ירון אביטוב סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, טייל ומדריך טיולים.
אתמול קיבלתי דוא"ל בהול מחברי הטוב עמית בן-טובים, איש שאכפת לו, שכתב לי על תכנית "מבט שני" בשם "החיים על בקבוקים", ששודרה השבוע ועוסקת באוספי הבקבוקים, וביניהם בשחקן העבר המשובח שרגא הרפז. הוא הציע לי לפרסם את הפרק הזה, שעוסק באותו נושא. כן ירבו תכניות שיעסקו בנושא דרי הרחוב וקשיי הקיום שלהם.
דייג הבקבוקים/ ירון אביטוב
(*פרק מתוך "הומלס", רומן סיפורים שראה אור בהצאת כרמל/עמדה. עורכת: יעל ישראל. עורכי עמדה: רן יגיל, עמוס אדלהייט ואריק א. פרק זה עוסק בימים שגיבור הרומן מנסה להתפרנס מאיסוף בקבוקים בפחי האשפה.
את ספרי "הומלס" ניתן להשיג בחנויות הספרים או בהוצאת כרמל 02-6540578).
כשהייתי ילד אהבתי לאסוף בולים. לא היה לי כסף לקנות אלבום, אז הדבקתי את הבולים מכל העולם על המצח ועל העיניים ועל הידיים והרגליים, עד שכל הגוף שלי היה מכוסה בבולים כמו קעקועים.
עכשיו אני אוסף בקבוקים, אבל לא כתחביב אלא לצורכי פרנסה. אני אוסף בקבוקים מפחי אשפה, ממתקני מחזור, ליד מסעדות, בתי-קפה, סופרמרקטים, בחוף הים, בקיצור, מכל מקום שבו אנשים שותים ומשליכים בקבוקים. אני לא בוחל באף בקבוק. אצלי בקבוק פלסטיק, בקבוק זכוכית, בקבוק יין, בקבוק חומץ ובקבוק אקונומיקה, מקבלים את אותו הכבוד. אצלי כל בקבוק נושא מזכרת. מזכרת מימים שבהם שתיתי את הבקבוקים האלה בזה אחר זה, בקבוקי מיץ ובקבוקי קולה, בקבוקי בירה ובקבוקי יין, הרוויתי את צימאוני בחום הגדול והשלכתי אותם הרחק מעלי, לא מקדיש להם מחשבה שנייה ולא מנחש שיום אחד אגיע למצב שבו איאלץ להתפרנס מליקוטם.
הכי הרבה בקבוקים אספתי לילה אחד מצפרדע-האשפה, שהוצבה ליד אתר הבנייה ההולך ומוקם במקום הבית שלי. לפי כמות הבקבוקים שהוא זורק, הוא כנראה שתיין לא קטן, המלווה בריבית הזה. עשיתי חישוב, שאם אאסוף שם בקבוקים במשך עשרים שנה ברציפות, אוכל אולי להחזיר לעצמי בצורה סיבובית, משהו מתוך הנזק הגדול שהוא גרם לי. אולי הכסף שארוויח אף יספיק לי לקנות כמה בלטות צנועות ומשומשות בדירה צנועה ומשומשת לא פחות. אבל אחרי לילה אחד ארוך בצפרדע-האשפה, הרגשתי מושפל מכדי לחזור לשם.
את הבקבוקים שאני מוצא, אני צורר בשקיות ניילון. ככה אני צועד לי ברחוב, עמוס בשקיות מלאות בבקבוקים, לסופרמרקט ובחזרה. ממלא עוד כמה שקיות עם בקבוקים, וחוזר לסופר. בכל פעם אני מפקיד כמה עשרות בקבוקים, לפעמים יותר ממאה, כמו אחד שמפקיד את אוצרו בבנק.
על כל בקבוק אני מקבל פיקדון של עשרים וחמש אגורות. ביום שאני מצליח לאסוף מאה בקבוקים, אני יכול להרוויח עד עשרים וחמישה שקלים, שזה הון עתק לאחד כמוני שחי מהיד אל הפה. ביום טוב במיוחד אני מצליח לאסוף מאתיים בקבוקים. מאתיים זה חמישים שקל, מספיק לארוחה הגונה, ואולי אפילו למיטה חמה באכסניה זולה. יותר מאשר אכסניה זולה אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל בכל-זאת, כמה נעים להתכרבל פעם בשנה במיטה, שרק שעה קלה לפני-כן התעלס בין מצעיה המסמורטטים זוג מאוהב שחיפש לו מלון מסתור, או לקוח שחיפש לו פרוצה תורנית. החדרנית אפילו לא הספיקה לטאטא את הקונדומים המשומשים ואת גושי נייר הטואלט הדביקים הפזורים מסביב למיטה כמו זירעונים לתרנגולת, שבהם ניקתה הפרוצונת את ערוותה המגולחת והלקוח את זיעת-זיבת פינו הדקיק. והנה, בשוכבי לי כאן, אני יכול לדמיין את עצמי במקום המאהב המגורה, ולשמוע באוזני רוחי את קריאות התאווה של זו המלקקת אותו כמו גלידה ביום חמסין.
חמישים שקל אני אף פעם לא שומר בכיס ליום המחרת. ישר אני נכנס לאחת המסעדות בשוק ואוכל כמו בנאדם. אני מזמין עוף, אני מזמין בשר, מזמין דג, אני מזמין אפילו סטייק. בקבוק שתייה אני אף פעם לא מזמין עם הארוחה, כי הרבה פעמים אני מוצא בקבוקי שתייה חצי מלאים מסביב ושותה מהם, וזהו חיסכון נקי. לפעמים אני מרשה לעצמי לקנח בכוסית עראק. כוסית אחת ולא יותר. אני לא רוצה להיות כמו כל ההומלסים השיכורים האלה ששוחים בקיאם.
"אתה בטוח שיש לך כסף לשלם?" מפקפק בעל המסעדה. הוא רואה אותי תמיד אוסף ירקות מהרצפה, ליד דוכני הירקנים. לא פעם אני נכנס אליו ושואל אם יש לו שאריות של אוכל, והוא נותן לי בקופסת פלסטיק.
"בטח שאני בטוח," אני אומר לו.
"תראה לי," הוא דורש ומסתכל לי על הנעליים.
למה הוא מסתכל לי על הנעליים? מה הוא חושב לעצמו, שאני כמו כל ההומלסים האלה, שפוחדים שישדדו אותם, ואת השקל האחרון שנשאר להם מהנדבה שקיבלו הם מסתירים בנעליים, או דוחפים לגרביים המסריחים שלהם? אם גם חסרי הפרוטה פוחדים מגנבים, אז אין עוד תקווה.
אני שולף את השטרות המקומטים שלי דווקא מהכיס (ארנק אין לי). אני רואה לו בעיניים שהוא לא מאמין לי, ואני רוצה להגיד לו שגם אני לא מאמין.
"מה קרה היום," הוא שואל. "מצאת כסף על הרצפה במקום ירקות?"
"לא, מצאתי בקבוקים," אני משיב לו.
"כמה אתה מקבל בשביל בקבוק?" הוא שואל אותי בכל פעם מחדש.
"עשרים וחמש," אני משיב.
"אם תאסוף בשבילי, אני אתן לך שלושים," הוא צוחק, "מה אתה אומר?"
"עשינו עסק," אני אומר. מין טקס קטן כזה יש לנו, לשנינו.
ויש לנו עוד טקס: לפעמים בסוף הארוחה, כשאני ניגש לקופה כדי לשלם, הוא מנפנף אותי בתנועת יד מבטלת, ואומר: "היום לא צריך. תשמור את זה לבקבוקים…"
אני חומק משם נכלם ופולט תודה כה חרישית, שאפילו הוא יתקשה לשמוע. כבר זמן רב לא השתמשתי במילה הזו, תודה, עד שחשבתי שהיא נמחקה מהמילון, והנה עכשיו, כשיש סוף-סוף סיבה להשתמש בה, נורא קשה לי להגות אותה.
נזכרתי בשיר של שלמה גרוניך: "מבדידות, האנשים הופכים קשים". לא רק מבדידות, גם מהומלסיות.
לאסוף מאה בקבוקים ביום זו משימה מאוד קשה, ומאתיים – קשה פי כמה. אילו הייתי היחיד בשטח שאוסף בקבוקים, יכולתי לחיות כמו רוטשילד. אבל איפה! יש עוד אלפים כמוני שאוספים בקבוקים. בימינו, איסוף בקבוקים הפך למקצוע כל-כך מבוקש, עד שהתחרות קשה יותר מאשר במקצועות הרפואה ועריכת-הדין. אילו במקום להתחרות אחד עם השני היינו מקימים את "התאחדות אוספי הבקבוקים", היינו הופכים לכוח משמעותי במשק. אבל לא זה המצב, לצערי. יכולתי לספר לידידתי המשוררת, זו שפעם שוררה באוזני את אהבתה, שקנאת אוספי הבקבוקים גדולה אפילו מקנאת סופרים.
לפעמים אני רואה בקבוק מרחוק, ומרגיש כאילו אני רואה בחורה יפה מרחוק ובא לי לרוץ אחריה. אבל עד שאני מגיע אליו, מישהו אחר כבר מקדים אותי. צריך להיות זריז באיסוף הבקבוקים, ואילו אני לא מספיק זריז. יש זריזים ממני. הם צעירים יותר, הם מהירים יותר, הם חזקים יותר. הם מאיימים עלי במכות ("נעשה לך עוד בלוטה על הראש!"). לא שווה ללכת מכות בשביל בקבוק, ואלו מסוגלים להרוג בשביל פחית קולה ריקה!
הומלסים הם כמו כלבי רחוב, מסתובבים לפעמים בלהקות. אבל מטבעם הם בעצם זאבים בודדים. חברים של ממש לא מצאתי ביניהם, וכאשר איבדתי את כספי הבנתי שאיבדתי למעשה גם את האפשרות לרכוש ידידים. "חופשי זה לגמרי לבד," כך אומרים. אבל החיים ברחוב לימדו אותי, שדווקא "הומלס זה לגמרי לבד." הוותיקים שבהומלסים לא קיבלו אותי לקהילתם. בתחילה הם חשדו, שאני מעין שתול של המשטרה, שנשלח כדי לרחרח אחר סירחונותיהם. החיים ברחוב הפכו אותם לכה חשדניים, עד שכל הומלס המצטרף אל הג'ונגל של הרחוב מהווה עבורם איום. עוד אחד שינסה להילחם איתם על הבקבוקים ועל הקרטונים המרופטים שהם ישנים עליהם. גם אחרי מספר שנים של חיי רחוב, הם לא לגמרי השתכנעו שאני מ"שלהם". הם סברו שאני מתנשא עליהם בגלל שלי לפחות היה פעם בית, ולהם מעולם לא.
אני מודה, לא הייתי חף מהתנשאות. לא פעם תפסתי עליהם תחת. פעמים רבות ביום התחלפו רגשותי מרחמים ותקווה שיום אחד אוכל לאסוף מספיק כסף כדי להציל את כולם מחיי הרחוב, לגועל ולתחושה שלא לגורל הזה נולדתי, שאני ראוי לטוב מזה – גורל שנגזר עליהם כנראה מיום לידתם.
ברגעים כאלה, ובמיוחד כשהם היכו אותי ולא אפשרו לי לאסוף בקבוקי פלסטיק, או כאשר חטפו ממני רבע מנה נגוסה של פלאפל, שהותיר מישהו בנדיבותו על גדר של בית, שנאתי אותם ואיחלתי להם מכל הלב שימותו בזבל. אף שהייתי שקוע בזבל עד צוואר ממש כמוהם, הרגשתי לפעמים כאילו בזכות עברי אני ראוי להימנות עם העשירון העליון של ההומלסים, עם אלה שיום אחד, אם רק יצליחו לפרוע את החוב המעיק בזכות הבקבוקים שהם אוספים, יוכלו לשוב לחיים הנורמליים.
על בשרי למדתי שלאסוף בקבוקים זה בהחלט לא מקצוע קל. חוץ מהמלחמה על כל בקבוק, צריך למצוא מאה אנשים ששותים, ואחר-כך צריך למצוא גם את המאה בקבוקים שהם שתו מהם והשליכו הצידה. לפעמים, הם משליכים אותם במקומות שקשה למצוא אותם: בתוך השיחים, מאחורי קיר של בלוקים או גדר תיל, לתוך חצר שקשור בה כלב נובח. דברים כאלה. לך תהפוך לגשש, תטפס על גדר תיל, או תיאבק עם כלב חושף מלתעות בשביל בקבוק פלסטיק, ששווה לא יותר מעשרים וחמש אגורות! גם אספן בקבוקים צריך להתנהל נכון, לא?
חוץ מזה, צריך להכניס כל היום את היד לזבל. הרבה פעמים אני סובל בגלל זה מפריחה בכף היד, ולפעמים אפילו מאקזמה בכל הגוף. היד שלי מאדימה כאילו הזבל שורף וחטפתי ממנו כווייה. אבל אין לי ברירה: אני מעדיף לסבול מפריחה מאשר מרעב.
סבלתי ככה בשקט, עד שהשגתי מוט ארוך עם מסמר. בעזרתו אני דג מהאשפה את הבקבוקים. קראתי למוט הזה: "החכה שלי", ולעצמי קראתי: "דייג של בקבוקים". אבל המוט נשבר לי, כסף לקנות כפפות אין לי, וככה חזרה לי הפריחה. עד שפריחה אחת עוברת, אני סובל מחדשה. פעם המצאתי סלוגן: "אצלי בגוף יש אביב כל השנה," אבל לא היה לי למי לספר את הבדיחה, אלא רק לעצמי.
יום אחד האביב נגמר. מישהו החליט לבטל את חוק הפיקדון על הבקבוקים, והכריז מלחמת חורמה נגד אוספי הבקבוקים.
הכרזתי שביתה עד שיבטלו את החוק החדש. קיוויתי שהקולגות שלי יצטרפו אלי, אבל איש לא הצטרף. אלה יעדיפו למות ברעב ולא להתקומם. לצערי, אין להם מודעות חברתית, רק את שפת הכוח הם מבינים. לא מעניין אותם זכויות העובד וזכויות סוציאליות, ימי חופשה וימי מחלה, פיצויי פיטורין, וכל זה. ואילו אני סבור שכל אלה מגיעים לנו כחוק. אם לא רוצים שנעבוד יותר באיסוף בקבוקים, שיתנו לנו פיצויים שמנים על כל השנים שהתגוללנו ברחובות וניקינו אותם לטובת הציבור! נכון שהרווחנו מזה כמה גרושים, אבל הציבור הרוויח יותר, וטובת הציבור היא הקובעת.
את כל הבקבוקים שאספתי, ושבסופרמרקט כבר לא הסכימו לקבל, ריכזתי במקום מחבוא באחת החצרות. קיוויתי שאף הומלס לא יגלה את המחבוא שלי ויגנוב את הבקבוקים. העובדה שלא מקבלים יותר החזר בסופר הקטינה אמנם את הסיכון, אבל לא לגמרי. אנשים תמיד אוהבים לאגור משהו ליום המחרת, על כל צרה שלא תבוא. לא רק מזון במזווה ודולרים מתחת לבלטות, אלא גם סמרטוטים, פחיות ריקות, שקיות ניילון מקומטות וכמובן בקבוקים ריקים. בעצם, כל דבר הם אוגרים, האנשים, מבקבוקים ועד זיכרונות. מלחם צר ומים לחץ ועד צרות צרורות.
כשצברתי כמה אלפי בקבוקים, הכרזתי באופן רשמי על שביתה. אוהל מחאה לא היה לי, אז הקמתי בית מבקבוקים: קירות מבקבוקים, גג מבקבוקים, דלתות וחלונות מבקבוקים. מהספר ביקשתי שיסדר לי תספורת של שיער בקבוקים. במקום עיניים, הוא תקע לי שני פקקים נשלפים של בקבוקי יין, שאמורים היו לשמש לי כנשק לכל צרה שלא תבוא.
סוף-סוף, אחרי שנים רבות ברחוב ובמגורים מזדמנים בתיבות דואר וקופסאות סרדינים, היה לי בית משלי. "על משלטי, על משלטי…" זמזמתי לעצמי את מילות השיר שהזכיר לי את עצמי.
הבית שהקמתי בלב הרחוב הראשי הפריע לתנועה. הנהגים צפרו וקיללו אותי, המשטרה רצתה לפנות אותי, אבל ארגוני העובדים התגייסו למעני והציבו משמרות מחאה מסביב כדי למנוע את הפינוי.
"עד שכבוד השר יסכים לפגוש אותי, אני לא זז מכאן," הכרזתי.
במקום את כבוד השר, שלחו לי מחומצנת שיער אחת, שהייתה לבושה כמו אשת מכירות והעין השמאלית שלה פזלה, כמדומה, אל מדורי האופנה, שעניינו אותה ככל הנראה יותר משאני עניינתי אותה.
"אדוני, אני רוצה לדבר איתך," פנתה אלי בדברים, בקול שנשמע לי כאילו היא מדגמנת את עצמה.
"על מה בדיוק? אני לא בטוח שיש לנו על מה לדבר," רטנתי.
"באתי לעזור לך," חייכה אלי במתיקות של שוקולד מריר, שאילו קילפתי ממנו את העטיפה הייתי נוכח לדעת שהוא כבר רקוב למחצה. "אני אפרת, עו"סית, עובדת סוציאלית של העירייה, נעים מאוד," הושיטה לי יד שאצבעותיה מטופחות בלאקים כסופים מלוקקים. בנוסף, הבחנתי שכף ידה מרוחה בקרמים יקרים, שבעלותם אפשר להאכיל אותי ושכמותי במשך חודש שלם.
היא קצת הרתיעה אותי העו"סית הזאת, שלא רק שערה נראה מחומצן אלא גם כל ישותה ונשמתה. מדוע היא מתלבשת בכזה הידור מנקר עיניים בשעה שהיא באה לדבר עם חסר-בית? לא הושטתי לה את ידי בחזרה. זו שלה נותרה לרגע מרחפת באוויר כמו נוצה אוורירית, עד שהתמוטטה ברעש של פצפוץ עצמות לצדי גופה המסורבל, ששכבות המותגים שלבשה לא הצליחו להסתיר את משמניו.
"אנחנו מכריזים על מבצע הטבות והנחות לכל מי שרוצה להצטרף לפרויקט שלנו, 'גגון'," אמרה אפרת העו"סית. עכשיו היא לא רק נראתה כמו סוכנת מכירות אלא גם נשמעה כך. "נשארו לנו עדיין כמה מיטות פנויות, וחשבתי לעצמי שאולי תרצה להירשם. אנחנו בהחלט מכירים בזכותו של כל דר-רחוב להמשיך לחיות ברחוב ולשמור על חירותו, אבל אנחנו מציעים לו במקביל אלטרנטיבות אטרקטיביות, שיאפשרו לו להמשיך לשמור מצד אחד על עצמאותו, דהיינו: לחיות במשך שעות היום ברחוב כרצונו, ומצד שני, אנחנו דואגים לו בלילות לקורת גג ולארוחה חמה שיאפשרו לו לשמור על צלם-אנוש. כך הוא יודע שתמיד יש לו פינה שהוא יכול לחזור אליה, פינה משלו, שבה הוא יכול להרגיש בבית. חשבתי לעצמי, שאולי תרצה גם אתה למסור לי את הפרטים שלך ולהצטרף אלינו," סיימה סוף-סוף את הרצאתה המייגעת.
"חשבת לעצמך," רשפתי זעם ועיני הבקבוקים שלי שאפו להתיז עליה אקונומיקה, "ועל סמך מה בדיוק, חשבת לעצמך?"
מה היא חושבת לעצמה, שתצליח לקנות אותי בנזיד עדשים? להציע לאדם שיש לו וילה מבקבוקים, תחליף של חדר מעופש באיזה 'גגון' לילד המפגר, או משהו בדומה לזה?
"אנחנו מציעים גם ארוחות יומיות חמות לדיירים שלנו," שבה ודקלמה כמו רובוט. הפעם היא ניסתה לשוות לקולה ניחוח של תבשיל ביתי. "ויש לנו גם רופא שיכול לטפל לך בבלוטה הזאת… חשבתי לעצמי, שאחרי כל-כך הרבה זמן שאתה חי ברחוב, אולי תרצה…"
"אני כבר לא חי ברחוב," השבתי לה בגאווה. "את לא רואה שבניתי לעצמי, ובמו-ידי, בית לתפארת!"
"זה רק מבקבוקים. אם לא תסכים להתפנות, יבואו מהעירייה להרוס לך אותו!"
זינקתי בחימה על רגלי הבקבוקים שלי, ואמרתי לה: "תסתלקי מכאן, מנוולת שכמותך. איך את מעיזה לדבר אלי? אם הם שלחו אותך לאיים עלי, אז הם טועים. אני לא פוחד! פעם אחת כבר הרסו לי בית, אבל את הבית שלי מבקבוקים אף דחפור לא יעז להרוס אלא רק על גופתי המתה. אני לא אתן להם להרוס לי את הבית!"
העו"סית השליכה לאחור בבהלה את כרטיס הביקור שלה, תוך שהיא ממלמלת: "אנחנו נמצאים ברחוב… מספר… אתה מוזמן בכל עת שתרצה…" – ופרצה החוצה במהירות, כשתסרוקת תרנגולת ההודו שלה מפזזת על ראשה בבעתה וכמעט שמחוררת את אחד מקירות הבקבוקים.
"אני עוד אראה להם!" קראתי אחריה. שלפתי דף נייר ורשמתי שלט מחאה: "בית בקבוקים לכל הומלס. הפתרון היחיד לבעיית מחוסרי הדיור! בואו בהמוניכם להירשם!" ותליתי אותו על קירו החיצוני של הבית שלי.
שלט המחאה שלי פעל את פעולתו המהירה. כל מי שחלף שם, עצר כדי לקרוא אותו בתשומת-לב. דבר כזה הרי עוד לא נראה בעיר. אט-אט התגודדו שם אנשים, שהחלו להתווכח ביניהם בקולניות על תוכנו ולהפריע את מנוחת הצהריים שלי. מדי יום עלו אלי לרגל משלחות שונות ומשונות של ארגונים, שמעולם קודם-לכן לא שמעתי את שמם, וכולם חקרו אותי מהיכן שאבתי את הרעיון והציעו לי את תמיכתם הגורפת. חלקם אפילו הביאו לי אוכל ושתייה, שסיפקה לי בקבוקים נוספים לסתימת פרצות בקירות. מעולם, גם לא בימים שהיה לי כסף, לא אכלתי לשובע כמו עכשיו. הררי שווארמות, טונות של מנות פלאפל, המבורגרים בסיטונות, משקאות קלים וחריפים בכל הטעמים, והבקבוקים גראטיס, און דה האוס. ערוצי הטלוויזיה עשו עלי אייטם, בכל העיתונים היומיים הופיע הצילום שלי בעמוד הראשון (ככה ראיתי לראשונה את הבלוטה שלי) ופורסמו גם כתבות מגזין עם סיפור חיי. הפכתי לסלבריטי של ההומלסים.
"האיש שהבית שלו נראה כמו השיער של הכדורגלן רוד חוליט," הכריזה כותרת של עיתון ערב אחד. השני הכתיר את הסיפור בכותרת: "משלי בקבוקים". שלישי כתב: "השד יצא מן הבקבוק." רביעי צילם אותי בתוך פקק תנועה ארוך והכריז: "צוואר הבקבוק של המדינה."
לפעמים נעלבתי ממה שכתבו. אבל בסך הכול התקשורת היטיבה עימי. הלחץ הציבורי גבר מיום ליום, וכבוד השר לא יכול היה יותר להתעלם.
בוקר אחד הבחנתי בהתקהלות מיוחדת סביב בית הבקבוקים שלי. פמליה של שומרי ראש וצלמים הקיפה איש שמן ומיוזע, חנוט בחליפה.
"כבוד השר," הכריז עוזרו החרוץ בכניסה. כבוד השר היה כה שמן, עד שקיוויתי שקירות הבית שלי לא יתמוטטו עם כניסתו.
השר ציפה שאקום לכבודו, אבל אני המשכתי לשבת על כיסא הבקבוקים שלי. הצעתי גם לו כיסא, והוא התיישב. לפי הבעת אי-הנוחות שעל פניו, הבנתי שנתקע לו פקק אחד בישבנו.
"למה אתה שובת?" שאל עוזרו של השר, כאילו שלשר עצמו אין פה. "אם תפסיק לשבות, תקבל מאיתנו מענק: ארגז של בקבוקי בירה בחינם!"
תראו תראו, הוא רוצה לשכר ולשקר אותי, חושב שיקנה אותי בארגז בירה!
"אני לא רוצה שום ארגז," אמרתי ברוגז, "לא בירה, ולא בקבוקים."
"אז מה אתה דורש בשביל להפסיק את השביתה המטופשת הזאת?" שאל העוזר בקוצר-רוח.
רציתי להגיד לו: מטופש אתה בעצמך. למה מטופשת? ואם מטופשת, איך זה שכל התקשורת חוגגת כאן כבר שבוע? אבל שתקתי. גם השר שתק ולא הביט לעברי אפילו פעם אחת, כאילו הייתי אוויר. רק ארשת אי-הנוחות הלכה והתבצרה על פניו המתעוותות. תהיתי האם בשל הפקק שתקוע לו עמוק בישבנו, או מפאת רגשות האשם.
פתאום נשמעה נפיחה מהדהדת, שהסעירה מאוד את לבבות הנוכחים בביתן הבקבוקים. עיתונאים חרוצים ועיתונאיות אלגנטיות הביטו לצדדים במבוכה, לזהות מיהו המפליט החצוף.
עד שנתפענחה התעלומה: הפקק נפלט לכבוד השר מעכוזו, ועתה פיזז בעליזות על הקרחת של עוזרו.
שרגא הרפז אוסף בקבוקים? מדובר בשחקן גדול.בשנות השבעים המוקדמות נשבעו רבים וטובים שהוא יתםתח להיות מסקין שני.שחקן כמוהו מופיע על הבמות פעם בחמישים שנה.ראי אדמה,כי
היינ בזבזנים מאוד.
יפה הספור, מתחיל במישור הראליסטי ומסתחרר לתוך הפנטזיה והאבסורד ,אבוי לחברה שטובי בניה מתפרנסים מהאשפה, ספורך מצביע על חולייה של חברה שכזאת, בה האדם אינו שונה מהחפץ שבו הוא משתמש.
ירון,יש בסיפור הזה תום ושמחה, על אף שמדובר בהומלס אומלל שירד מנכסיו אל הרחוב וטובע עד צוואר בזבל, ורמוס מבחינה נפשית .אבל השמחה היא שמחת הזבל, ולהומלס יש מוט שבעזרתו הוא נהפך לדייג ,והאשפה נהפכת לים. פריחת גופו האגזמית היא אביב מטורף ומשתולל בסוריאליזם פרוע גדל וקטן כמו בעליסה בארץ הפלאות ,ונלחם בגאווה על ישותו שנהפכה בעל כורכו לבקבוקית לגמרי, כולל עיני פקקים, ועומד על רגלי בקבוקים כדי להגן על כל מה שבנה ביושר ובעמל.
מצחיק מפחיד מה שקרה למי שניסה להתקרב אליו ואל עולמו,ואת זה רואים בשורה האחרונה בשחור.
הפרק דייג הבקבוקים, פשוט מקסים,
קלעתה "בול בפוני" לרוח התקופה,
וזאת מאקוודור הרחוקה !!
חבל שהקטע הזה מהספר אינו מתפרסם באחד
העיתונים היומיים, אם במדור ספרות/תרבות או "סתם" בעמודי החדשות במקום כל הכתבות החוזרות על עצמן עד כדי כך שהכול נשמע ונקרא אותו הדבר. אני מאמין שלפעמים כדי לחדור את חומת האדישות צריך לבוא מכיוון אחר והתגובות לפרק שלך מראות שהצלחתה.
נהניתי מהסיפור דייג הבקבוקים. הגעתי אליו אחרי שקראתי את הדיון הלא מכובד שמנהלים המגיבים באתר שלו סביב הומלס. מספיק כבר להשחיר את דמותו של אדם שבסך הכול כתב ספר טוב או לא טוב, זה לא חשוב. הוויכוח צריך להיות לגופו של ספר ולא לגופו של אדם. אדם רשאי לכתוב על הומלסים לא מהעיניים של ההומלסים, ואם בא מישהו וטוען שהוא הומלס אז זכותו להגיב אבל לא לעשות מזה מאבק אישי. אני מכיר את כתיבתו העיתונאית של אביטוב יותר מזו הספרותית, ובתור עיתונאי הוא עשה הרבה דברים יפים ואנושיים למען אנשי השוליים למיניהם. וודאי שאי אפשר לראות בו אדם ערל לב כלפי ההומלסים או כלפי אנשים בכלל. כך שגם כשמתנפלים על ספר של מישהו צריך קצת חוש מידה ולדייק.
את הספר עוד לא קראתי אבל לפי כמה פרקים שלו הוא דווקא נראה לי בעד ההומלסים ולא נגדם, אז אני לא מבין מה אנשים רוצים מהסופר. תכתוב על מה שבא לך ואל תשאל אף אחד. כל עוד אני יכול ליהנות מהקריאה שלך, אני בעדך.
אם עוד הרבה סופרים היו כותבים על אנשי השוליים כמו אביטוב – עולם הספרות שלנו היה נראה טוב יותר.
אז ספרות זה חשוב או לא?
ספר זה דבר טעון או לא?
סופר זה דבר אחראי או לא?!
מה אנחנו רוצים מירון אביטוב?! כלום!
זה ירון אביטוב בא אלינו עם הספר שלו.
עם הבלוגים שלו על ההומלסים.
ויש כמה אנשים,לא הרבה,שהאוזן שלהם רגישה לזיוף,לפיחות משקל המילה הכתובה.
הומלס יכול להיות עליז ושמח ומאושר ?
בהחלט.
מצב ההומלסיות הוא מהיסוד עליז שמח ומאושר? לאאאאאאא!
זה ההבדל שירון לא עמד עליו!
וזה שירון הוא עיתונאי מוכשר ורגיש –
יכול להיות,אבל זה לא רלוונטי כאן!
אני עובד סוציאלי ולא סופר וגם לא משורר. הרבה שנים אני עובד עם הומלסים וחולי נפש ויש לי הרבה ניסיון בזה. העבודה הזו היא מפרכת ומתישה ושוחקת מאוד, ולא יכולתי להתמיד בה אלמלא הייתי אכפתניק. קראתי את הספר הומלס מתוך סקרנות ודי אהבתי אותו. חלקים רבים אהבתי מאוד והיו כמה פרקים שאהבתי קצת פחות אבל הם היו עדיין מעניינים או די טובים לטעמי. מכל מקום, ברור שהספר הזה נכתב מתוך אכפתיות לנושא ולא מתוך חוסר כבוד להומלסים. אני קונה וקורא כל ספר שיוצא בתחומי העבודה שלי, וקראתי לפני הרבה שנים גם את הספר הסתכלות, של אותו סופר. זהו מחקר מרתק ומרשים. ככל הידוע לי, מאז לא קם אף סופר, עיתונאי או חוקר ישראלי שכתב ספר נוסף כזה. אז במקום לבקר את הסופרים שלא כותבים, אתם מבקרים את מי שכן כתב על חולי הנפש ועל הומלסים? נדמה לי שהוא לא צריך לסנגר על עצמו ולהסביר, כי ברור לי שהוא אכפתניק לנושאים האלה. מי שצריכים להגן על עצמם הם דווקא אלה שלא כותבים על הנושאים האלה ורק יודעים לבקר את אלה שכן כותבים.
שלום.כהומלס לשעבר,אני יכול להגיד,
או להעיד,שזה מצב אנושי (ככה כותבים אצלכם)קשה,לפעמים על סף המוות (בעיקר בחורף),וזה מצב סוריאליסטי
(בעיקר ההזיות של ההומלס עצמו,שמנותק
ממה שלכל אחד נראה רגיל ושיגרתי.שמיכה(יגנבו לך) מעיל (יקחו לך) נעליים (אל תוריד) ריח גוף (מגן עליך)אשה מפתה (מאחוריה מתחבאים שניים שאין להם למי לתת מכות ויש להם נמלים באצבעות)חבריך (אילו היינו כולנו חברים ב'אגד' אנשים בלילה (באים לתת לך מכות בדרך כל)
אוכל (רעל או כאב בטן,אם לא אכלת שלושים שעות לפני)אין אוכל (יש פח אשפה או רקבונות בשוק הכרמל)עליזות של מי שאין לו מה להפסיד,(אין דבר כזה,למי שעד עכשיו הפסיד את רכושו,את המעמד החברתי שלו,ועכשיו הוא נלחם לא להפסיד את חייו).בקבוקים
(מי יטרח בכלל,הנזק שבאיסוף ובשימור
ובהתרוצצות גדול מן הרווח הכספי)
עובדים סוציאליים (רק תעוף להם מן העיניים)הומלס (מגיע לו,הוא לא כלכל את ענייניו בתבונה)אני ישן בחוץ,על חוף הים (לא בגלל שאין לי איפה לגור,יש לי – אני לא סובל חדרים סגורים,יש לי קלאסטרופוביה ,יש לי,זאת הטענה תמיד,קבוע)חשבון בנק
עם כסף (יש לתשעים אחוז מההומלסים –
הם לא יחזיקו את כספם עליהם.יריחו את זה והלך עליך.ים (אף הומלס לא נכנס,אפילולא לשכשך את הרגליים.ים זה מחלות)יחד (זה בדידות) חתולים (קנאה ביכולות).מרק (משקית בתוך קופסת שימורים על גזיה קטנה .גזיה קטנה (יקר מזהב)פחד (אסור,זה מוות) אימה (להסתיר) שיכורים (אל תתקרב אם אתה עצמך לא) רוסים (מוות) ערבים (אין.הם דואגים אחד לשני,אף אחד לא יגור בחוץ.אפילו פועל מהשטחים לא ילך לשפת הים. הלואי והייתי ערבי מהשטחים!) קיץ (חלום רטוב ורע) וכן הלאה,וכן הלאה.
(לא חתום,אבל יודעים מי)סופרים
(מה זה,זה נכון שיש דברים כאלה? אולי,יש גם צפרדעים בביצה,אנחנו חושבים שזה קיים,אבל לא ראינו בעין)
שלום לך,סוסיאלי,תקרא הרבה ספרים
ותהיה חכם וגם אנושי! הספר של אביטוב
הוא מתכון לאנושיות ואמפטיה,אמפטיה?
בת או בט'?
אני הומלס (לשעבר) לא סופר ולא משורר
ואפילו לא מבקר.
יוגב, גם אם הספר לא מוצא חן בעיניך, הבנו את דעתך כבר מזמן, אז מספיק.
ספר? איזה ספר? על מה אתה מדבר?ראית
בעשר השנים האחרונות מישהו קורא ספר?
אתה מתכוון: לכתוב ספר.וזה יש המון.
החנויות מלאות,מתפוצצות.השאלה היא אם הכותבים קוראים את הספר שהם כתבו.
בזה אני לא כל כך בטוח,לפי התוצאה.
אני הומלס לשעבר. עד היום אני בקושי מתפרנס, אבל לפחות יש לי איפה לגור. ולהומלס לשעבר זה הרבה מאוד. היתה לי תקופה קשה מאוד בחיים, אבל עכשיו אני די בסדר. הרבה על עצמי אני לא רוצה לכתוב, אבל אני רוצה לספר כאן משהו לקוראים שעוד לא נכתב: קראתי עכשיו את הסיפור דייג הבקבוקים ויש לי הרגשה שהסיפור הזה נכתב עלי. אני בטוח במאה אחוז. בחורף של שנת 2003 הייתי הומלס. מהעירייה סידרו לי לגור באיזה חדר ליד חוף הים בתל אביב. לידי היה בית מלון קטן. לא אכתוב את השם של המלון, אבל הכול בסיפור הזה הוא אמת. בבית המלון הזה היה גר פעם ירון אביטוב, וככה הכרתי אותו והיינו מדברים. הוא הזמין אותי כמה פעמים לאכול איתו צהריים. וגם היינו נפגשים בחוף הים ומדברים. הוא חזר אז מקובה וסיפר לי על העוני הגדול שיש שם ושהוא הרבה הומלסים, אבל שם המצב של ההומלסים יותר טוב מאשר בישראל. הוא תמיד עודד אותי ואמר לי שהוא מקווה שיום אחד אוכל לנסוע לדרום אמריקה, כי שם יתייחסו אלי יותר יפה ממה שמתייחסים אלי בארץ ולא צריך הרבה כסף בשביל לחיות. ככה הפכנו לידידים ואני סיפרתי לו על החיים שלי וסיפרתי לו שאני אוסף בקבוקים ומוכר אותם. סיפרתי לו גם שבגלל שאני מכניס הרבה את היד לפחי הזבל חטפתי מזה פריחה ביד. היה לנו גם ידיד משותף, שגר גם הוא באותו בית מלון. הכול אמת. סיפרתי לו הרבה דברים ויום אחד אמרתי לו: אז מה, עכשיו תכתוב את הכול? והוא צחק ואמר: אולי יום אכתוב.
עכשיו הבנתי שהוא כתב את זה ועשה מזה סיפורים או ספר, אני לא יודע מה. אולי הוא המציא את זה, ואולי לא, אני לא יודע. אבל דבר אחד אני בטוח. הסיפור הזה על דייג הבקבוקים מבוסס על סיפור שאני סיפרתי לו, והוא יודע את זה. לכן, הסיפור הזה הוא לגמרי אמיתי, ומה שהוא הוסיף בסיפור על בית מבקבוקים וכל זה – זה נורא יפה בעיני. אז אני לא מבין למה כותבים כאן שהומלסים לא מוכרים בקבוקים ושהוא לא כותב את האמת? הומלסים מוכרים בקבוקים והסיפור הזה הוא האמת על החיים שלי ושל עוד הרבה הומלסים שהכרתי. אז אל תכתבו פה כאילו זה שקר. הכול אמת. עכשיו אני אלך לחפש את הספר הזה ולקרוא אותו, ולראות אם יש שם עוד סיפורים שהוא כתב עלי. זה הכול מה שרציתי לספר. הבנאדם הזה, אביטוב, שהיה שכן שלי, תמיד היה נחמד אלי והיינו יושבים הרבה ומדברים. אני תמיד אזכור אותו ולא מפריע לי בכלל שהוא כתב עלי.
למה אתה חושב שאם תקרא לי "עובד סוסיאלי" זה מבזה את העיסוק שלי? אינך יודע מה פעלתי למען הקולגות שלך. לא זו הדרך, אבל אתה נוהג כך ברוב התגובות שלך ומצפה אחר כך שהקוראים ירחמו עליך. חבל שאתה לוקח אישית כל תגובה במקום לתעל (בת' ולא בט') את הזיכרונות הקשים שלך לכתיבה של ממש. למה שלא תכתוב ספר בעצמך? למה שלא תפתח אתר משלך ותספר שם על עברך. ספר לנו גם מדוע איתרע מזלך להגיע לחיי הרחוב. למה בעצם הגעת לשם ולמה לא הסכמת ש"עובדים סוסיאליים" יעזרו לך. ספר את האמת.
באשר לספר עצמו שאני אהבתי ואתה לא (העברתי לשני חברים שאהבו אף הם. מה תגיד, שכולנו טועים ורק אתה צודק? היחיד בעולם שיודע מה זה הומלסיות?): רציתי להוסיף שכל הטראומות שאתה מתאר בדברי התגובה שלך מתוארות בצורה זו או אחרת בספר: הסבל, הרעב, הלילות הקרים, הגיהינום שגורם לגיבור הספר להפוך לכלב. אז מה בדיוק הטענה שלך? שהסופר לקח את כל חומרי המציאות הזו ונתן להם עיבוד ספרותי שממריא אל מחוזות הדמיון? זה תפקידו של סופר, ומה רצית שהוא יכתוב דו"ח יבש כמוני וכמוך על "מקרה סוסיאלי"? אם תרצה גם אתה להפוך ביום מן הימים לסופר, עליך לדעת לעבד את הדמיונות שלך ולא להשאיר אותם רק ברמה של תלונות על החברה. ואגב, איפה אתה חי היום? מה אתה עושה? האם השתקמת? ואם כן, עליך לשמוח שיצאת מזה והמשכת הלאה בחיים. אני מאחל לך בהצלחה.
בחורף 2005 לא ראיתי שום עובד סוציאלי: לא גדול,לא קטן,לא שמן,לא רזה,לא חכם ולא טיפש.
היה איזה מטבח שנתן ארוחת צהריים בדרום תל אביב בשקל,הם התנהגו נפלא (אבל זה לא היה מטעם הסוציאלי – זה היה פרטי.
אני מודה לך על העזרה הרבה שנתת לחברי.אחד מהם,מרוב עזרה,קטעו לו את האצבעות ברגליים בגלל שקפא.
יכול להיות שלא היה לי (ולעוד הרבה) מזל לפגוש אחד כמוך,שיודע על מצב ההומלסים בתל אביב בעיקר מהספר של ירון אביטוב.
ומה סההומלס לשעבר כותב – זה נכון.אנשים שיש להם איזה קורת גג
באמת מנסים אפילו לאסוף בקבוקים.אז זה לא היה פשוט,במידה ובשנת 2003 בכלל אספו בקבוקים.מי שאין לו קורת גג ומקום בטוח לשים בקבוקים – םשוט יגנבו לו אותם.
ויתר הענינים מטעם העזרה הסוציאלית,תקרא את תגובותי בפסטים הקודמים.להמון אנשים יש חוויות קשות.הם לא רצים לספר לחברה,או כמו שנהוג עכשיו,להיות סופרים ולפתוח בלוג.(י.ק.)
ויכול להיות שעזרת רק להומלסים נחמדים וטובים,ולא להומלסים מעצבנים
ועקשנים כמו שאני.האמת,כל ההומלסים שהכרתי היו מעצבנים ועקשנים וחריפים
ומקללים.אנחנו זן נדיר של הומלסים.היתר קיבלו המון עזרה סוצאלית וגם שק לאסוף בקבוקים ואפילו כפפה ובגלל העזרה הזאת נגמרו
ההומלסים בתל אביב.חפשאחד בנרותולא תמצא.
ואחרי שכל ההומלסים כבר מסודרים עד העצם,אפשר לפתוח איזה ספר טוב על הומלסים ,שכתב במקרה ירון אביטוב.
אז הבת של שרגא (שם בדוי) באה לאמריקה לחפש את אבא שלה שממנו ומאמא שלה ברחה לפנישתים עשרה שנה ולא מצאהכלום,אפילו לא בסוסיאלית,עד שהשקיפה מהחלון במלון ונדמה לה שהיא רואה את אבא שלה יושב שם עם עוד כמה
מטונפים על החוף,והיא ירדה עם בגד ים ואמרה לו,מתאים לך אבא,החברה הזו,ואבא שלה הסתכל בה בעיניים ריקות ואמר לי,זונה כמו אמא שלה,זאת.
רוקדת במועדונים רוקדת, וסירב לקבל ממנה פרוטה או קורת גג,ואז ירד בעלה,עורך דין עם שיניים מבריקות
ושערות מושתלות ארוכות של אינדיאני
ושאל אותה באנגלית,מי זה,והיא אמרה לו מי זה,והוא אמר באנגלית,אינדבר,
והסביר שהיא בכלל עורכת דין ושום ריקודים בארים של ערומות,ואת האב זה לא שיכנע,ואמר לי,מי עוזבת את אבא שלה כמו שלוקחים מנכה את המקל שלו והוא נופל? רק זונה! ואחרי כמה ימים
לא עמד בלחץוהסכים שישכרו לו חדר במלון אחר,בתנאי שגם אני יבוא,ובאתי,ונתנו לו דולארים והוא נתן אותם לי,עדיין היינו על החוף כל היום ,אבל זה כבר לא הייתה אותה חויה,כי בחדר הייתה טלויזיה,לא שזה יותר מענין מהדראמות על החוף,אבל זה היה יותר נוח ויותר מרגיע את העיניים,ואחרי חודש היא באה עוד פעם ואמרה לאבא של לבוא אליה,ושהיא תקנה לו טנדר פורד,שזה הא החלום שלו,והוא הסכים כי זה היה החלום שלו תמיד,לנסע בטנדר גדול עם ארבעה גלגלים מאחורנית,אבל באמת נסע כי לא רצה לפגוש את אמא שלה,שהייתה בארץ,
וזה לקח זמן עד שסידרו לו דרכון וויזה,ולי נתנו אלפים דולאר,ואני שכרתי לי חדר בקיבוץ ועבדתי שם ברפת
בחליבת פרות,ואחר כך בעדר עיזים בגליל ועכשיו אני חי במושב ועובד בשמירה,בהתחלה במושב ואחר כך שמירה פה באיזור התעשייה,אבל נשארתי שם,על החוף,ואני ישן דרוך עם עיניים פתוחות,ומסתיר את הסיגריה אני מעשן,
ומסתכל בכל מי שבא קרוב מה נשאר עלי שהוא יכול לקחת.ובגלל זה השמירה בלילה,בגלל שאני לא ישן כמעט,גם העורך דין הבעל של הבת של שרגא,אמר לי גט א לייף! כשנתן לי את הכסף,ושרגא מתקשר אלי פעמים בשנה ושולח לי אלף דולאר,רע לו שם,אבל יש לו טנדר,ואין סכנה שיראה את אשתו שזרקה אותו לרחוב אחרי שהוא בנה לה בית שלוש מפלסים על שמה,ועוד חייבה אותו מזונות ע שתי בנות יותר קטנות
שאף פעם לא היו שלו,כי אשתו הייתה זונה והוא לא ידע את זה עד שנודע לו
(כבר לא חשוב איך),וכשגילה,אשתו,הפנים שלה פתאום התקמטו אלף קמטים והיא אמרה לו,זה הסוף שלך! היא הייתה בחזיה ותחתונים .עוד משהו שלא סיפרתי?
זה תשובה לא כמו שצריך לשאלה של סוסיאלית אך יצאתי מזה,ואני לא בטוח שסוסיאלית זה באמת סוסיאלית,וההומלס לשעבר שפגש את הסופר ואסף בקבוקים
היה באמת,ושאני בכלל אני.נשארתי על החוף.לא עשיתי באמת גט א לייף.סליחה,מצטער.אני רק רוצה להסביר איך שלא השגתי,ואני נטפל אל סופרים ועובדים סוציאליים.אבל זה לא באמת,זה רק אינטרנט ואפשר למחוק .יש גמדים.
כמובן,הבת באה מאמריקה,ושרגא אומר בטלפון שאני בן שלו,יותר מבן שלא היה לו.אם היה לו בן הכל היה אחרת והוא לא היה מגיע לחוף.זה בטוח!
הבן היה עמוד באומץ לצד אביו! ואבא שלי כבר מת,אז שרגא אבא שלי.שולח לי אלףדולאר,ואני עצוב,י אני יודע שהוא
שותה,מה שלא עשה אף פעם על החוף.
זכותך לא להסכים איתי, אבל זכותי לא להסכים איתך. אתה היית הומלס וגם אני, אבל לך יש את הזווית שלך ולי יש את שלי. אתה סתם מעליב את כולם וחושב שאתה יודע יותר טוב מכולם מה זה הומלס. ואתה לא. ממש לא.
יאללה בוא לא נריב,גבר.לא מרוויחים מזה כלום,אנחנו רק בידור בשביל האנשים שקוראים פה.להגיע להם אל הלב
זה קשה בדיוק כמו שזה היה כשהיינו בחוץ.שלא יהיו לך אשליות.אכפת להם
ממני וממך פחות משאכפת להם מג'וקים
באמבטיה.והכל באשמתנו,ומגיע לנו.
את זה הם חושבים ופה,בכתיבות,הם חשפו את זה מתחת למילים היפות זרקו עלי אבנים כמו כלב.קנו אותך בקצת בקבוקים.אבל עזוב.על החוף לא היינו חושפים שיניים אחד על השני,כמו שני כלבים משוטטים.רק הכלבים שהיה להם חגורה ואדון מאחוריהם חשפו שיניים.ככה זה אתה היום.וסליחה שאני אומר לך את האמת.
יוגב, ברכותיי מעומק הלב על המתנה שקיבלת מאבא שלך. עכשיו בוא נראה אם תשכיל להשתמש בה למטרות חיוביות או שתמשיך בדרכך הלא מכובדת והפוגענית בבעלי מקצוע ששמו להם למטרה לעזור לחברה ולא רק להשמיץ בלי לתרום מאומה. מה דעתך שתיקח קצת חופשה מהאינטרנט? לי אין זמן כמוך לשלוח מאה תגובות ביום. לרוע מזלי, אני רק עובד סוציאלי וצריך לעבוד ולהסתפק במשכורת הצנועה מאוד של עובד סוציאלי ואין לי את המזל של הומלסים שיש לך לקבל מתנות מאבא שלי ולהשתמש כל היום באינטרנט. לי האינטרנט עולה כסף, אבל כנראה שלך בתור הומלס יש פטור מיוחד מתשלום, הא? מכל מקום, חוסר הכבוד שלך לכל אדם, שהוא לא אתה עצמך, או לכל עובד סוציאלי באשר הוא, מעיד עליך ולא על העוסקים במסירות במקצוע. ואגב, אם יש לך כל כך הרבה זמן חופשי, מה דעתך שתשב ותלמד קצת לכתוב. כי מה שאתה כותב לא מצליח לשכנע אותי ולא עוד כמה חברים שלי לעבודה שהתרוצצו בלילות קרים וגשומים כדי לעזור להומלסים שלא היו כפויי טובה כמוך וידעו להכיר לנו תודה. אולי אנחנו עובדי מחמד והסופר הוא סופר מחמד, אבל אתה לא יותר מהומלס יאפי או הומלס בולדוג ולכן אף אחד גם לא רצה לעזור לך.
לפני שתלמד אותי לכתוב,למד את עצמך לקרוא!
שרגא לא אבא שלי,זה הומלס שהיכרתי בחוף
המחשב הוא בחברה שאני עובד בשמירה,אין לי מחשב.
בגשם לא בא אלינו אף עובד סוציאלי
אני לא סופר,ולא כותב בצורה ספרותית.
מה שכתבתי עלי ועל שרגא,חיקיתי את הדיבור של שרגא,את הקפיצות מעניין לעניין.
כשהבת של שרגא פנתה לסוסיאלית לחפש את אבא שלה שהיה זקן,בן חמישים ןשבע
וכבר שנים הומלס,לא ידעו אליו כלום!
אני מטריד? תמחקו!זה מנה שאתם עושים בדרך כלל,הבעיה זה לא אני,הבעיה זה המצפון שלכם.
אתה ביקשת ממנו לכתוב איך יצאתי מזה!
אתם מושכים אותי לספר מה קרה,ואחר כך גוערים בי כשאני מספר,ומרשיעים אותי על סמך הודאתי- כמו שאומרים בבית המשפט!
ככה אתם גם מתנהגים גם בעבודה שלכם!
תרשה לי שאלה: איפה כתוב בספר הומלס שמצב ההומלסיות עליז, שמח ומאושר? תגובתך מעידה שכנראה לא קראת את הספר ואולי גם לא קראת את הסיפור, אז איך אתה טוען שזה זיוף? אני קראתי את הספר וההומלס בכלל לא שמח. קורים לו דברים קשים, הוא מאבד לחלוטין את האמון בבני האדם והופך לכלב. אז על מה אתה מדבר?
אהבתי את הומלס
סאטירה במיטבה. הזכיר לי קצת את אפרים קישון במיטבו.
תקרא פה למעלה ותראה.בקבוקים!פקק על הקרחת של השר! כולם ביחד לצחוק:חה חה
חה חההההההה!
get a life!!!!
בדרום אמריקה,כמו שהציעו לההוא ההוא
שאסף בקבוקים לפני שחוק הפיקדון לבקבוקים בכלל נכנס?
ואולי כדאי לי לפגוש איזה סופר,קודם,
כמו ההוא מה קוראים אותו זה שעוזר לסופרים במקום לנבוח עליהם?
הומלס מחמד צריך גם סופר מחמד ולהיפך!!!!!!
אני קורא כאן את כל התגובות של יוגב, וצר לי: יותר ויותר אני משוכנע שלא דובים ולא זבובים. הוא הומלס כפי שאני הומלס. הכול הצגה אחת גדולה שנמשכת כבר הרבה זמן והשאלה למה. אפשר לדעת מי מסתתר מאחורי השם יוגב ולמה הוא עושה את כל ההצגה הזו?
מסכים אתך.כשמספרים את האמת,מה בדיוק קרה, כמו שסיפרתי פה,זה באמת נשמע כמו המצאה.אבל תאמין לי,הסיפור על שרגא,הווילה התלת מפלסית,אמריקה,
הטלפונים,הפורד,השתייה,הכל אמת,וזה קרה כבר אחרי שהפסקתי להיות הומלס.
הייתר – לא דובים,לא זבובים,לא בקבוקים ולא סוסיאלית.אתמול קיבלתי טלפון מאבא שרגא (לכבוד פסח),שהכרתי על חוף האופרה בחורף 2005הוא שלח אלף דולאר.מחר אני הולך לדואר
לקחת.
צריך להיות סוריאליסט גדול בשביל שהסיפור לא יקפוץ מהנייר להוציא לך את העיניים.אז בוא נסכים: הכל המצאות
ואני לא משוחד.הוא אבא שלי למרות שהוא שולח אלף דולאר,ולא בגלל.לעצמי אני חושב,שהס]פרות קילקלה לכם את העיניים הרואות,ככתוב,עיניים להם ולא יראו אוזניים.אבל זה רק אני.ואני לא חשוב,לא סופר ולא מבקר סיפרותי וגם אין לי בלוג.
זה נכון מה שכתוב כאן בסיפור: גם אני אספתי בקבוקים ומכרתי אותם למחייתי. הרווחתי מזה כמה גרושים. הרבה הומלסים מנסים לחיות מזה, אז אני לא מבין למה הוא כותב כאן שזה לא נכון. הכול נכון. אחרי כמה חודשים סיפרו להורים שלי מה המצב שלי. הם לא ידעו בכלל וקראו לי לישון אצלם. התחלתי לישון אצלם. לאט לאט חזרתי לעצמי. מי שמגיע להומלסיות סובל ממשבר נפשי. אני מבין כל מה שכותב כאן ההומלס לשעבר על מה שעבר עליו. כן, זה גם עבר עלי ולא פחות גרוע. אני גם מאמין שגם אם אדם מגיע לשפל המדרגה הוא יכול לפעמים לצאת מזה בעצמו אם יש לו הרבה כוח רצון. למזלי, יצאתי מזה.
יוגב, אני מצטרפת כאן להצעות של קודמיי ומציעה לך לפתוח אתר משלך על הומלסים ולארח שם את עצמך ואת חבריך לצרה ולצעוק את צעקתם. העובדה שאתה דוחה בזלזול כל הזמן את ההצעות לפתוח אתר כזה מלמדת שאתה כנראה לא הומלס באמת. לפתוח אתר כזה לא צריך להיות סופר או עיתונאי או כותב מקצועי אלא צריך רק להיות אחד שאכפת לו. אתר כזה אפשר לעזור לך לפתוח בחינם. יוגב, אם באמת אכפת לך, תפתח אתר ושם תוכל להתבטא בחופשיות, אבל אם אתה לא רוצה לפתוח אתר כזה, נשאלת השאלה מדוע אתה מתעקש להתנחל כאן באתר ספרותי ולמלא אותו בתגובות שאין להן שום ערך ספרותי. כאן זה לא אתר חברתי אלא אתר ספרותי, אז את הצעקה החברתית שלך אתה צועק במקום הלא נכון. כאן הקריטריונים צריכים להיות ספרותיים, ועם כל הצער שבדבר והחמלה שיש לנו, מי יותר ומי פחות, על אנשים במצבך עלי לומר לך את האמת: לדברים המבולבלים שאתה כותב כאן איך שום ערך ספרותי והם לא יכולים להתחרות בערך הספרותי של הדברים שמפרסם כאן ירון אביטוב או מפרסמים אחרים. וגם אם לדעתך אין לדברים שהוא כותב שום ערך ספרותי, אז בסדר, הבנו כבר את הפרינציפ ואני מציעה שבאמת תעבור לאתר שעוסק בשאלות חברתיות. אני יכולה להמליץ לך על כמה. אבל אותנו כל ההצגה שלך באמת כבר מתחילה לשעמם.
אני סופר,לא חבר בבלוג,ואני רוצה לומר לך שלמונולוג של יוגב על אבא שלו שהכיר בחוף,יש ערך ספרותי יותר מרוב הדברים שקראתי כאן בבלוגים!
לא רק הרגישות שלך שואפת לאפס,גם הרגישות הספרותית.
את לא סופרתולא בטיח,סתם בורגנית שמשתעשעת בכתיבה.
בשם קוראי בננות בלוגרס, אני מברך אותך על זכייתך בפרס הגדול של הלוטו: אלף דולר. אני מקווה שתשכיל לנצל את המענק שקיבלת כדי לאכול טוב (ולשם שינוי לא עכברים), לשכור לך פינה חמה מעל הראש, ולא תמשיך להשתמש בכסף שלך כדי להתעסק מבוקר עד הערב באינטרנט במקום לעבוד ולהשתכר למחייתך. נדמה לי שרק אתמול פרסמת כאן עשר תגובות או משהו כזה. האם אתה הומלס און ליין? הומלס מזן חדש, כזה שמחובר באוזניות לערוצי התקשורת ושולח ידיעות לטלפון האדום של גל"צ ומזה אתה מתפרנס ולא מאיסוף בקבוקים? נדמה לי שהגיע הזמן להוריד את המסך על הגיבור הראשי, יוגב או י.ק. או איך שקוראים לך ולעבור למחזה הבא. ואגב, בין סופר המחמד אביטוב, כפי שאתה קורא לו, לבין הומלס און ליין כמוך – אני מעדיף את הטקסטים של סופר המחמד. אתה בטח שואל למה? הסיפור דייג הבקבוקים הוא טוב יותר מכל דבר אחר שתוכל אי פעם לכתוב, אז תמשיך בבקשה לקשקש כל מיני קשקושים גרפומניים על שלוש אצבעות ועל לילות קרים ועל אלף דולר. דווקא הייתי בעד הרעיון שייתנו לך אתר כאן, אבל אני משנה את דעתי. ואני כותב את זה בשמי ובשם כמה קוראים כאן באתר.
אין רצפה!
אני קורא,והתגובות שלכם ליוגב עלובות.
באמת,אתם יורדים נמוך.
נדמה לי שהצגת הדברים כאילו עושים עוול ליוגב היא לא לגמרי מדויקת. מדובר בהומלס שקיבל בתחילה מהקוראים שפע של חמלה, אבל הגיב בבוטות, בגסות רוח ובזלזול כלפי כולם. הומלס מתנשא שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם על כל דבר ועניין. נכון שהוא שינה בינתיים את גישתו והוא הפך מנומס יותר, אבל את העיקר הוא לא שינה – הוא ממשיך להתעקש להגיב כל הזמן במקום לפתוח אתר משלו ולכתוב שם ככל העולה על רוחו. למה שלא יפתח אתר בשם "דון קישוט איש הומלס"?
בקיצור, כאן זה אתר לסופרים וסופרות ולא להומלסים ולהומלסיות. אירחנו אותו בהתחלה יפה מאוד, הצענו לו מכל טוב, אבל כבר כמה חודשים הוא מגיב ומגיב בלי לאות ובלי להתעייף, כאילו אין לו שום דבר אחר בחיים לעשות. באמת שזה מוגזם. הומלס בלתי נלאה. מה הוא רוצה מאיתנו הסופרים? שנהפוך להומלסים בעצמנו כדי שהוא יירגע קצת? איזה חשבון יש לו דווקא איתנו? שיפנה את טענותיו לפוליטיקאים, חברי כנסת, ועדת הרווחה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, עיריות ומועצות מקומיות, למי שהוא רוצה. מדוע הוא נטפל דווקא אל אתר בננות? חסר אתרים באינטרנט שעוסקים בשאלות חברתיות? הבנו כבר מזמן את דעתו, אפשר להסכים ואפשר לא, אז באמת, שיחפש לו במה אחרת להתבטא בה ובכל הכבוד. ההתעקשות הזו מלמדת שהוא באמת מתחזה וכל זה כאן תיאטרון.
לא הבנתי: מה מפריע לך שהוא מגיב,יותר מתגובות של מישהו אחר?
למה זה לוחץ עליך? מה במה שהוא כותב
מפריע לך אישית?
אני קורא כאן חלק מהתגובות של יוגב. ובלי להיכנס למחלוקת מה שווי הטקסטים שלו, ברצוני לומר שאם הוא משתדל כל כך לכתוב אז שיכתוב באתר משלו, וככה מי שירצה יקרא אותו ומי שלא – לא. ככה כל הסיפור הזה נראה כמו תיאטרון רחוב של דייר רחוב. כולם מתכתשים עם כולם, הוא עם הסופרים, הסופרים איתו, הוא עם הומלסים אחרים. כל זה נראה כמו פארסה, ואתר בננות הופך לבננות רקובות. חבל. אז זהו, יוגב, מספיק. פתח לך אתר משלך. אנחנו לא צריכים לקרוא כל יום עשר או חמש או שבע תגובות שלך. באתר שלך, אתר ספרותי, אתר חברתי, אתר של הומלסים – לא חשוב, תהיה לך הזכות להביע את דעותיך ובלי להוות מטרד לאף אחד. אולי באמת עם הזמן הטקסטים שלך יקבלו יותר ויותר ערך ספרותי, ואז יתברר לנו מי הוא האיש או האישה שמסתתרים מאחורי השם הבדוי שבחרת לעצמך.
יוגב, אם אתה משוכנע שליצירות שלך יש ערך. בבקשה, עליך לפתור אתר אינטרנט ושם לפרסם את הגיגיך בכל דבר ועניין ובעיקר ההומלסים. אבל כאן זה לא המקום. העובדה שאתה ממשיך להגיב כאן ומסרב להיענות להצעת משתתפי בננות לפתוח אתר משלך מעידה שאתה לא אתה, שאתה לא רוצה לחשוף את זהותך האמיתית ושמודבר בהתחזות. כי אם היית אמיתי, היית כבר מרגיש מוחמא מההצעה הזו. ואל תגיד לנו בבקשה שאין לך זמן, כי כל היום אתה דוגר על האינטרנט כמו תרנגולת שדוגרת על הביצים.
מוחמא?! לפתוח בלוג? להיות סופר?
ישמרני האל!
באמת מספיק עם הקרקס הזה! אדם אחד מפרסם ספר טוב על הומלסים ובא נודניק ונטפל אליו. תארו לכם מה היה קורה אילו הוא היה מפרסם ספר על נתניהו שהפך להומלס. אולי אז יוגב היה בעדו. חה-חה-חה
חה חה חה חהההההההה!
ואגב, יוגב, מה קורה שהגמדים לא מוחקים את הדברים שלך? מה קרה? מה הסיפור? למה-מה-קרה? אבל האמת שהמגיבים כותבים כאן כל כך הרבה שטויות שבאמת הגיע הזמן שימחקו. אבל בוא נעזוב את השטויות: דייג הסיפורים אחלה סיפור הומוריסטי וכל השאר סתם קשקושים.