפורקת לחלקיקים קטנים.

חבריו, ה"בראדר'ס", סידרו לו עבודה בסוכנות קטנה למכירת מכוניות משומשות, והקונים למדו לחבבו בשל צחוקו צחור השיניים ומשום שידע לגדף באנגלית יותר מאשר לנהל שיחה של ממש. עבורם הוא היה ליצן, שמשעשע אותם ואוהב לעשות מעשי קונדס, כמו זה שעשה עם האירי שבא לקנות ביואיק, והם תמיד דאגו להשאיר לו טיפ נדיב, בנוסף לעמלה היפה שהרוויח מהמכירה. גם הבוס שלו היה מאוד מרוצה ממנו, כי מכר מכוניות יותר מאשר כל סוכן  מכירות אחר והוא החל לעשות שם כסף אף יותר מכפי שציפה.

אחת הקונות, פטרישיה שמה, התאהבה בו והוא עבר להתגורר בביתה. כעבור שנה נישאו ונולדה להם בת, צ'לסי. לאנריקה היה נדמה שהחיים שלו באמריקה הופכים לסיפור הצלחה, והוא כמעט שכח שרק עשר שנים קודם לכן היגר לכאן מ"האי הגדול". מדי פעם נזכר במשפחתו שנותרה מאחור, ושלא בידיעת פטרישיה, נהג לשלוח לימילקה, אשתו הקודמת, סכומי כסף קטנים כדי שתוכל לקיים את עצמה ואת שני הילדים.

אבל יום אחד הכול השתבש. זה התחיל בגלל מכונית משומשת.

יותר מכול שנא אנריקה שמזכירים לו שהוא שחור. בארץ מוצאו העליבו אותו על צבע עורו הרבה פחות מאשר במיאמי. אם מישהו שם העז לקרוא לו "צ'פפוטה"(3), הוא הריח את סוליית הנעל שלו מלמטה. אבל במיאמי הוא נאלץ לספוג עלבונות רבים ולהבליג. בכל פעם שמישהו קרא לו "כושי", אישוניו היו מתרחבים והוא הרגיש שהוא הולך להרוג אותו. אולם הבעלים של הסוכנות, אייב הירשנזון, אסר עליו להתעמת עם הלקוחות, והוא נאלץ לספוג את ההשפלה על מנת לשמור על מקום עבודתו.

"אנריקה, אסור לך לענות להם, ובטח שאסור לך להרים יד," הורה לו אייב, "זה שם רע לעסק. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד קליינטים, ולך חבל לאבד את העבודה," רמז, "למרות שאתה סוכן המכירות הכי טוב שלי, לא אהסס לפטר אותך אם תרים יד על קליינט."

"אבל בוס, יש כמה חארות שכל הזמן מתגרים בי: ניגר, ניגר ונמאס לי כבר לשמוע את זה. במולדת שלי הם כבר מזמן היו שוכבים על הריצפה עם ראש פתוח," אמר.

"אבל פה שיישארו לעמוד, ועם ראש שלם על הכתפיים," הבהיר אייב. "תשמור על הידיים שלך!"

"ומה עם הכבוד שלי?" שאל אנריקה.

"הכבוד שלך חשוב, אבל העבודה חשובה יותר," אמר לו אייב, "גם אני מוחל לא פעם על הכבוד שלי"

"אבל אתה לבן, בוס. אותך הם לא יכולים להעליב," התפרץ אנריקה לדבריו, "אני לא יכול לסבול שמקללים אותי."

"כשמקללים אותך תשתוק. אצלנו אומרים: 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.' לקוחות תמיד מקללים. גם אותי מקללים 'פאקינג ג'ו'."

"לא ידעתי שאתה יהודי," התפלא אנריקה.

"כן, אני יהודי ואין לי במה להתבייש."

"כן, נכון," אמר אנריקה, "לך אין במה להתבייש שאתה יהודי, ולי אין סיבה להתבייש שאני שחור."

"נכון," הסכים אייב, "אין לך במה להתבייש שאתה שחור."

"אז תגיד לי אייב," שאל אנריקה, "למה כל הזמן הם מעליבים אותנו וקוראים לנו בשמות?"

"אין סיבה להיעלב," אמר אייב, "אל תענה להם. פשוט אל תענה להם. הם רק מחפשים שתענה להם, אבל אל תיתן להם את התענוג. שיקללו, מה אכפת לך. אל תענה להם, וגם תזכור: תשמור על הידיים שלך כמו שאתה שומר כאן על המכוניות מפני גניבות!"

"כן, בוס, אני אשמור על הידיים. אבל תגיד אייב, אתם היהודים, על מה אתם שומרים?" שאל אנריקה.

"גם אנחנו שומרים על הידיים," צחק אייב, "שומרים על מצוות נטילת ידיים."

"מה זאת אומרת?" שאל אנריקה.

"שצריך לנטול ידיים לפני הארוחה, לפני התפילה, לפני כל דבר."

"ועל מה עוד אתם שומרים?" התעניין אנריקה.

"שומרים שבת, שומרים מצוות," אמר אייב.

"איזה מצוות?" התעניין אנריקה.

"כבד את אביך ואת אמך לא תנאף לא תרצח. כל מיני מצוות."

"אתה יודע בוס, אני כנראה יהודי רע," אמר אנריקה.

"למה?" צחק אייב, "אתה דווקא יכול להיות יהודי טוב. אני רואה את זה על העיניים שלך."

"כי היו לי מחשבות לרצוח את המיארדה הזה שקרא לי ניגר, וגם בגלל שאני נואף. יש לי אשה כאן ואשה במולדת שלי."

"את זה אפשר לסדר בלי בעיה," אמר אייב, "כשאתה תהיה יהודי, אני אסדר לך את הבעיה הזו, ככה שהיא לא תטריד אותך יותר."

"אה, אתם היהודים, ככה שמעתי, מאוד חכמים," אמר אנריקה, "ב'אי הגדול' אף פעם לא פגשתי יהודים, אבל כולם אומרים שהם מאוד חכמים ואוהבים כסף."

"וגם אתה חכם ואוהב כסף, לא?" שאל אייב.

"חכם אני לא יודע, אבל אוהב כסף כן," צחק אנריקה, "לא רק היהודים אוהבים כסף, כולם אוהבים כסף. שמעתי שגם ב'אי הגדול' יש יהודים, אבל נורא מעט, ולכן אף פעם לא פגשתי יהודי עד שפגשתי אותך."

"פה תוכל לפגוש הרבה," אמר לו אייב, "אני רוצה להזמין אותך אלינו לחג, שתכיר קצת את היהדות."

"תודה," אמר אנריקה, "נולדתי קתולי אבל הפכתי אתאיסט. כולם ככה אצלנו, ב'אי הגדול', ובעל כורחם. רוב הכנסיות סגורות ואנשים פוחדים ללכת להתפלל. אבל יום אחד זה ישתנה, כשהמהפכה תיפול."

"כן, אני בטוח," אמר אייב, "בסוף, הדת תמיד מנצחת."

"השאלה איזו דת," אמר אנריקה, "הם מתייחסים שם למהפכה שלהם כמו לדת, ואצלנו, בינתיים הם אלה שמנצחים."

"בינתיים," אמר אייב, "אז מה אתה אומר, אתה רוצה לבוא אלינו לחג? תביא גם את אשתך והילדה."

"בשמחה. איזה חג זה?"

"ראש השנה של היהודים," אמר אייב, "שמים כיפה על הראש, שרים שירים ואוכלים תפוח בדבש."

"אף פעם לא אכלתי תפוח בדבש."

"אז תבוא אלינו בראש השנה ותאכל."

"אבל תגיד, איך זה שראש השנה בא כל כך מוקדם? עוד לא ספטמבר."

"אצלנו זה יוצא בספטמבר, חודש תשרי," אמר אייב, "עוד כמה שבועות. בחודש הבא אני אודיע לך."

"טוב, אני אבוא," אמר אנריקה. הוא למד לחבב את האיש הגוץ והעגלגל שהעניק לו יחס אבהי.

"יופי, ועד אז אל תעשה שטויות, ותשמור טוב-טוב על הידיים שלך. לפחות עד ראש השנה."

                                               -4-                                   

אבל לקוח אחד גרם לו לאבד את הראש. זה קרה יום לפני ראש השנה היהודי, אחרי שאייב הודיע לו שהוא מוזמן אליו לחג והוא אישר את בואו עם פטרישיה וצ'לסי הקטנה. קראו לו סם, וגם הוא היה יהודי, אבל הכול כינו אותו אנקל סם כי הוא אהב לחלק סוכריות לילדים ולילדות. "זה בגלל שאין לי ילדים משלי," נהג להסביר, אבל כולם אמרו עליו שהוא "סקס-מניאק", אלא שמעולם הוא לא נתפס ולא היו שום הוכחות נגדו, והילדים, שיודעים תמיד יותר טוב מכולם, המשיכו לקחת ממנו סוכריות ולרוץ אחריו ברחוב: "אנקל סם, אנקל סם."

אנקל סם היה לקוח ותיק שלהם ומכור למכוניות משומשות. מדי חודש קנה, מכר, החליף ושיפץ לפחות שתי מכוניות משומשות. הוא היה קונה אחת, משפץ אותה, מוכר ברווח ובכסף קונה אחרת. אנקל סם היה מכונאי באחד המוסכים בסביבה ועסקי המשומשות שלו הכניסו לו רווח צדדי נאה, שהיה נחוץ לו כדי להמשיך באורח החיים הפרוע שניהל: בילויים, שתייה, נשים.

בתחילה, היה אנקל סם ידידו הטוב של אנריקה, וזה לא כעס כלל כשכינה אותו: "פאקינג ניגר," כי ככה אייב הירשנזון לימד אותו, לא לכעוס. מה גם שאנקל סם קרא לו כך בחיבה. הוא הירבה לטפוח על שכמו ולהזמינו לשתייה, והוסיף לו גם טיפ נדיב על כל מכונית שקנה. למעשה, הכול חשבו שהם ידידים טובים, עד ליום שפטרישיה הגיעה לבקר את אנריקה.

צ'לסי הייתה חולה ופטרישיה נזקקה באותו יום בדחיפות לסכום כסף גדול כדי להזעיק רופא פרטי. מאז שאנריקה החל להשתכר יפה, פטרישיה הפסיקה לעבוד.

"אצלנו," הסביר לה אנריקה, "האשה יושבת בבית ומחכה לגבר שלה, ואני רוצה שגם את תשבי בבית ותחכי לגבר שלך."

"אבל כאן זה ארצות-הברית ונשים כן יוצאות לעבודה," אמרה פטרישיה. היא עבדה כזבנית בחנות ולא השתכרה שם סכום כזה, שיגרום לה להשתוקק לחזור לשוק העבודה. כשצ'לסי נולדה, היא האריכה את חופשת הלידה שלה עוד ועוד, בעידודו של אנריקה שרצה שהיא תשב בבית.

"אני מרוויח בשביל שנינו," אמר.

פטרישיה קיבלה לבסוף את הדין, הרבה משום שכך היה נוח לה יותר, לא לעבוד ולצפות בטלנובלות של הבוקר, ששיפרו את הספרדית שלה עד שידעה לפטפט בחופשיות עם אנריקה בשפת אמו.

אנריקה אכן הרוויח יפה בשביל שניהם, אולם באותו בוקר נתקעה פטרישיה בבית בלי דמי כיס, ומרוב לחץ שהילדה חולה היא שכחה איפה הניחה את הכרטיס המגנטי שלה, ובאה לחפש את אנריקה בעבודה.

כשהגיעה, היה אנריקה בעיצומו של משא ומתן שניהל עם אנקל סם באשר למכירת עוד מכונית משומשת. הוא אחז בידו מפתח ברגים על מנת להחליף את אחד מגלגליה המפונצ'רים. אנקל סם הבחין במשומשת עוד כשנכנסה לסוכנות עם גרר, והוא כל כך נדלק עליה שלא היה אכפת לו שטרם עברה טיפול והחלפת צמיגים.

"אני רוצה אותה כמו שהיא," אמר לאנריקה, "ממילא, אף אחת מהמכוניות שקניתי כבר לא בתולה, ובינינו, גם אף אחת מהנשים שהיו לי לא הייתה בתולה, אז למי אכפת?"

זו הייתה קדילק שנת חמישים ותשע שמורה היטב, חוץ מהגלגלים, מהסוג שבארצות-הברית אפשר לראות רק בסרטים, ובארץ מוצאו של אנריקה הן נעות על הכביש כמו רכב מהמודל הכי חדיש. אנקל סם כל כך התלהב מהקדילק, עד שהיה מוכן לקנותה אף במחיר יקר מהמחירון.

"אתה יודע, אנריקה," פנה אליו לשון קירבה, "אני מקנא בכם, שיש במדינה שלכם אלפי מכוניות כאלה על הכביש."

"אל תקנא בהם," אמר אנריקה, "יש להם אומנם אלפי מכוניות עתיקות, אבל חוץ מזה, אין להם שום דבר אחר להתגאות בו."

"למה אתה מדבר ככה? ומה רע בסיגרים שלכם? במוסיקה? בבחורות? יום אחד, כשהמשטר שם יתחלף," אמר אנקל סם, "ניסע שנינו לאי שלך, ונפתח יחד עסק למכוניות משומשות. אתה תביא את הקשרים והידע שלך, ואני אביא את הידע שלי. אתה תראה, זה יכול ללכת מצויין, הא? מה דעתך? ונחגוג קצת בביקור שלנו שם, הא? מה דעתך? לא יזיק אם תסדר לי גם איזו צ'יקה."

"בינתיים אני עוד לא חוזר לשם, אבל כשיהיה אקטואלי אני אודיע לך," השיב אנריקה קצת בקרירות, ולרגע ניחם על קרירותו. הרי אנקל סם הציע לו עסק מצויין. בהזדמנות אחרת הם ידברו על כך יותר לעומק, כי בינתיים הבחין בפטרישיה. זו הייתה הפעם הראשונה שבאה לבקרו במקום עבודתו, שהיה למעשה המקום שבו הכירו, אבל אנריקה לא אהב את זה, ובמיוחד לא אהב שהעובדים האחרים או הקונים חומדים אותה במבטיהם. 

גם אנקל סם הבחין בפטרישיה הנכנסת, ולא הצליח להסיר ממנה את המבט: לבנה, בעלת פנים יפות וגוף עגלגל. כולם הסתכלו אבל ידעו לשתוק, אבל

אנקל סם היה אחד שלא ידע לשתוק, ובגלל זה הוא הסתבך בהרבה צרות. הרבה מאוד אפילו.

"זאת הצ'יקה שלך?" שאל אנקל סם את אנריקה.

"לא, זאת אשתי," אמר אנריקה בגאווה, כאילו הוא רומז לו שיירד מהעניין ולא ימשיך.

אלא שאנקל סם לא היה אחד שמבין רמזים. "איזו פצצה עסיסית," אמר.

"אל תדבר ככה על אשתי," התחממה עליו דעתו של אנריקה.

"אני אדבר איך שאני רוצה," התחמם גם אנקל סם בתורו, "פאקינג ניגר לא יגיד לי איך לדבר. אנחנו בכלל עושים לך טובה שאתה פה!"

"צ'מור על הפה שלך ואל תקרא לי פאקינג ניגר." עיניו של אנריקה הוצפו דם עד שהנימים שלהן נראו כמו חוטי חשמל קטנים שהתנתקו מן המצבר.

"אני כן אקרא לך פאקינג ניגר כי אתה פאקינג ניגר. אילו לפחות היית כושי אמריקני מחורבן, אבל אפילו זה אתה לא. אתה כושי מחורבן מארץ מחורבנת עם משטר מחורבן, ואני אקרא לך איך שאני רוצה כי אתה כושי מחורבן, ואני לא יודע מה אמריקאית לבנה כזו עושה עם כושי מחורבן כמוך ועוד מארץ מחורבנת עם משטר מחורבן!"

"ואתה אתה פאקינג ג'ו פאקינג ג'ו, זה מה שאתה," החזיר לו אנריקה, שזה יחסית מעט מאוד לעומת מה שהוא היה מסוגל להחזיר לו באותו רגע.

אנקל סם התנפל עליו באגרופים קפוצים. "ככה אתה מאחל לי שנה טובה? חתיכת כושי מחורבן! אתה לא תקרא לי כאן באמריקה פאקינג ג'ו אחרי כל מה שהמשפחה שלי עברה בשואה. אף פאקינג ניגר לא יקרא לי פאקינג ג'ו, לא כאן באמריקה ובטח שלא בסוכנות של אייב הירשנזון."

הוא הלם בו באגרופים לראש, לפנים, לבטן. אנריקה ניסה לגונן על פניו בידיו, שבאחת מהן אחז מפתח ברגים. "צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים שלך!" שמע את קולו המצווה של אייב הירשנזון הולם בראשו כמו מכוש, אבל אנקל סם המשיך להחטיף לו ואף ניסה לחטוף מידיו המגוננות את מפתח הברגים ולתקוף אותו. אנריקה המשיך לשמוע את הקולות המצווים עוד שעה ארוכה עד שלא שמע עוד דבר, אפילו לא את הצעקות של אשתו פטרישיה ולא את הצעקות של אייב הירשנזון והעובדים האחרים שפוקדים עליו להפסיק. כמו קרבורטור שמוצף בדלק היו עיניו מוצפות בדם, והוא ראה שדונים קטנים מרקדים מולו, עד שלא ראה יותר כלום, גם לא את אנקל סם המוטל שותת דם, כשראשו פתוח, למרגלותיו.

כשהשוטרים באו לקחת אותו הוא מלמל כל הזמן לעצמו: "צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים שלך!"

היו לו כפות ידיים גדולות כמו של עוקר הרים, שיכול לגלגל סלעים לא רק בירידה אלא גם בעלייה כל כך חזקות הן היו, ותלויות על זרועותיו כאילו הן לא מחוברות לשום דבר. לעתים, היה מתגאה בהן, בכפות ידיו האימתניות, שהיו מסוכנות כמו טפרים של נמר, כפות ידיים של בנאדם שמסוגל להרוג במכה אחת, ולעתים, ניסה להסתירן מרוב שהן הביכו אותו בעוצמתן. הוא  נמנע מללחוץ יד לאנשים, מחשש שיפוקק את כפות הידיים שלהם.

אולם, עכשיו ידיו היו אזוקות, ולא היה צריך לשמור עליהן יותר, כאילו הן לא שייכות לו יותר, הידיים שלו, כאילו הן שייכות לאיזה גוף אחר וחוברו רק במקרה לגוף שלו. הוא ניסה להתנתק מהן כדי שלא יבחינו שהן שלו. מה הידיים האלה עושות פה בכלל? הוא רצה לבקש מהשוטרים שיקחו אותן ממנו, שיקטעו אותן מצדו, כי הן לא שלו. הוא ניסה להצמידן לגופו, אולם הבחין שבכל פעם שהוא זז, הן זזו יחד אתו. האם בכל זאת הן שלו? אולי מישהו זר החליף לו את הידיים? על הידיים שלו הוא שמר, כפי שהבטיח לאייב שיעשה. אלה ידיים של מישהו אחר שעשו מה שעשו והוא לא אחראי למעשיהן. מרוב מחשבות על הידיים, אנריקה מלמל כל מיני דברים סתומים ובירך את השוטרים ב"שנה טובה" והם חשבו שהוא לגמרי מטורלל או שהוא פאקינג ניגר ג'ו.

אייב העיד לטובתו במשפט. אנקל סם היה חבר טוב שלו, אבל הוא העיד לטובת אנריקה כי חשב לעצמו שממילא אנקל סם מת, ועכשיו כל שנשאר זה לנסות להציל את אנריקה. נכון, שהוא כעס על אנריקה על שהרג את חברו הטוב, אבל הוא לא רצה שחבר אחר שלו יגיע לכיסא החשמלי. בזכות העדות החד-משמעית שלו טען הסניגור להגנה עצמית. חבר המושבעים קיבל את הטענה, והוא נידון רק לעשר שנות מאסר על הריגה. אני מקבל שנת מאסר על כל שנת חופש שהייתה לי בארצות-הברית, חייך אנריקה לעצמו חיוך מר.

כשפטרישיה הועלתה לדוכן העדים היא פרצה בבכי במשך שעה ארוכה ולא השיבה על שום שאלה. לעדות שלה לא היה שום ערך. מזל שאייב העיד וגם האחרים. בתחילה, באה פטרישיה לבקרו בכלא מדי שבוע, לאחר מכן פחתו ביקוריה לפעם בחודש. תמיד היה לה תירוץ: "הילדה חולה," "הילדה בוכה," וכולי, אבל הוא חשב שאולי היא בעצמה בוכה או שיש לה מישהו אחר. הוא פחד ששוב לא יוכל לשמור על הידיים שלו אם יתפוס אותה עם מישהו אחר. כעבור זמן הפסיקה פטרישיה אפילו להשיב להודעות שהשאיר לה מהכלא על המשיבון, למרות שנקלע לכל התגרה הזאת רק בגללה. אייב תמיד ענה.

בכלא, נזכר מחדש באשתו הקודמת, ימילקה. פתאום התגעגע אליה וחשב, שהיא, בניגוד לפטרישיה, לא הייתה נוטשת אותו במצב כזה וממשיכה לבקר אותו. אבל מי יודע, בעצם? אולי גם היא הייתה נותנת לו להירקב בכלא אחרי מה שעשה לה. כל עוד שלח לה כסף, לא חשב עליה כמעט בכלל, אבל מרגע שחדל לשלוח, מצפונו החל להציק לו והוא הירבה לחשוב עליה. פעם אף חלם שהיא באה לבקרו בכלא.

בכלא, כמעט ולא היו לו חברים. בתחילה הכיר שניים מבני ארצו, אבל כשהם השתחררו, וזמן רב לפניו, הקשר נותק. כך חלפו השנים בכלא, במחשבות. כמעט שש שנים היה בפנים, ולא נותר לו עוד זמן רב לרצות עד שינוכה מתקופת מאסרו שליש על התנהגות טובה. ההתנהגות שלו הייתה באמת טובה ודובר שהוא אכן ישוחרר.

אבל יום אחד, כמו תמיד אצל אנריקה, הכול השתבש.

אחד האסירים גידף אותו: "פאקינג ניגר," והוא, מתוך הרגל, גידף אותו בחזרה: "פאקינג ג'ו!" אבל האסיר שאותו גידף היה דווקא איטלקי ולא היה מוכן שיקללו אותו "פאקינג ג'ו". האיטלקי הלם ראשון, התפתחה שם קטטה נוראה, שכולם ידעו שבסיומה מישהו יהיה חייב לשכב על הריצפה עם ראש פתוח. האיטלקי היה כמובן זה שגמר עם ראש פתוח, כיוון שאנריקה היה גבר מגודל ומאוד חזק, במיוחד כשהדם מציף לו את העיניים והוא רואה מולו שדונים מרקדים. למרבה המזל האיטלקי רק נפצע, ככה שהצליחו להציל אותו.

את אנריקה הפעם לא היה מי שיציל. שוב טען סניגורו להגנה עצמית, ושוב קיבל חבר המושבעים את הטענה, אולם לשלטונות ההגירה של ארצות-הברית, שדווחו על כך, נמאס מאנריקה והם החליטו לגרשו מהמדינה בלי גרוש על התחת השחור שלו.

אנריקה הועלה על מטוס.

                                            -5-      

יותר משמונה חודשים החזיקו שלטונות ההגירה של "האי הגדול" את אנריקה במעצר. הם לא הבינו מדוע האמריקנים שלחו אותו בחזרה. גם אנריקה לא הבין. בתחילה, חשדו בו שנשלח כסוכן מושתל כמו תושבים חוזרים רבים שנשלחו על ידי האמריקנים לפניו. אבל כעבור זמן, כשסיפורו נבדק, התברר שהוא אכן ישב בכלא האמריקני וגורש מארצות-הברית. לאחר שיחרורו מן המעצר העלו אותו השלטונות על משאית, שייסע לאיפה שהוא רוצה, רק שיסתלק להם מן העיניים.

לא היה לו בדיוק לאן לנסוע. אביו נעלם עוד כשהיה נער, אמו נפטרה כבר מזמן, ואת אחותו לא ידע היכן למצוא. בקצב שהיא מתחתנת ומתגרשת ומחליפה גברים, חשב, היא יכולה לחיות באותה מידה בקצה השני של המדינה או דלת מול ימילקה. אנריקה היה עייף מכדי לחפש לעצמו מקום חדש. האפשרות היחידה שעלתה בדעתו הייתה שיחזור לימילקה, אבל הוא לא ידע עליה מאומה. אולי היא חיה עם גבר אחר. הוא פחד ממה שהוא עלול לעשות לגבר הזה, שאולי היא חיה אתו.

"צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים!" היה שומע את האזהרה המתנגנת של אייב הירשנזון בכל פעם שעיניו הוצפו דם. הוא נזכר בסיפור שסיפר לו אייב על קין והבל. "קין והבל היו אחים. קין היה עובד אדמה והבל רועה צאן. יום אחד הם הביאו מנחה לאלוהים, אבל אלוהים קיבל את המנחה של הבל ולא רצה לקבל את המנחה של קין. קין התעצבן ולא שמר על הידיים שלו והרג את הבל, ומאז הוא היה נע ונד בעולם. זה מה שקורה שלא שומרים על הידיים," אמר לו אייב.

במיוחד פה הוא צריך לשמור על הידיים שלו. אם יגרשו אותו גם מכאן, לאן יילך? הלוואי ויגרשו אותו חזרה לארצות-הברית, וכך הוא יבלה את שארית חייו: מגורש מארץ לארץ, מעיר לעיר, מכלא לכלא, מסתבך בקטטות, שומר או לא שומר את הידיים שלו. בשביל מה אלוהים נתן לו ידיים? בשביל להרביץ. ככה סבא שלו היה תמיד אומר לו: "הלבנים חושבים שאלוהים נתן ידיים לשחורים כדי שיוכלו להיות עבדים ולקטוף סוכר, אבל הלבנים טועים. אלוהים נתן לנו ידיים, כדי שכשנוכל נרביץ ללבנים ונלמד אותם לקח." כן, זה מה שסבא שלו היה אומר לו. אייב הירשנזון אמר לו ההפך, והוא היה חייב לשמוע בקולו, כי אייב הירשנזון שילם לו משכורת, ומשכורת יפה, והוא היה כמו אבא בשבילו, אבל קול הציווי של סבא שלו היה כנראה חזק בכל זאת מקולות הציווי של אייב הירשנזון. אייב אהב אותו מאוד, אבל אייב הוא לבן, ולבן, גם אם הוא יהודי, לא יכול להבין את עוצמת העלבון. 

אחד הסוהרים, שאתו התיידד, תרם לו כמה פזוס, שהספיקו רק לדמי הנסיעה במשאית עד לעיר שבה התגורר פעם עם ימילקה, ולא לאוכל ולשתייה. אחד הנוסעים, שבו נעץ אנריקה מבט מורעב, הציע לו מחצית מהכריך שלו, וזה היה המעט שאכל מאז ששוחרר מהכלא. הוא נזקק לארוחה של ממש, וידע להעריך פתאום את הארוחות שלהן זכה בכלא. מרבית תושבי ארצו לא יכולים להרשות לעצמם להעלות על שולחנם אפילו את המעט הזה.

הנסיעה במשאית הייתה ארוכה מכפי שזכר. היה לו מספיק זמן להיזכר בימים טובים יותר, שבהם מכר מכוניות משומשות והייתה לו אפילו אחת משלו. המרחק בינו לבין אותם ימים, כך הרגיש, היה גדול מהמרחק בינו לבין מיאמי. הם נראו כה רחוקים, אותם הימים, כאילו נמחקו כליל מתודעתו. אנריקה הכריח את עצמו להיזכר, כיוון שאם גם הזיכרונות היפים יילקחו ממנו  מה יישאר לו?

הוא ניסה להיזכר בימילקה. שש-עשרה שנים עושות משהו אפילו לאשה היפה ביותר. לפני שעזב, היא הייתה אחת הנשים היפות בשכונה, אבל עכשיו יש בוודאי יפות ממנה. בטוח שיש. בגלל הגיל. השאלה אם היא יפה מספיק בכדי שיחשוק בה עכשיו כמו שחשק בה פעם. היא הייתה חתיכה לא רעה בכלל, ימילקה, צבע עורה היה מולטי, בהיר במקצת משלו, גבוהת קומה כמעט כמוהו, והשדיים שלה התנדנדו כמו כיסא הנדנדה שהיה להם בפתח הבית וטימטמו את חושיו בכל פעם שהתפשטה. החזה של פטרישיה היה קטן יותר, והיא הייתה גם נמוכה יותר. הגוף של פטרישיה היה פחות סקסי מזה של ימילקה, אך פניה היו יפות יותר. אנריקה התקשה להחליט עם מי משתיהן, ימילקה או פטרישיה, נהנה יותר במיטה ובכלל. לבסוף, סיכם לעצמו שעם ימילקה נהנה יותר במיטה ועם פטרישיה נהנה יותר לחיות. בגלל שהיה יכול להרשות לעצמו. היה לו יותר כסף.

הוא לא ידע מה ימילקה חושבת על כך שהפסיק לשלוח לה כסף. מאז שנעצר הפסיק לשלוח. אולי היא בכלל לא יודעת שנעצר. למעשה, נותר חסר פרוטה כי כל מה שחסך בשנים שעבד אצל אייב הירשנזון שולם לעורכי דין. ואם נשאר משהו, פטרישיה בטח לקחה לעצמה. אם ימילקה תתנפל עליו בשאלות, הוא יצטרך להזכיר לה, שבמשך ארבע שנים לפחות שלח לה בקביעות סכומי כסף יפים, ואולי לפחות לזכר אותם ימים כדאי שתזמין אותו לביתה למקלחת ולארוחה, עד שימצא לעצמו מקום אחר.

המשאית הורידה אותו ליד טרמינל האוטובוסים. משם היה עליו להמשיך עם קמיונטה(4) עד לשכונה שבה התגורר פעם עם ימילקה. הוא עדיין חשב עליה כעל אשתו, למרות שלא ידע בוודאות אם זה אכן כך. מעולם לא גילה לה שנישא מחדש בארצות-הברית, אבל ממכתב רווי קנאה ששלחה לו פעם הובן שניחשה שהתחתן שוב, ושנפגעה מאוד מכך שלא חשב מעולם לסדר לה את הניירות כדי שגם היא והילדים יצטרפו אליו.

היה עליו למצוא מישהו שילווה לו מטבע של עשרים "קילו"(5), דמי הנסיעה בקמיונטה. אחרת לא יוכל להגיע לימילקה. איש לא יעלה אותו לקמיונטה בחינם. המדינה השתנתה הרבה מאז שהיגר. היה נדמה לו שהוא חוזר לארץ אחרת. הוא הרגיש את זה כבר בנסיעה הארוכה במשאית. בכל פינה ראה תיירים, שפעם היו נדירים. גם הוא היה למעשה תייר, אלא שבכיסיו לא היו דולרים. אילו הממתינים עמו בתחנה היו יודעים מהיכן בא, הם היו מתייחסים אליו לבטח כאל יומה(6), אולם, למעשה, הוא היה "פלמאו", חסר כול, אף יותר מהם.

אנריקה שוטט קצת ברחבת הטרמינל. כשראה אדם סופר את מטבעותיו חשב לפנות אליו ולבקש ממנו מטבע, אולם התבייש כי חש כמו קבצן. באותו רגע הרגיש את מלוא נואשותו של העוני. הוא, שהיה יכול להרשות לעצמו לאכול במסעדות פאר ולטוס במטוסים בארצות-הברית, אין לו עכשיו כסף אפילו כדי לשלם את דמי הנסיעה בקמיונטה ולאכול אפילו פריטורה(7) באחד מדוכני הרחוב הפזורים סביב. אם מישהו היה מספר לו סיפור דומה על אדם שחי בארצות-הברית שש-עשרה שנה וחזר ל"אי הגדול" כדי להפוך לקבצן, הוא לא היה מאמין. זה היה משפיל ובלתי נתפס בעת ובעונה אחת, שהתרושש ככה, אבל הוא ידע שזו אשמתו בלבד. אלמלא פצע את האיטלקי, אולי הוא היה גומר לרצות את עונשו, משתחרר מהכלא וחוזר לעבוד עם אייב ולא נאלץ לחזור לשכונה המקוללת שבה חי פעם עם ימילקה, כשאין לו אפילו מטבע עשרים "קילו" בכיס.

הביט סביב ופילל לפגוש מכר ישן. אולי ממנו יוכל לבקש טובה קטנה. אבל הוא לא הכיר איש ואיש לא הכירו. בכל זאת, חלפו שש-עשרה שנה מאז שהיגר. הוא השמין קצת, הקריח קצת, ומשהו במראה פניו נראה עכשיו כנראה יותר אמריקני. הוא לא היה משוכנע  שאפילו ימילקה תכיר אותו, ולמען האמת, לא ידע האם גם הוא יכיר אותה. 

שעה ארוכה שוטט ברחבי הטרמינל, ורק השוטר הפינתי נעץ בו מבט ארוך כאילו הוא נראה לו חשוד. ובאמת, עלו בראשו מחשבות לחטוף ממישהו ארנק. מצדו, שיכניסו אותו שוב לכלא, הפעם על גניבה ולא על הריגה, כבר לא היה איכפת לו. אבל אז הזדמזם שוב בראשו הקול המצווה:

"צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים שלך!"

אסיר תודה היה לאייב הירשנזון על עצתו, למרות שבסופו של דבר לא ידע להישמע לה. יותר מתמיד, ידע עכשיו עד כמה אייב צדק. נזכר בדברים שאמר לו אייב, כשהתקשר אליו פעם מהכלא: "אתה היית הסוכן הכי טוב שלי!" אייב סיפר לו שהעביר את העסק לבנו וכמעט שהוא לא הולך לשם יותר. הבן לא הצליח כמו אביו, ואייב אמר לאנריקה שהמכירות ירדו ושהוא חסר להם מאוד.

"אתה זוכר איך עבדנו בעיניים על האירי ההוא, שרצה לקנות את הביואיק?" שאל אייב, "התערבנו אתו  שהביואיק צורכת רק רבע טנק למאה קילומטר. והוא אמר, 'מה פתאום.' אז אמרנו לו: 'בבקשה, בוא ונעשה נסיעת מבחן.' החבאת את ארתור בתא המטען עם מיכל של עשרים ליטר – אתה זוכר כמה קשה היה לו להתקפל בפנים? אבל בסוף הצלחת לקפל אותו כמו מניפה – ויצאנו לדרך"

"אייב, אולי לא כדאי לדבר על זה בטלפון," קטע אותו אנריקה, "אתה יודע אל תשכח איפה אני נמצא עכשיו."

"למה? מה רע במה שעשינו? כולם עושים את זה."

"אבל אתה יודע, אני עכשיו יושב עשר שנים בפנים, ואני לא רוצה שיוסיפו לי שליש על מעשה הונאה במקום שיורידו לי שליש על התנהגות טובה."

"תגיד להם שיוסיפו אותו לי," צחק אייב ושב להתרפק על אותה נסיעה, כאילו היה מדובר בטיול קסום בחיק הטבע, "אתה זוכר איך ארתור שפך כל הזמן דלק פנימה, כדי שהפאקינג אייריש יחשוב שהשברולט לא שותה הרבה דלק בנסיעה. מזל שעצרנו בתחנת דלק לעשות פיפי, אחרת ארתור היה נחנק בתא המטען," נחנק אייב מצחוק, "בתחנת דלק אמרנו לפאקינג אייריש: 'נו, אתה רואה, כמה מעט היא צרכה,' והוא, ה'פיש', קנה את המכונית ואפילו נתן לך, אם אני זוכר טוב, טיפ שמן. איזה בידור זה היה! אלה היו ימים, אנריקה, שאתה ואני ידענו לעבוד! ואתה ידעת לעבוד יותר טוב מכולם!"

"כן, אני זוכר. עבדנו על האנשים בעיניים. עשינו כמה טריקים כאלה," נזכר אנריקה בגאווה.

"כן," נאנח אייב, "אתה היית המוכר הכי טוב שלי, אבל מכרת את נשמתך לשטן. אמרתי לך תמיד: 'תשמור על הידיים שלך! תשמור על הידיים שלך!' בשביל מה הרגת את אנקל סם? מה הוא כבר אמר לך?"

אם אתה שותק כשמעליבים אותך, אני לא מוכן לשתוק, רצה אנריקה להשיב לו, אבל שתק. אילו היה שותק גם כשאנקל סם העליב אותו, אולי הוא היה ממשיך היום למכור מכוניות משומשות ולא יושב בכלא ומסולק מארצות-

הברית. אבל הוא לא היה מסוגל לשתוק.

אילו אייב היה שואל אותו, היה אומר לו שהוא קצת מתחרט וקצת לא שהרג את אנקל סם. אולי מספיק היה רק לפצוע אותו, אבל הוא בכלל לא שלט בעצמו באותם רגעים ולא זכר כלום ממה שעשה. ככל שזכור לו, אנקל סם היה זה שתקף אותו עם המפתח ברגים. זה היה כמו ואקום שותת דם כזה שאנריקה נשאב לתוכו, ובסוף מצא את עצמו עם מפתח ברגים ביד וראה את אנקל סם מוטל על הריצפה למרגלותיו, כאילו היה זה רק אחד מאותם קרבות האיגרוף שאהב לראות בטלוויזיה – קרב שמסתיים בנוק-אאוט, ולמפסיד נוזל קצת דם, אבל הוא עוד יקום על רגליו. אלא שאנקל סם לא קם על רגליו. ועל זה הוא מתחרט. אנריקה היה מעדיף שהוא יקום על רגליו, כדי שיוכל להרביץ לו הפעם באמת, כמו שהוא יודע. לא להרוג אותו, להרביץ לו כמו שצריך כדי שלא יעז יותר לקרוא לו כושי מחורבן.

בכל פעם שעלו בו הרהורי חרטה מסוייגים כאלה, העלבון שעלב בו אנקל סם צף ועלה וצרב בו כל כך עד שהוא לא היה מסוגל להתחרט באמת. לא עד כדי כך, בכל אופן, שיקום על רגליו בבית המשפט ויגיד: "אני מתחרט!" אילו הביע חרטה, אולי היו מקזזים לו שנה או שנתיים מעונש המאסר, אבל הוא לא היה מסוגל. ומה תעזור כאן החרטה? עוד לפני שנפתח המשפט, כבר ברור לו שאיבד את הכול. את העבודה, את הבית, את פטרישיה, את צ'לסי, ואת עתידו באמריקה.

היחיד שהמשיך לשמור לו אמונים באמת היה אייב, שבא גם פעם אחת לבקרו בכלא.

"כשתשתחרר," אמר לו, "תחזור לעבוד איתנו."

"הלוואי," ידע אנריקה להעריך זאת, "כשאשתחרר, אבוא לחגוג אתכם את ראש השנה."

אבל יום  לפני ראש השנה הוא הסתבך עם האיטלקי.

אייב לא היה שם הפעם כדי להתערב למענו, אולם הוא מסר עדות אופי מטעם ההגנה. זה לא עזר.

יום לפני שהוציאו לו צו גירוש מארצות-הברית, צלצל אנריקה לאייב, הודה לו על הכול ואיחל לו שנה טובה.

"אבל עכשיו כבר חנוכה," אמר לו אייב, "איחרת קצת."

"בכל מקרה, שתהיה לך שנה טובה," השיב לו אנריקה בהתרגשות, "היית כמו אבא בשבילי," הוא כמעט בכה בטלפון, "כשאוכל, אבוא אליכם לחגוג את ראש השנה."

"תמיד אתה מוזמן, תמיד תהיה בן-בית אצלי," אמר לו אייב, "ותשמור על הידיים שלך בכל מקום, אתה שומע? תשמור על הידיים שלך טוב-טוב! חבל שהידיים שלך לא מתפקדות כמו הראש."

"הפעם אני אשמור," הבטיח אנריקה.

בלילה חלם שהוא חוגג את ראש השנה עם אייב הירשנזון ומשפחתו.

אור מסמא מסנוור את עיניו.

"תקום," קורא לו הסוהר.

"שנה טובה," הוא משיב לו כמתוך חלום.

"איזו שנה טובה בראש שלך?" אומר לו הסוהר, "היום מגרשים אותך!"

"כן, אבל בשבילי זה ראש השנה," אומר לו אנריקה, ולרגע הוא לא יודע אם הוא עדיין שבוי בחלום או שכבר התעורר אל המציאות.

                                             -6-                               

בטרמינל נתן מישהו לאנריקה מטבע ונעץ בו מבט ממושך, כאילו הוא מוכר לו. אנריקה עצמו לא זכר אותו. האיש היה כבן גילו, ולצדו ניצב, בגבו אליו, צעיר שחום שהסתלק מיד מבלי שאנריקה הספיק להעיף בו מבט נוסף.

"לא היית במקרה הבעל של ימילקה?" שאל האיש בתמהון.

הקמיונטה הגיעה וכולם רצו לעברה וניסו להיתלות עליה, והאיש אבד לו בהמון. אנריקה רץ אף הוא ונדחק יחד עם כולם אל סולם הברזל החלוד וטיפס פנימה בזריזות. אולם ספסלי הישיבה היו כבר תפוסים והוא נאלץ לעמוד, מצטופף בין עשרות רבות של נוסעים, שנדחסו עוד ועוד פנימה כאילו הקמיונטה היא רכבת שדים שמחוברים לה עוד ועוד קרונות ויימצא מקום לכולם. עיניו חיפשו את האיש שנתן לו את המטבע, לגלות האם גם הוא עלה לקמיונטה, אולם הוא לא הבחין בו. מוטרד היה מכך שהאיש הזכיר את ימילקה. איך הוא זיהה אותו? מה לו ולימילקה? אולי הוא בעלה החדש? אולי סתם כך הם מתעלסים בלי התחייבות. אילו הקמיונטה לא הייתה מגיעה, היה רץ אחריו ומנסה לברר אתו בארבע עיניים למה הוא שואל אותו בלשון עבר אם היה בעלה, בעוד שלמעשה הוא עדיין הבעל החוקי שלה. יכול להיות, יכול מאוד להיות, שבמהלך הבירור הוא היה נאלץ להשכיב את האיש על הריצפה ולחבוט בו קצת ולגלגל אותו קצת, כדי שלא ייכנסו לו שום רעיונות לראש בקשר לימילקה. וכך היה חובט בו ככל שהזמן היה מרשה לו עד שהמשטרה הייתה מגיעה.

בעצם, מה שהוא עשה לאנקל סם ולאיטלקי בכלא, זה עוד כלום לעומת מה שהוא היה עושה לאיש הזה, שאולי הצמיח לו קרניים ואולי לא, אבל אנריקה כבר הרגיש כאילו הן צומחות על מצחו, מעטרות אותו בגאון, הגם שלא הייתה לו שום סיבה לחשוב כך. סתם בנאדם שהכיר פעם את ימילקה ריחם עליו ונתן לו מטבע – רחמים שהוא לא היה יכול לשאת בגלל שהחליט שאולי הוא קשור באיזה שהוא אופן לימילקה ומשום כך רצה להרוג אותו!

כששמע את הקול הנגידי הפוקד עליו:

"צ'מור על הידיים שלך!

צ'מור על הידיים שלך!"

ניסה להתעשת ולתפוס את עצמו בידיים, וכל התוכניות שהיו לו בקשר לאיש בתחנה פרחו לו, לפי שעה, מהראש.

ריח זיעתם של הנוסעים במשאית בא אל אפו עד שלא היה יכול להריח אפילו את זיעתו-שלו. רוב הנוסעים היו שחורים, כמו אלה שהתגוררו בשכונה שבה חי עם ימילקה, עד שהיגר למיאמי, ואליה הוא עכשיו חוזר. אנריקה אמר לעצמו שלפחות כאן אף אחד לא יקרא לו "פאקינג ניגר", והוא לא יצטרך לשמור על הידיים שלו.

הקמיונטה סבבה בסימטאות והחלה לטפס בעלייה. אנריקה היה נרגש. שנים רבות לא ביקר כאן, בסימטאות האלה, והכול נראה כאילו הזמן קפא: הבתים הדלים, הילדים המשחקים ברחוב, הצעקות, המוסיקה מחרישת האוזניים הבוקעת מן הבתים, כאילו מעולם לא עזב.

באחת הסימטאות, כשמישהו צעק: "פראדה!"(8), קפץ אף אנריקה החוצה והחל לפסוע לעבר השיכון שהיה פעם ביתו. ימילקה תהיה מופתעת כהוגן, חשב, ולרגע התמקדו מחשבותיו גם בילדיו. הוא לא יכיר אותם, וגם הם לא אותו.

                                             -7-       

ימילקה התגוררה בדירת שיכון. השיכון נראה מכוער עוד יותר מכפי שאנריקה זכר אותו. הוא קיווה שימילקה לא התכערה כמו השיכון. אבל גם אם היא התכערה, אין לו ברירה. וכי איזו אפשרות אחרת יש לו כרגע? הביט בטיח המתקלף, בכתובות המכוערות, בצינורות השבורים, בכניסות המוזנחות, במרפסות הקטנות שיושביהן נראו כמו אשכולות של בננות התלויים עליהן. את עיניו הצל בעזרת כובע הקסקט, כדי שאיש לא יזהה אותו ולא יודיע לה מראש על בואו.

השכנים האלה, רק לרכל ולהלשין הם יודעים, חשב אנריקה, ובטח הם לא השתנו. הוא כן. הרפתקאות רבות עבר בחיים מאז, ואילו הם תקועים עדיין באותה שכונה, באותה דירת שיכון. הם לא עשו הרבה מאז, הוא הספיק די הרבה, אולם, על חלק מהדברים שהספיק היה מוותר בשמחה. אולי עכשיו מזלו ישתנה לטובה. תלוי כיצד ימילקה תקבל את פניו. תלוי אם היא לבד, או אם יש לה גבר, זה מהתחנה או מישהו אחר. הוא טיפס במדרגות. לרגע לא זכר אם היא גרה בקומה השנייה או השלישית, ואם זו הדלת מימין או משמאל. חדר המדרגות היה חשוך, ובחושך קל להתבלבל. בחושך אפשר לשמוע את הצעדים, אבל לא לראות אותם. הוא לא רצה לנקוש על הדלת הלא נכונה.

אימץ את עיניו באפלה, אט-אט ראייתו התבהרה והוא ראה את שמה כתוב על הדלת: "ימילקה". פעם השם של שניהם היה כתוב על הדלת, עכשיו רק השם שלה, כאילו ניסתה למחוק את עברם המשותף. אצבעותיו היססו לפני שנקש על הדלת.

קיווה שימילקה תפתח את הדלת ולא אף אחד אחר. רצה לראות את ההפתעה על פניה. הפנים מלמדות הכול, חשב. הפנים יספרו לו את הסיפור, וגם העיניים. מבט אחד יספיק לו כדי להבין, ואז יוכל להחליט האם להיכנס או להסתלק.

נערה צעירה פתחה את הדלת. היא צריכה להיות הבת שלו, או ככה לפחות היא נראית. לרגע לא זכר את שמה. היא לא זיהתה אותו, אבל הוא לא היה יכול לכעוס עליה. חדר המדרגות היה חשוך, בת שנה הייתה כשעזב, וביקורו כה בלתי צפוי. איך היא יכולה לדעת? גם הוא לא יכול היה לזהות אותה בחושך. בעצם, כן. היא בטח כבר בת שבע-עשרה, ונראית דומה מאוד לימילקה ביום שהכיר אותה. יפה כמוה.

"תקראי לאמא שלך," ביקש בקול צרוד.

הנערה הסתובבה לאחור וצעקה: "מאמי, מחפשים אותך!" הודה לה בלבו שלא שאלה מיהו, אבל היא נעצה בו מבט חודר, כאילו היא מכירה אותו מאיזה שהוא מקום. אולי מהתמונות.

כולם היא, האיש בתחנה – מסתכלים עליו כאילו הם מכירים אותו מאיזשהו מקום, והוא היחיד שלא מכיר את עצמו משומקום. הוא רוצה לומר להם: אני לא הבנאדם שאתם מכירים. נכון שאני אנריקה, אבל אני בנאדם אחר. הרגתי בנאדם. מאז אני בנאדם אחר. מאז, לא מתייחסים אליי בתור בנאדם. זורקים אותו לכלא, מגרשים אותי, עוצרים אותי ושוב זורקים אותי.

הוא נזכר איך שכשנפגשו בכלא סיפר לו אייב את הסיפור של קין, שמאז שרצח את אחיו הפך לנע ונד. גם הוא מרגיש ככה. נע ונד.

הוא נע ונד ברכב אסירים, הוא נע ונד במטוסים, הוא נע ונד במשאיות.

נע ונד.

וככה, הוא כנראה גם יישאר.

נע ונד.

"אתה" פתחה הנערה ואמרה, אבל השתתקה.

"אני מה?" היקשה. יותר פשוט לומר לה: "אני אבא שלך," אבל הוא רצה שימילקה תהיה הראשונה לזהות אותו.

"לא חשוב זה לא יכול להיות," אמרה בתו. פתאום נזכר שקוראים לה מריאני.

קול צעדים נשמע והוא ראה את אשתו מופיעה מאחורי כתפה של בתו. הוא ניצב בחושך, בחדר המדרגות, כך שעד שהגיעה ממש לפתח היא לא הייתה יכולה לראות אותו בבירור.

"דיוס מיו," נבהלה למראהו כלמראה שד, "אנריקה! כנס, כנס, איזו הפתעה!" הבהלה שלה התחלפה בשמחה.

"אפשר להיכנס?" שאל בהיסוס.

"כן, כן, תיכנס."

"אין לך שום בעל? אין לך אף מרידו(9)?"

"לא, לא, אין לי אף אחד," מיהרה להרגיעו, "היה פעם מישהו, לזמן קצר, אבל מזמן. תיכנס תיכנס. שב שב." והושיטה לו את לחייה לנשיקה.

בעודה מזמינה אותו לשבת, ניקרה בראשו המחשבה: אולי זה הגבר שראיתי בתחנה, אולי זה היה הגבר שלה. הוא לא היה יכול להוציא אותו מהראש, את האיש מהתחנה. עבורו הוא יישאר תמיד תקוע שם בתחנה, מחכה למשאית או לאוטובוס שיבואו, מחכה לו, לאנריקה, שיחזור ויסגור אתו את החשבון. עשרים "קילו" הוא חייב לו, אבל הוא יחזיר לו בריבית דריבית. קוראים לזה: ריבית רצחנית, צחק לעצמו.

הוא עוד יתפוס אותו!

ומה שהוא יעשה לו!

הוא לא יוכל להכחיש שהיה הגבר שלה!

"מריאני, זה אבא," קטעה ימילקה את מחשבותיו הזעופות, העייפות. מחשבותיו שקלו כמו טונה של עופרת. דווקא עכשיו, מרוב מתח והתרגשות ומחשבות נקם מסוכסכות על גבר שהיה-או-לא-היה, קפצה עליו בבת-אחת עייפות נוראה, עייפות מצטברת של שש-עשרה שנה של חיים ועבודה ונסיעות ונדודים ומאסרים וכליאה – עייפות של מישהו שחוזר הביתה ושמח על שובו, אולם לא מספיק לחגוג את השיבה כי הוא צונח פתאום ומתמוטט.

אנריקה הושיט לה את ידו בעייפות. רצה לחבק אותה, אבל לא נשאר לו די כוח.

"ככה חשבתי," אמרה מריאני, "אבל לא הייתי בטוחה שזה הוא. זה לא נראה לי אפשרי בכלל. אבל אתה נראה כמו בתמונות." גם בקולה נשמעה, כמדומה, שמחה על שובו.

"אבל את כבר לא נראית כמו בתמונות," רווח לאנריקה, "גדלת הרבה מאז. אבל ישר זיהיתי אותך. את נראית קופי אמא שלך."

"וחכה שתראה את ארנסטו, הוא נראה קופי שלך," אמרה ימילקה.

"איפה הוא?" שאל אנריקה, למרות שלא היה בטוח שיש לו כוח לראות גם אותו. ימילקה ומריאני ואולי גם ארנסטו, ובעיקר האיש הזה בתחנה שלא נותן לו מנוח. אלוהים, כמה היה רוצה לישון עכשיו!

"יחזור עוד מעט," אמרה ימילקה.

"מי?" היה כבר מבולבל מרוב מחשבות.

"ארנסטו."

"אה."

"אבל ספר משהו. יותר משמונה שנים לא שמענו ממך," אמרה, והוא התאמץ לשמוע צליל של כעס בקולה אך לא שמע, "באת לביקור?"

"כן," השיב.

"לכמה זמן?" שאלה.

"לתמיד," אמר.

"לתמיד?" התפלאה. "מה פתאום?"

"גירשו אותי," אמר.

"גירשו אותך? למה?" שאלה.

"ישבתי בכלא. שמונה שנים. בגלל זה לא שמעתם ממני," אמר. הוא ישב שבע, אבל נפלט לו שמונה וכבר לא רצה לתקן.

"שמונה שנים? אבל למה?"

"למה, למה, הגנה עצמית," פטר אותה בתשובה סתומה.

"הגנה עצמית?" לא הבינה.

"זה כשהורגים בנאדם," הסבירה לה מריאני.

"הרגת מישהו?" נבהלה ימילקה.

"לא, כן, הוא קרא לי 'פאקינג ניגר', הפאקינג ג'ו הזה, והגנתי על עצמי ו קרה מה שקרה," אמר.

יותר מבכל רגע אחר בחייו, הבין פתאום עד כמה הרצח היה מופרך. זה היה הרגע, שאילו היו מעלים אותו שוב לדוכן העדים הוא היה אומר בפה מלא: "אני מתחרט!" כפי שהציע לו אייב לומר, אולם אז הוא לא היה מסוגל לקבל את ההצעה.

"אני מבינה," אמרה ימילקה למרות שלא הבינה דבר וחצי דבר וגם לא רצתה לשאול כדי לא להעיב עוד יותר על שמחת המפגש המחודש, "מריאני, לכי להכין שתייה לאבא שלך."

כשמריאני הסתלקה למטבח, הוסיף אנריקה בטון מתנצל: "לא היה לי יותר כסף לשלוח. הכול נגמר על המשפט. בטח חשבת ששכחתי ושיש לי אשה אחרת, אבל בכלא אין אשה אחרת."

"לפחות היית כותב. חשבתי שאולי התחתנת ואתה לא רוצה יותר להיות בקשר, או שקרה לך משהו. אני לא יודעת מה" היא נשמעה מודאגת יותר מאשר כועסת.

לקבלת פנים יפה כזו לא פילל! בלי אף מילת תוכחה, כמעט בלי אף מילת ביקורת. בכל זאת, הרי נפרדו בכעס, והרבה שנים לא שלח כסף. איזו תמימה היא! אולי היא חושבת שהביא אתו כסף, אולי היא חושבת שהביא אתו מתנות, אולם הוא בא בידיים ריקות.

"כן, באמת קרה לי משהו," אמר, "אבל לא מה שאת חושבת. החיים שלי נהרסו. ובגללי. הכול בגלל שלא שמעתי בקולו."

היא חשבה שהוא מתכוון לאלוהים, שהפך לדתי בכלא. "כן, תמיד צריך לשמוע בקולו," אמרה.

"מאיפה את יודעת? מאיפה את מכירה אותו?" התפלא.

"ככה הכומר אומר, שצריך לשמוע בקולו," אמרה בתמימות.

"איזה כומר? על מה את מדברת בכלל? הוא יהודי!"

"מי יהודי?" שאלה בתמיהה.

"זה שלא שמעתי בקולו," אמר.

"מה, הפכת בכלא ליהודי?" התפלאה. כמה תמימה היא לעומת פטרישיה, אבל התמימות שלה הייתה מלווה באיזה חן שקסם לו יותר.

"לא," השיב, "אבל רציתי לחגוג אצלו את ראש השנה."

"אולי תסביר לי סוף-סוף על מי אתה מדבר," ביקשה. לרגע, נשמעה נרגזת.

"על אייב אייב הירשנזון," אמר.

"מי זה?"

"הבוס שהיה לי בעבודה."

"זה נשמע כאילו הוא היה בשבילך חצי אלוהים," אמרה.

"כן, משהו כזה," הסכים.

"אם ככה, חבל שהוא לא אמר לך לא להרוג אותו," העירה.

"הוא דווקא אמר," התכווצו עיניו כאילו צמחו לו מתחת פקעות של בכי, "אמרתי לך שהכול קרה בגלל שלא שמעתי בקולו."

"אם ככה באמת חבל," אמרה בצער, "אבל מה הוא אמר לך, שלא שמעת בקולו?"

"את מה שהוא אמר לי, אני תמיד אזכור."

"אבל מה הוא אמר לך?"

"לא חשוב, את זה אני לא יכול להגיד. אולי בפעם אחרת."

"טוב, אם אתה לא רוצה, אז לא" העמידה פני נעלבת, "אבל למה הוא הפך בשבילך חצי אלוהים? באיזו עבודה עבדת?"

"במכוניות משומשות. בזה עבדתי. כמו שהבטחתי לך את זוכרת מה אמרת לי לפני שנסעתי?" שאל, כעס מתגנב אל קולו, "'מי יקנה מאחד כמוך מכונית משומשת?' דווקא קנו ממני הרבה. אבל קנו ממני אחת יותר מדי, וככה הסיפור נגמר בכלא."

"אני מבינה," אמרה ימילקה למרות שדבריו היו סתומים בעיניה. אבל היא לא רצתה לשאול יותר מדי כי עוד לא ידעה מה לחשוב עליו ועליה ועל ההפתעה הגדולה שזימן לה פתאום בואו באמצע החיים.

                                           -8-              

לבית התפרץ צעיר חסון כבן עשרים, מתנשף ממאמץ ומיוזע כולו.

"אמרו לי שהוא פה," דיבר על אביו בגוף שלישי, "מריו ראה אותו במקרה בטרמינל ואמר לי שהוא בדרך לפה!"

"מה פתאום פגשת את מריו," התנפלה ימילקה על בנה. "אמרתי לך לא להיפגש אתו, נכון? מה הוא בכלל בשבילך שאתה פוגש אותו?"

"מה את מתעצבנת? מה כבר קרה? במקרה ראיתי אותו בטרמינל."

במקרה מריו ראה אותו, ובמקרה מריו ראה את ארנסטו, וככה השמועה שהוא פה התפשטה לה בין כולם. אבל איך מריו ידע שהוא בדרך לכאן? הוא צריך לברר את זה עם ימילקה. הוא צריך לברר אתה אחת ולתמיד מי זה בכלל המריו הזה. אולי היא שכבה אתו בלילות שבהם הרגישה לבד. לא יכול להיות ששש-עשרה שנה היא חיכתה רק לו, לאנריקה. הוא לא הכיר אף אשה שתהיה נאמנה ככה לבעלה.

ליד מריו, או איך שקוראים לו, ניצב בטרמינל בחור צעיר. בהתחלה הוא לא שם לב אליו, כיוון שכל מעייניו היו נתונים לאיש שנתן לו את המטבע, אולם, עתה, כשבחן טוב-טוב את בנו נוכח לדעת שזהו בעצם הצעיר שניצב ליד מריו בגבו אליו. מכל האנשים בעיר, דווקא האיש שקירנן אותו עם אשתו, עזר לו בתחנה כמו לקבצן. הוא לא יכול היה לסבול את זה, ושנא את מריו בכל לבו, וכמעט ששנא גם את בנו על שפגש אותו. השנאה ביעבעה בראשו כמו גייזר עצבני, אולם בכל זאת גייס כוחות להושיט יד אל בנו, שאותו לא ראה מאז שמלאו לילד ארבע.

"בוא ארנסטו, בוא ואחבק אותך. אני אבא שלך," ניסה להתקרב אליו.

"שלא תעז לגעת בי, אתה לא אבא שלי," התפרץ ארנסטו בזעם. לאחר קבלת הפנים הלבבית של ימילקה ומריאני, היה מופתע מעוצמת הכעס של ארנסטו. למה הוא כועס עליו כל כך? הרי ארנסטו כל כך דומה לו, בפנים ובמבנה הגוף, רק קצת יותר לבן ממנו. צבעו היה כצבע עורה של ימילקה. ארנסטו ומריאני נראו בדיוק כמו שהוא וימילקה נראו בצעירותם, כאילו הם זוג ולא אח ואחות.

"אני אבא שלך," התעקש אנריקה. 

"אתה לא," השיב לו ארנסטו בכעס.

"אז מי אבא שלך?" התפרץ אנריקה שלא יכול היה להכיל עוד את עייפותו הרבה. הוא בא לכאן לנוח, לאחר שעשה דרך ארוכה, ולא להתרגז. "הבנאדם הזה בתחנה הוא אבא שלך?"

"שום בנאדם בתחנה," אמרה ימילקה, עכשיו היה תורה לכעוס, "אף גבר לא עזר לי לגדל אותם, אני גידלתי אותם לבד, לגמרי לבד."

"בעזרת הכסף ששלחתי לך," ניסה אנריקה להזכיר לה.

"איזה כסף? הפסקת לשלוח," הרשתה לעצמה עכשיו לבטא את כעסיה המודחקים.

"אבל הייתי בכלא" ניסה להתגונן.

"שמונה שנים לא שמענו ממך שום דבר," רשף כלפיו ארנסטו גיצי שנאה, "אז איזה מין אבא אתה?"

"אני הולדתי אותך, אני גידלתי אותך עד גיל ארבע," התקומם אנריקה, "אני"

"לא גידלת אותי," קטע אותו בנו, "הסתלקת ולא שמעתי ממך מאז, וחשבתי שאין לי אבא יותר. אם היית באמת אבא היית כותב, היית מתקשר. אבל אפילו את זה לא עשית. ומה עם כרטיס הטיסה שהבטחת לשלוח? ומה עם הרהיטים?" הוא היה נסער מאוד, ודומה שביטא את כל הכעסים שימילקה שמרה לעצמה, כאילו הוא נלחם את מלחמתה כשהיא בעצם לא חיפשה לריב בכלל, ואולי כבר סלחה.

"איזה רהיטים?" לא זכר אנריקה לרגע.

"הרהיטים, הרהיטים שלקחת מאמא לפני שנסעת. מה אתה חושב, ששכחתי? אני זוכר הכול. לקחת אפילו את השולחן והכיסא הקטנים שהיו לי. לא השארת לנו כלום!"

"על מה אתה מדבר? שלחתי כסף, ודי הרבה, במקום הרהיטים," התרעם על בנו שמציגו כגנב.

"הייתי צריך אבא, לא כסף," רתח ארנסטו.

"עכשיו יש לך אבא," אמר אנריקה.

"עכשיו אני כבר לא צריך," אמר ארנסטו בזעף, "עכשיו אני כבר לא צריך אבא!"

"אבל אני צריך בן," אמר אנריקה, כאילו הוא מבקש את רחמיו. את סליחתו, ידע, הוא כבר לא יזכה לקבל.

"מה אתה חושב לעצמך, שנקבל אותך כאילו העבר נמחק? בשביל מה באת לפה? בשביל מה חזרת? להרוס לנו ולאמא שוב פעם את החיים?" הוא נפנף בידיו בפראות כאילו הוא עומד להלום באביו.

"צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים שלך!" שמע אנריקה את הקולות המצווים.

"אני שומר על הידיים שלי! אני שומר על הידיים שלי!" השיב לעצמו.

אבל הקולות לא נשמעו לו והמשיכו לצעוק במקהלה:

"צ'מור על הידיים שלך!

צ'מור על הידיים שלך!"

הוא שתק רגע ארוך, ואז ניסה לגרש את הקולות שאל: "ימילקה, יש לך אולי משהו לאכול? לא אכלתי כלום מאז אתמול. ואני רוצה להתרחץ. כבר יומיים לא התרחצתי."

ריח זיעתו בת היומיים ויותר עלה באפו והוא חשש שהריח ידחה אותה. אבל אולי אחרי שיאכל ויתרחץ לא יהיה נעים לה לגרשו, וכך יוכל להישאר אצלה לפחות כמה ימים, ואולי הוא יתרגל, וגם היא.

הוא לא לקח בחשבון את ארנסטו. "בשבילך אין לנו כלום," אמר בנו, "אמא, שלא תעזי להכין לו כלום!"

"די, מיחו(10), תירגע. הוא אבא שלך, ועכשיו צריך לסלוח לו."

"כן, צריך לסלוח לו," התערבה גם מריאני בוויכוח.

"אף פעם אני לא אסלח לו," הרים ארנסטו את קולו לצעקה, "אין לך אופי, את," הטיח באמו. "וגם לך לא," גער באחותו, "אחרי כל מה שאמרת עליו כל השנים," המשיך וגער באמו, "את מוכנה פתאום לקבל אותו בלי שהוא אפילו מתנצל."

"תשמע, ארנסטו, תן לי להסביר לך" פתח אנריקה ואמר.

"אל תסביר לי כלום. אני לא רוצה לשמוע את ההסברים שלך," קטע אותו ארנסטו, פניו לוהבים, "עכשיו כבר מאוחר לשמוע הסברים. אתה לא אבא שלי יותר. אתה סתם מיארדה"

"אל תדבר ככה אל אבא שלך," קטע אותו אנריקה בקול מתחנן, בעודו שומע את הקולות רועמים בראשו כמו מתוך מערכת הגברה רבת עוצמה:

"צ'מור על הידיים שלך! צ'מור על הידיים שלך!"

אבל בקשתו רק ליבתה את האש. ככל שהוויכוח התלהט התרתח ארנסטו עוד יותר, עד שהיה אפשר לחוש את חום הבעירה העולה מפניו הלוהבים. הם נראו שניהם כשני כפילים הניצבים זה מול זה, כשבתווך בוערת מדורת שנאה גדולה, והם מחכים לראות מי יקפוץ ראשון וירקוד את מחול האש.

"אתה לא אבא שלי ואני אדבר אליך איך שאני רוצה. אתה חתיכת מיארדה זה מה שאתה!"

"תיזהר, אני ממש מבקש ממך שלא תדבר ככה אל אבא שלך," התחנן אנריקה כמי שמתחנן על נפשו.

אבל בעוד אנריקה נזהר מלקפוץ לאש, כי כבר נכווה בעבר, נדמה היה שארנסטו שש לקפוץ אליה.

"תיזהר אתה בעצמך, כושי מסריח! איך אתה מעז לבוא לכאן בלי להתרחץ!"

"די ארנסטו, איך אתה מדבר אל אבא שלך? ומה אתה, לבן?" התערבה ימילקה בכעס, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.  

"אל תקרא לי כושי! אף אחד לא יקרא לי כושי!" הוצפו עיניו של אנריקה דם.

הוא ראה להבות אש מרקדות מול עיניו כמו שדונים קטנים וקפץ ונשרף בלהבה הגדולה. מאותו רגע התרחש הכול מהר כל כך. הידיים, כפות הידיים הענקיות שלו, כמו נפרדו שוב מגופו, הוא כבר לא שמע כלום ולא ראה כלום, ועד שבאה המשטרה ולקחה אותו משם, הוא כבר הרגיש מפוחם.

                                           -9-    

רק שתים-עשרה שעות היה חופשי, וכבר אסון שכזה.

סניגורו לא היה יכול לטעון הפעם להגנה עצמית. לא היה לו סניגור בכלל. אף עורך-דין לא היה מוכן לקחת על עצמו להגן עליו.

אנריקה קיווה שיגרשו אותו בחזרה לארצות-הברית.

אבל גזרו עליו הפעם עונש מוות.

כששאל אותו הכומר מה הבקשה האחרונה שלו, אמר: "אני רוצה לעשות שיחת חוץ אחת."

"הלו אייב?"

שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו. אחר-כך בא הקול: "אנריקה?"

"אייב, רק רציתי להגיד לך שנה טובה."

"שנה טובה אנריקה."

2002

 

הערות: 1 – קומנדנטה מפקד, אל קומנדנטה המפקד, חפה קומנדנטה המנהיג המפקד או הבוס המפקד. 2 מאכער לכל דבר ועניין; בלסה רפסודת צמיגים 3 – כינוי גנאי לשחור בקובה 4 – קמיונטה טנדר גדול או משאית קטנה 5 – חמישית הפזו. בפזו מאה קילו או מאה סנטבוס 6 – יומה כינוי לזר, אמריקאי; פלמאו תפרן 7 קציצת ירק 8 – תחנה 9 בן זוג 10 – בן שלי, קיצור של מי איחו

 

3 תגובות

  1. איזה סיפור מרתק, ירון ,אף שקשה לקרוא מצג המחשב קראתי בנשימה אחת.
    כמה נורא גורלו של אנריקה קרבן של עצמו, קין נצחי נע ונד מארץ לארץ במשאיות , ברכב אסירים ,הומלס נצחי.
    קין ואודיסאוס מודרני מנוכר חוברים יחד בדמותו
    ומוטיב הידיים היוצאות מכלל שליטה מבטא ביתר שאת את הנתק והניכור העצמי שלו.
    ואיזה ניחוחות של חוץ לארץ הבאת לנו בסיפורך ,ירון, אבל הגיאוגרפיה כידוע לנו תמיד אותה אחת, אותה הגברת – תמיד פנימית.
    שנה טובה, ירון, שנה של יצירה אושר ובריאות
    ומתי תשוב הביתה?

  2. סיפור מענין מאוד ראליסטי ואקטואלי
    אהבתי את: "צ'מור על הידיים שלך"
    ככה זה בחיים -הכל בגלל הפה והכל בגלל הידיים

  3. מאוד נהניתי לזהות אווירה מוכרת משם. חמומי מוח, קרבנות של החיים…סיפור אוניברסלי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב