ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

אבנים

אבנים/ ירון אביטוב

(לרגל חגיגות 50 השנה למהפכה הקובנית אני מפרסם מחדש באתר את הסיפור "אבנים", השואב השראה ממערכת יחסיו של רודן המזכיר את דמותו של פידל קסטרו וסופר המזכיר את דמותו של רינלדו ארנס, באי העשוי להזכיר את קובה. "אבנים" הוא עיבוד חופשי לחלוטין לסיפור חייו של הסופר  רינלדו ארנס (1991-1943), אולם מרבית הפרטים בסיפור בדויים לחלוטין. הסיפור הוא גם סוג של התכתבות עם סיפור בשם "האבנים" שפרסם ארנס ותורגם לעברית על-ידי רמי סערי, שממנו נלקחו הציטוטים המובאים בסיפור זה.

הסיפור לקוח מתוך הקובץ "האורות של מיאמי", סדרה לספרות עברית, כרמל/עמדה, 2005. ספר בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט.

בימים אלה רואה אור בהוצאת כרמל/עמדה ספרי "הומלס", העוסק בחייו הפיקרסקיים של הומלס ברחובות תל אביב. עורכת: יעל ישראל. עורכי עמדה: רן יגיל, עמוס אדלהייט ואריק א. מספר פרקים מ"הומלס" תוכלו לקרוא באתר זה)

 

ארמנדו גומז ישב בבית הקפה הקטן וחיכה עד שהשליחים שיצאו לבית אביו יחזרו עם תשובה. לשליחים, סיפר את האמת על מצבו. הוא לא ידע אם נהג בתבונה כשסיפר. הוא לא ידע אם אביו ירצה לפגוש אותו.

אם אביו לא ירצה, חשב, הוא יכתוב על זה שיר נוסף. שורות אחדות מן השיר, שהיו וריאציה על שיר אחר שלו, הזדמזמו בראשו:

"ידו שהושטה ללטף את

ראשי

מוסגת לאחור

שתי מטבעות של פזו

נשארו בכיסי

(מטח של) אבנים על ראשו."

שנה לפני שחלה כתב ארמנדו גומז שיר אותו הקדיש לאביו:

"שתי מטבעות של פזו

יד מחליקה על ראשי

(מטח של) אבנים על ראשו

איש גבוה ויפה שבא מעבר לנהר

כמו שליח של האלים

אבל בשביל אמא

היה כמו שליח של השטן."

לאביו החל ארמנדו להתגעגע רק לאחר מות אמו ולאחר ששוחרר מהכלא וגלה מארצו. הגעגועים, חשב, בישרו את המחלה. "הגעגועים הם כמו אבנים/ לא בכליות אלא בלב," כתב באחד משיריו הנודעים. הוא רזה מאוד וגופו הפך שדוף, כמעט שלדי, עד שהגולות של עיניו יצאו מארובותיהן ונראו כמו חלוקי נחל. בכל פעם שחש דקירה בראשו, בגופו או בלבו, זה היה כאילו פגעה בו אבן. מרוב שיעמום, שכפה עליו הסבל, התחיל לספור את האבנים שפוגעות בו, אחת-אחת ספר אותן והגיע לכמות של מאות ביום. הוא התפלא שנשאר בחיים.

זמן רב חיזר אחריו הרוצח. שלח פרחים, השמיע מילים מתוקות בטלפון, אמר שהוא אוהב אותו, שמעולם לא אהב כל-כך. וכך נמשך הדבר חודש-חודשיים-שלושה, עד שארמנדו התרצה ואמר לו: "טוב, תבוא."

לביתו הגיע גבר יפה במיוחד. ארמנדו שכח את דברי האזהרה של אמו בעניין אחר: "תיזהר מגברים יפים. הם שליחי השטן," וישן אתו מחובק כל הלילה, כאילו הוא פוחד לאבד אותו, מאמין שמצא את האהבה שחיפש. אהבת חייו. אבל הייתה זו אהבת מותו. האהוב לא שב עוד לאחר אותו לילה, וכשלא שב, החל ארמנדו לחשוד שמשהו רע עלול לקרות. חיפש אחריו בכל המקומות שאפשר לחפש בהם בחורים כמוהו ולא מצא אותו. "הם" בטח העלימו אותו. ואם "הם" לא העלימו אותו, אולי אלוהים כבר לקח אותו.

לילה אחד התעורר מבוהל ואמר לעצמו שעליו להיבדק. הכול הצטייר פתאום בראשו בבירור: החיזור העקשני של הרוצח, השידול לעשות אהבה, וההיעלמות הפתאומית. הכול היה מתוכנן מראש. הרצח המושלם. "הם" אלה ששלחו אותו אליו: רוצח שכיר של אהבה מזדמנת. כן, זה "הם". "הם" מסוגלים לכול, ועכשיו איש אינו יכול לחשוד שזו עבודה מלוכלכת שלהם.

שם, בארצם, שהייתה פעם ארצו ותישאר תמיד מולדתו, היו חושיו מחודדים יותר. חשד בכל מי שניסה להתקרב אליו. אבל כאן, בארצו החדשה, שקיבלה אותו כפליט נרדף, הזהירות שלו קהתה, ועל הקהות הזו הוא עומד לשלם. 

המאהב היה השליח. שליח של השטן. אולי ה"שטן" בעצמו הגה את הרעיון. ואם לא הוא, אולי אחד מעוזריו. זה בטח לא עלה להם הרבה. זול יותר מאשר לשכור רוצח מקצועי. גם חיסלו אותו באלגנטיות וגם חסכו כסף לקופת המדינה. המאהב שנשלח אליו ידע  שממילא הוא עומד למות, אז מה אכפת לו לקחת עוד אחד אתו ועוד לקבל תשלום סמלי בעבור התענוג הזה?

אילו עשה בשעתו עסקה עם ה"שטן", היה יכול להינצל ולקבל את חייו במתנה. אבל הוא לא הסכים לבצע שום עסקה, והועבר ל"איסלה דה קלבוסו", הכלא לאסירים פוליטיים, שם הוכה עד זוב דם, נתלה עם הרגליים למטה, הורעב, ספג דקירות באיבר מינו, תקעו אלה לעכוזו ואמרו לו שזה איבר המין הכי גדול והכי עבה שהוא היה יכול לחלום עליו. אפילו הזמינו כמה אסירים לטפל בו.

הוא לא נשבר אז, כפי שלא נשבר עכשיו. גם בעינויים הכי קשים צעק בקול גדול: "ארצי תהיה חופשית, אני כבר חופשי," והם צחקו: "לעולם לא תצא לחופשי. אתה תרקב פה עד שתמות." הוא יצא לבסוף לחופשי בהוראת השליט, שהחליט פתאום לשחררו תודות ללחץ של שר חוץ של מדינה זרה, אבל זה לא נגמר בכך. "הם" אלה ששלחו אליו את הרוצח. בטוח שזה "הם".

אבל גם רוצח יכול להרוג רק את גופו ולא לרצוח את נפשו ולשלול ממנו את חירות המחשבה שלו.

בשלה השעה לכתוב את מכתב הפרדה. הנוסח היה חקוק בראשו. חציו יוקדש למשטר ששנא, וחציו לאנשים שאהב. גם לאביו, שאותו לא פגש מאז שהיה בן שלוש או בן ארבע, יקדיש שורה במכתב ויספר לו שהוא עדיין שומר את שתי מטבעות הפזו, שהעניק לו אז בנהר.

 

נכדיו של רינלדו גומז באו אליו בוקר אחד ואמרו לו: "הבן שלך מחפש אותך." איש לא ידע שיש לו בן, וגם לו לקח יותר מדקה להיזכר בזה. הרי נולדו לו רק בנות. אבל אז נזכר בילד היפה בנהר, ובאשה שהשליכה עליו אבנים. שנים כה רבות חלפו מאז. הוא אפילו לא זכר כמה. ארבעים? חמישים? את הילד ראה רק פעם אחת. הוא היה ללא ספק שלו. יפה כמוהו. העתק קטן שלו.

רינלדו גומז לא ידע מה לחשוב על הילד הזה, שרוצה פתאום לפגוש אותו כאילו לא חלפו מאז כל כך הרבה שנים, כאילו לא זרמו מאז מים רבים בנהר. לא ביקר שם מאז, לא רק בגלל האבנים שזרקה עליו האשה שהשתגעה מרוב אהבה אליו, אלא יותר בגלל הנהר, שסחף אותו עם זרם החיים.

הוא נסחף הרחק משם, הרחק מאוד, אל קצהו השני של האי. בכל פעם שעצר לפוש על הגדה, מצא לו אשה אחרת, לפעמים הכניסה להיריון ולפעמים לא, לא תמיד ידע, ואז, כשהנהר קרא לו, הוא המשיך בדרכו. אף פעם לא חזר על עקבותיו. הוא גם לא טרח להיפרד. פשוט קם ונעלם. משום כך, אין הוא זוכר כמה נשים היו לו וכמה ילדים נולדו לו. אולי יש לו עוד כמה בנים חוץ מהילד היפה שרוצה לראותו, ואולי לא. הוא יודע רק על בנות.

הבנות נולדו לו כשהגיע אל שפך הנהר. שם, בשפך, התחיל הים. הים היה גדול מדי עבורו. הוא דג של נהרות, חשב, ולא של ימים. ובכל-זאת, רצה

להמשיך ולהפליג הלאה בדרכו, אבל האשה שמצא בשפך הנהר ביקשה ממנו להישאר. גם הנשים האחרות ביקשו, אבל הוא לא נשאר. הוא לא יודע מדוע נעתר דווקא לאשה הזו ולא לאחרות. מדוע לא ברח גם ממנה, כפי שברח מכל האחרות. אולי בגלל שהנהר נגמר ולא היה לו לאן ללכת, ולחזור על עקבותיו לא שש.

ובינתיים נולדו הבנות עוד בת ועוד בת ועוד בת. כולן היו יפות כמוהו, וכמו אמא שלהן. הוא התרגז שנולדות לו רק בנות, אבל את הבן שנולד לו – שכח.

עתה, בא הבן לחפשו. אולי הוא כועס עליו שנטש אותו, אבל אין הוא צריך לכעוס. היו לו חיים אחרים, הרחק-הרחק מן המקום שבו מתחיל הנהר ומתחילים גם חייו של הילד היפה. שם גם התחילו חייו שלו, של רינלדו, אבל שם גם הסתיים הקשר בינו לבין האשה המשוגעת והילד שלה, שאותה ראה תמיד כ"שלה", למרות שהיה גם קצת "שלו", אבל לא מספיק "שלו" כדי שיעזוב הכול את ביתו בשפך הנהר, את אשתו, שכאמור אף פעם לא הבין מדוע העדיף אותה על פני האחרות, ואת בנותיו, וייצא במעלה הנהר לחפשו, בלי שידע אפילו את שמו.

"איך קוראים לזה שבא לחפש אותי?" שאל רינלדו את נכדיו.

"גומז," הם אמרו לו, "ארמנדו גומז."

"אז הוא באמת שלי," מלמל. ארמנדו היה השם של סבו, וכנראה שהוריו, שבביתם חיכתה המשוגעת לשובו, לאחר שהסתלק משם כשנודע לו שהיא נכנסה להיריון, העניקו לתינוק את שם הסב שמת זמן קצר קודם לכן.

"הוא שלך?" חזרו אחריו נכדיו כהד, מופתעים. מעולם לא סיפר להם עליו. "כן, הוא שלי," חזר רינלדו ואמר, "אבל קודם צריך לראות אם הוא דומה לי."

"הוא נורא דומה לך," פסקו הנכדים.

"אם כך, זה הוא. זה הילד היפה בנהר."

"איזה ילד יפה? איזה נהר?" שאלו אותו נכדיו. הם חשבו שסבם, מרוב זיקנה, ממלמל דברים סתומים, כמו שזקנים ממלמלים בדרך-כלל. אבל רינלדו הזדקף במיטתו וחזר ואמר, כמתעקש: "הילד היפה בנהר, שם ראיתי אותו בפעם האחרונה."

"אה," הבינו, "ומאז לא ראית אותו?"

"לא, מאז שהיה ילד, ילד קטן, לא ראיתי אותו. אני לא יודע אפילו בן כמה הוא היה כשראיתי אותו."

"ועכשיו אתה רוצה לראות אותו?" שאלו, "הוא מחכה בעיר, בבית הקפה, לתשובה."

"אני מוכן. בעיקרון אני מוכן. אבל ספרו לי משהו עליו, על הילד היפה. הוא בטח כבר לא ילד. בן כמה הוא?"

"אי-אפשר לדעת בן כמה הוא, סבא."

"למה?" שאל רינלדו.

"כי אומרים שהוא חולה מאוד, שהוא כבר כמו מת," אמרו הנכדים.

"פוברסיטו(1 – ראו הערות בסוף הסיפור), מה יש לילד היפה שלי, סרטן?"

"לא," אמרו הנכדים, "יש לו את המחלה ההיא." הם לא נקבו בשמה, כמו שאיש בעיר לא העז לנקוב בשמה, וכמו שארמנדו עצמו לא העז לנקוב בשמה. שמעו כבר על כמה אנשים שחלו במחלה, אבל באו ולקחו אותם משם ומאז הם לא שבו. חלק אמרו שהם מאושפזים בבית-חולים מיוחד, תחת הסגר, וחלק אמרו שהוציאו אותם להורג כדי שלא ידביקו אחרים, אבל כל מי שהכיר אותם טען שזו עלילה, שאיש לא הוציאם להורג.

אהה, חשב רינלדו. גם לבן שלי היו הרבה נשים כמוני, אבל הוא לא ידע להיזהר.

"איזו אשה עשתה לו את זה?" שאל את נכדיו, ורחמים מאוחרים של אב הציפו אותו על בנו, הבן היחיד שהיה לו, שימות כנראה לפניו.

"לא אשה עשתה לו את זה," אמרו לו הנכדים.

"לא אשה?" לא הבין רינלדו, "אז מי?"

"גבר," פתחו ואמרו, אבל השתתקו כדי שלא לפגוע בכבודו.

"הבן שלי מריקון(2)? לא יכול להיות! הבן שלי לא יכול להיות מריקון!" התפרץ עליהם הזקן. הכר שעליו נשען והסדין שבו התכסה נשמטו מן המיטה וגילו את איבריו הגלויים הרוטטים מזעם. "אם ככה, הוא לא הבן שלי, הוא לא יכול להיות הבן שלי. הוא הבן של המשוגעת. ככה היא גידלה אותו, וככה הוא יצא. אם הוא היה גדל אצלי, הוא לא היה יוצא ככה. בטוח שלא."

"בטוח שלא," חזרו אחריו נכדיו כהד, כדי שלא להרגיזו עוד יותר.

"אני לא רוצה לראות אותו," הוסיף לאחר שתיקה קצרה.

"אבל סבא, הוא הולך למות," ניסו נכדיו לעורר את רחמיו.

"שימות!" הרעים הזקן בקולו, כאילו המוות הממשמש ובא של בנו היחיד מטעין אותו בחיות, "הלוואי שימות!" צעק, "למה הוא נזכר רק עכשיו לבוא לבקר אותי, כשהוא הולך למות? מה הוא רוצה לעשות לי? לתת לי נשיקה ולהדביק גם אותי, כדי שגם אני אמות? בטח בגלל זה הוא בא, הרוצח. להרוג אותי הוא רוצה, להרוג את כולנו. אתם מכירים את השיר: 'הנער גדל והיה לגבר,/ ולקרב יצא אמיץ כמו דוב./ כנקמה הכניס את אביו לקבר./ כך עושים בנים היודעים לאהוב(3),'" ציטט להם אותו, "שלא תעזו להכניס אותו לבית שלי," הרים את קולו, "הוא עוד עלול להדביק את כולנו במחלה שלו!"

"סבא, תירגע. לא נדבקים מהאוויר," ניסו הנכדים להרגיע את הזקן הרועד מזעם במיטתו. הוא היה מרותק אליה בשל כאבי שיגרון ברגליו. השנים שעשה בנהר השפיעו על מצב בריאותו, והתרגזות עלולה הייתה להחמיר את מצבו.  

"שימות," המשיך הזקן לסנן, אם כי הפעם בקול כבוש. "אם הוא לא בא קודם, כשהיה בריא, שלא יבוא עכשיו כשהוא חולה. ההפסד כולו שלו."

"כן, ההפסד כולו שלו," חזרו אחריו נכדיו כהד ולא הוסיפו: כן, אבל גם ההפסד שלך.

"תגידו לו שלא מצאתם אותי," אמר רינלדו, "תגידו לו: 'אבא שלך מת.' למה הוא חיכה עד עכשיו?" נתקף פתאום כעס על בנו. אילו בא לחפשו קודם, אולי היה מצליח להפוך אותו לגבר, אולי היה מצליח להצילו ממוות.

"הבן שלך בא מחוץ-לארץ ואומר שהוא חייב לך כסף, והוא רוצה להחזיר לך אותו," ניסו הנכדים לשדלו בדרך אחרת שיסכים למפגש. הם לא ידעו באיזה סכום מדובר וקיוו שמשהו מזה יישאר גם להם לאחר מות אביהם.

רינלדו לא שאל אפילו באיזה סכום מדובר. "תגידו לו," אמר ביבושת, "שישמור את הכסף למצבה שלו."

 

בבית-הקפה, שבו המתין ארמנדו, ובסביבתו, התקבץ בינתיים קהל רב של סקרנים. רבים שמעו על הבן המריקון והחולה של רינלדו גומז שבא לחפשו ומחכה לראות האם אביו יסכים לחלות את פניו. הם הסתכלו עליו משל היה מת, אבל דיברו אתו כאילו הוא חי.

"מאיפה באת? מעיר הבירה?" רק בעיר הבירה, חשבו, יש מחלות כאלה.

"לא, משם," אמר ארמנדו והצביע אל מעבר לים.

כשנודע לו על דבר מחלתו ושימיו ספורים, הגיש ארמנדו בקשה מיוחדת לבקר במולדתו על-מנת לפגוש את אביו, שאותו לא פגש מאז שהיה בן שלוש או בן ארבע. האב גר במחוז בעיר ברחוב והוא, כך שמע, זקן וחולה. זוהי למעשה ההזדמנות האחרונה של שניהם להיפגש, כתב.

למשלוח הבקשה קדמה התלבטות ארוכה. אחרי כל מה ש"הם" עוללו לו, מדוע עליו להתרפס בפניהם? הרי הבטיח לעצמו שלעולם לא יתרפס. ובכל זאת, למרות שנאתו הגדולה אליהם, ידע שאין לו ברירה אחרת אם הוא רוצה להתוודע לאביו.

הזיכרונות שלו מאביו כה מעטים. הפגישה בנהר, וזהו. לאחר אותה פגישה שאל פעם את אמו: "מתי אבא יחזור?" אולם היא תקעה בו מבט מצמית, כאילו היא רוצה ליידות גם בו אבנים.

"רק שיחזור, נראה אם יש לו אומץ. הכנתי בשבילו הרבה אבנים," אמרה, באותו טון שאשה תאמר על בעלה: "הכנתי בשבילו הרבה אוכל." 

לאחר-מכן, ולשמחת אמו, הלכה התעניינותו באביו ודעכה. בכל פעם ששאל עליו, אמו התרתחה, והוא השתדל להימנע מכך ושמר את שאלותיו רק לרגעים שנטה להקניטה. "אתם כל כך דומים, אתה והוא," נאנחה אמו. הגם שידע למי היא מתכוונת, שאל אותה ארמנדו: "מי זה הוא?"

"אתה ואבא שלך," הרימה את קולה לכמעט צעקה. למרות שראה שהיא מבעבעת כמו סיר, ניצל את ההזדמנות להציג בפניה כמה שאלות שרצה כבר לשאול אותה מזמן. איך קוראים לו בכלל, לאבא שלו, ואיך הכירה אותו, שאלות עליהן השיבה בקוצר-רוח מתגבר: "אתה בדיוק כמוהו!"

"אם ככה, גם עליי היית זורקת אבנים?" שאל אותה, והיא אמרה לו: "עליך, מיחיטו(4), הייתי זורקת סלעים, אם היית עושה לי מה שהוא עשה לתת לי שנה לחכות ולא לחזור. אתה, שלא תעזוב לעולם, שמעת?"

הוא עזב רק לאחר מותה. אלמלא מתה, היה נשאר במולדתו ולא מהגר ממנה לעולם. כשמתה, חש שכמו התייתם לא רק ממנה אלא משניהם. שהרי באופן מוזר, הקשר היחיד שהיה לו עם אביו היה דרכה. רק אותה היה יכול לשאול עליו. הוא לא הכיר אף אדם אחר שהכירו, שכן גם סבתו מתה. לכן, כשמתה אמו, בכה על שניהם. בעיקר עליה. הבכי שלו היה חזק כמו הגלים שמשתברים על חומת הטיילת, ומלוח כמו הקצף שלהם. "גברים לא בוכים," שינן לעצמו את האמרה הנודעת. "אסור להם לבכות. רק פעם בחיים מותר להם לבכות, כשאמא שלהם מתה."

אלא שהוא לא היה "גבר" בעיני אמו, ולכן מותר היה לו לבכות יותר מפעם אחת. גם כשעינו אותו בכלא בכה, וגם כשאהובו ללילה לא שב בכה, וגם כשקיבל את תוצאות הבדיקה בכה. פעמים רבות בכה, אבל באף אחת מהפעמים הללו לא בכה כמו שבכה בלילה שמתה אמו, ואיתה מתה גם ילדותו.

אבל גם כשבכה עליה, לא ניקה אותה מאשמה באשר לאביו. אלמלא האבנים, חשב, אולי אביו היה שב מעת לעת לבקר ומעניק לו עוד ועוד מטבעות של פזו, שתיים בכל ביקור, שאותן ארמנדו היה שומר למזכרת ולא קונה בהן גלידה או סוכריות, כפי שאביו בוודאי התכוון כשהניח אותן בכפו.

אמו רצתה להשליך את שתי המטבעות שהעניק לו אביו, אבל ארמנדו הקטן קפץ את כף ידו ופרץ בבכי. "תשאירי לו את המטבעות. הוא רוצה אותן," התערבה סבתו לטובתו, אבל אמו לא ויתרה: "תזרוק אותן! תזרוק אותן!" צעקה כמשוגעת. ארמנדו לא זרק אותן אלא עטפן בנייר והחביאן במקום מסתור בתוך גזע של עץ בחצר, במקום שאמו לא תוכל למוצאן.

אלא שאמו הייתה עקשנית, ממש כמוהו, ויום אחד שאלה אותו פתאום: "ואת המטבעות שהוא נתן לך כבר זרקת?" הוא לא השיב לה ורצה להסתלק, אולם היא פרצה פתאום בבכי עכשיו היה זה תורה לבכות ואמרה: "אתה ילד רע, אתה לא עושה מה שאמא שלך מבקשת ממך," אבל הוא חשב שאין זו בקשה שהוא יכול להיענות לה.

מדי צהריים, כששב מבית-הספר, היה תוחב עמוק את ידו לגזע העץ ומחפש אחר המטבעות כמו דוב המבקש לרדות דבש, ונרגע רק כשמצאן במקומן. הקפיד מאוד להעיף מבט לצדדים בשעה שחיפש אותן, כדי שאיש לא יבחין בו בעודו מחפש, בעיקר לא אמו, אבל זו שאלה אותו פעם: "מה אתה רוצה מהעץ הזה? למה אתה מחבק אותו כל פעם? מה אתה מחפש שם?"

הוא רצה לומר לה, שהעץ הזה הוא כמו אבא עבורו. המשענת היציבה היחידה בחייו, אבל נאלם.

"אתה בטח קברת שם את המטבעות שלך," אמרה, "אל תחשוב שאני לא יודעת. אבל אל תפחד, אני לא אזרוק לך אותן. רק תדע לך, שאבא שלך היה האדם הכי רע שפגשתי. הוא פגע בי ופגע בך, וכואב לי שאתה עוד מתגעגע אליו"

"אבל זרקת עליו אבנים, אמא," הזכיר לה.

"לא בגלל האבנים הוא לא חוזר, מיחו, שלא תחשוב ככה. הוא לא חוזר בגלל שהוא שטן. בגלל זה הוא לא חוזר."

"אז למה התאהבת בו, אם הוא שטן?" שאל ארמנדו בכעס, "בגללך אין לי אבא."

"הוא היה יפה," אמרה אמו. "השטן הוא יפה. תיזהר תמיד מגברים יפים. הם שליחים של השטן."

אבל הוא, בזעם של ילד, התפרץ עליה: "את בעצמך השטן!"

וסבתו? היא נהגה להכות אותו כשהתחצף לאמו, או כשהתרשל בלימודיו, וגם כשתפסה אותו לימים מאונן מול תמונה של גבר יפה. מאוננות מול תמונות של גברים עבר לאוננות מול גברים שפגש בפארק, ובהמשך גם שכב אתם. מגיל צעיר, שש-עשרה או שבע-עשרה, התחיל לשכב אתם. מעולם לא ניסה לשכב עם אשה. נערות שלא ידעו על נטיותיו רצו לשכב אתו, כיוון שהיה יפה כמו בתמונה, אבל הוא לא נמשך אליהן, גם לא למושכות ביותר מביניהן לדעת אמו, שניסתה לשדכו לנשים כדי "לרפאו" מנטיותיו.

ככל שהתאמצה יותר "לרפאו", כך גברה התנגדותו, עד שפעם, באחת מהתפרצויותיה, הזכירה שוב את אביו, לאחר שנים רבות שלא טרחה להזכירו. "חבל שאתה דומה לאבא שלך רק מבחוץ ולא מבפנים," הטיחה בארמנדו, "הייתי אפילו מוכנה שתהיה רע כמוהו, רק שתהיה גבר."

היא מוכנה, חשב, שאהיה כמו האיש הכי שנוא עליה בעולם, ובלבד שלא אהיה מריקון. עד כדי כך היא בזה לדרך חיי. כעס עליה כל-כך, עד שעלה מלפניו הרצון לבקש את קרבת אביו.

 

למרבה ההפתעה, אישרו השלטונות לארמנדו לחזור לביקור מולדת. איש לא האמין שהבקשה תאושר, אפילו לא ארמנדו, אבל התשובה הייתה חיובית, כמו התשובה שקיבל על תוצאות הבדיקה. היה לו פתאום מזל לקבל תשובות "חיוביות". לפי הודעת הממשלה, ה"קומנדנטה"(5) בכבודו ובעצמו הוא זה שאישר את בקשתו. "זוהי מחווה הומניטרית של שלטונות המהפכה כלפי מתנגד משטר שימיו ספורים," נכתב בלשון ההודעה, "הממשלה רוצה להוכיח בזאת שכל טענותיו של המשורר ארמנדו גומז כלפיה משוללות כל יסוד, והוא יכול לבקר בארצנו בכל עת שיחפוץ." ה"קומנדנטה", חשב ארמנדו, ידע לנצל יפה את בקשתו לצורכי תעמולה.

בעבר לא היה זקוק לשום בקשות מיוחדות כדי לתאם פגישה עמו, ואף נחשב לבן טיפוחיו ולמשורר החצר שלו היחיד שהעז לפנות אליו בשמו הפרטי ולא בכינויו: "קומנדנטה". זה מצדו התהדר ביחסיו המיוחדים עם המשורר ההומוסקסואל, הוכחה לכך שהוא סובלן, ולכך שההומוסקסואלים אינם נרדפים בארצו, כפי שטוענים מתנגדיו הרבים. בעקבות הפגישה עמו אף הצהיר, הצהרה שהכול פירשו כשינוי דרמטי בעמדותיו הידועות, ש"הומוסקסואליות היא נטייה אנושית טבעית וצריך פשוט לכבד אותה." אבל מאחורי גבו צחקו ואמרו שאולי פשוט הוא עצמו למד לכבד אותה, למד כל-כך עד שאפילו משוררים וסופרים סטרייטים לא זכו ממנו לקבלת פנים לבבית שכזו כפי שזכה ארמנדו.

ה"קומנדנטה" ידע להחצין חיבה רבה כלפי "ארמנדיטו", כפי שכינה אותו, עד שכמה מנאמניו החלו לתהות מה עושים השניים ביחידות בלשכתו במשך שעה ארוכה. איש, כמובן, לא העז להשמיע את התהיות הללו בקול רם, שמא יגונב משהו לאוזני השליט והוא יקצוב להם את אחד מעונשי המאסר האכזריים השמורים למי שהעז לצאת נגדו, יורה לשלוח אותם אל הכלא הידוע לשמצה, "איסלה דה קלבוסו", ושם יתלו אותם עם איבר מינם על התקרה, או עינוי מטורף אחר שיעלה בראשו.

לתהיות הללו לא היה, כמובן, שום בסיס. השניים אהבו לשוחח על שירה וספרות. למעשה, היה "קומנדנטה" נושא את מדברותיו באריכות וארמנדינטו היה נאלץ להקשיב לו, ורק לעיתים רחוקות זכה להשחיל הערת אגב: מילה או משפט. בפרפרזה על כינויו של השליט "קומנדנטה של שבע השעות", בשל חיבתו חסרת המעצורים להאריך בנאומיו כונה במרוצת הזמן ארמנדיטו בלעג: "ארמנדו של שבע הדקות", או "קומנדנטה של שבע הדקות". כל אלה שקינאו בארמנדו על קרבתו המיוחדת לשליט, היו יכולים למצוא סוף-סוף נחמה בלעג הסמוי שעמד מאחורי הכינוי המזלזל שהודבק לו, אבל הם נזהרו מלכנותו כך בפומבי.

גדולה הייתה, אפוא, ההפתעה בקרב אנשי חצרו של "קומנדנטה", כאשר כתב ארמנדו את השיר "אל פריקו", וגדולה עוד יותר הייתה התדהמה שהשיר אושר לפרסום במדור הספרותי של ביטאון המשטר. עורך הביטאון, כך העריכו, לא העז לסרב למשורר החצר של השליט ולא לקח בחשבון את המשמעויות הנסתרות החבויות בשיר הסאטירי הזה, שנראה לכאורה תמים, אבל הביקורת המובלעת בתוכו לא הותירה מקום לספקות ש"אל פריקו" שבשיר הוא ה"קומנדנטה" בכבודו ובעצמו. הרי אפילו נאמניו של השליט נהגו לומר עליו מאחורי גבו, כל-אימת שהאריך במיוחד בנאומיו והם הציצו בעצבנות בשעון, מחשש שיחמיצו את פגישתם המיועדת עם אחת ממאהבותיהם: "אל פריקו אסטה דנדו מואלה(6)." אבל "אל פריקו" מעולם לא התחשב בעוזריו המשתוקקים ובמאהבות המצפות להם מגורות במיטות זוגיות בחדרים ששכרו במיוחד לצורך הפגישה, וגם לא במאהבות שלו-עצמו, הפזורות ברחבי המדינה, בבתים הסודיים שבהם הוא משתכן בחשאי באישון לילה, מחשש שמישהו עוד רוצה להשתיק את המקור שלו לנצח.

גם "קומנדנטה" קרא את השיר, אבל כלפי חוץ נדמה היה שהוא מתרגש פחות מכולם, וכשזימן את ארמנדיטו לשיחה קיבל את פניו בכל הכבוד והיקר הרגילים. לרגע נדמה היה שהשיר אינו מעיב כלל על יחסיהם, ואולי אף מחמיא לשליט, כיוון שהוא מתואר שם כתוכי הראשון בהיסטוריה האנושית שהשכיל למשול בבני-האדם. אלה סרים למרותו ומשרתים אותו בנאמנות, כאילו הוא מלך בשר ודם ולא סתם תוכי, שפוער את מקורו רק כדי להכריז: "ויוה!"

"אתה יודע, ארמנדיטו," פתח "קומנדנטה" ואמר ומרגע שפצה את פיו, איש לא יכול היה לדעת מתי יסיים בדרך הקרבה הרגילה הנהוגה ביניהם, "דווקא חשבנו להעניק לך השנה את 'פרס הקומנדנטה', עם משכורת של שר בכיר מובטחת לחמש שנים. אבל פתאום השיר הזה, שאני לא בדיוק מבין למה התכוונת כשכתבת אותו, ואני גם לא רוצה לשאול כי אתה יודע עד כמה אני מכבד את חופש היצירה, ובמיוחד את זה שלך. אבל עם זאת, כולי תקווה שאין לך עוד שירים כאלה במגירה, כדי שחלילה וחס לא נצטרך לערוך חיפוש אצלך בבית. אתה יודע כמה אני שונא את זה," דיבר אליו "קומנדנטה" באבהיות.

ה"קומנדנטה" היה כה חביב אליו, כה אבהי, עד שארמנדו באמת תהה מדוע פרסם את השיר הסאטירי ולשם מה. הרי "קומנדנטה" היה לו תמיד כאב. הוא זיכה אותו בכיבודים רבים, בפרסים ובחיבה, ולא חסך ממנו דבר, העיקר שימשיך ויפאר בכתיבתו את השלטון. ומדוע זה פתאום היפנה לו עורף ומרד בו? ארמנדו נזכר בדברים שאמרה לו פעם אמו מאז שהפך למקורבו של "קומנדנטה", התגאתה בו כמו טווס המתפאר בנוצותיו כשצפו פעם יחד בטלוויזיה, באחד מנאומיו של השליט: "אתה יודע, גם אבא שלך היה אוהב לדבר ככה. שעות על גבי שעות הוא היה יכול לדבר, וכשגמר להגיד מה שיש לו היה הולך בלי לחכות אפילו לתשובה. 'קומנדנטה' לפחות מחכה למחיאות הכפיים. אבא שלך אפילו לזה לא היה מחכה. אבא שלך היה גבוה, כמו 'קומנדנטה'," הוסיפה ואמרה.

עתה, כשנזכר בדבריה, התפלא אף יותר שכתב את השיר בגנותו. הרי "קומנדנטה" היטיב עמו יותר מכל אדם אחר, אף יותר משהיטיבה עמו אמו.

"אתה יודע עד כמה אני אוהב את שירתך," הוסיף ה"קומנדנטה" ואמר, "ואתה יודע עד כמה סלחתי לך על כמה עניינים שאחרים במפלגה לא היו סולחים לך עליהם – עבירות מוסר נקרא לזה, שלא מקובלות בארצנו דברים שלא סלחנו אפילו לסופר הידוע(7), והכול כדי שתוכל להמשיך ולכתוב את שיריך הנפלאים ותפאר את ארצנו. שכן, כפי שהינך יודע, אני דוגל בססמה: 'בעד המהפכה הכול מותר, נגד המהפכה הכול אסור.' וכל עוד אתה עושה דברים אסורים אבל כותב דברים מותרים, ובצורה כה נפלאה, אני בעדך, אבל אם תעשה דברים מותרים אבל תכתוב דברים אסורים, אהיה נגדך. במילים אחרות, כל עוד תכתוב שירה מהפכנית בשעות היום, יהיה מותר לך לעשות בשעות הלילה מה שתחפוץ. אבל לא תוכל לעשות בלילה מה שתחפוץ," רמז, "אם לא תכתוב ביום מה שאני אחפוץ. ושלא תבין, חלילה, שאני מנסה להתערב באורח חייך או בתכנים של שיריך. אני פשוט אדם שאוהב שירה טובה, ויש לי הטעם שלי והקריטריונים שלי מהי שירה טובה, שאותה אני, אגב, אוהב לעודד כפי שכבר נוכחת בעבר. ומדוע שלא תחזור ותכתוב את השירה שאהבתי?" שאל בקול רם, אולם לא איפשר לארמנדו להשיב.

ארמנדו שאל את עצמו כמה זמן ייארך הפעם נאום התוכחה של ה"קומנדנטה", שכן זה לא גילה שום סימן שהוא עומד לסיימו. האם התפנה מכל ענייני המדינה הבוערים רק כדי להקדיש לו את כל שעות היום? "קומנדנטה" המשיך ודיבר, וקולו המונוטוני כמעט והרדים את ארמנדו, שהופתע מאוד, כאילו העירו אותו באופן פתאומי מהשינה, כאשר זה פנה אליו פתאום ושאל: "אז מה אתה אומר, ארמנדיטו?"

ארמנדו הנבוך התבלבל לרגע,  אבל מיד התעשת והבטיח, כמובן, שלא יכתוב עוד שירים כמו זה שהוזכר בשיחה רק כבדרך אגב, ויחזור לכתוב שירה "טובה" בנוסח זו שהשליט אהב.

"טוב מאוד," אמר "קומנדנטה" וסימן לו בראשו שהפגישה הסתיימה.

כעבור שנה, פרסם ארמנדו גומז שיר בשם "הפגישה" על פטרון ספרדי ומשורר החצר שלו שיר תמים לכאורה, שמתרחש בימי-הביניים ולא הכעיס הפעם איש, למעט האיש הקובע שהיה משוכנע שארמנדו התכוון שוב אליו. לא חלפה יממה מאז הפרסום ועד למעצרו של ארמנדו ולהעברתו למחנה חינוך מחדש ב"איסלה דה קלבוסו". ימי החסד שלו אצל ה"קומנדנטה" תמו.

 

דבר האישור המיוחד שנתן "קומנדנטה" לארמנדו גומז לשוב ולבקר במולדתו, למרות שנמנה עם אויבי המשטר, פורסם בהרחבה בבטאוני המפלגה וכן בעיתונות העולמית. אמבולנס מיוחד של משרד הבריאות ובו צוות רפואי, דווח שם, יסיע את המשורר הנודע משדה התעופה הבינלאומי אל העיירה שבה מתגורר אביו. הם מקבלים אותי קצת כמו אח"ם, קצת כמו שכיב מרע, עלה חיוך מר על פניו הדוויות של ארמנדו. אולי הם פוחדים שאני אמות במהלך הביקור במולדתי, ואז יאשימו אותם שהם הרגו אותי. הם מעדיפים שאמות רחוק מהם.  

האמבולנס הביא אותו לעיירה, שבה מתגורר אביו בשפך הנהר, וכשרצה הנהג להסיעו ישירות לבית האב, נבהל ברגע האחרון ארמנדו מעצמו והורה לו לעצור בקפיטריה שמול הפארק המרכזי. הוא לא רצה לנחות אצל אביו בהפתעה, והעדיף להמתין בבית-הקפה ולשלוח אליו שליחים. עדיף כך, חשב לעצמו. הוא יילך לשם רק אם יידע בביטחון מלא שאביו רוצה לפגוש אותו.

מעבר לפינה המתין צוות טלוויזיה לתעד את הביקור. השלטונות התחייבו אומנם בפני ארמנדו שלא יהיה סיקור תקשורתי, וכן שאיש לא יידע על המועד המדויק של הביקור, אולם התברר לו שהכול יודעים: הטלוויזיה, התושבים וגם הנכדים של אביו שחיכו כבר בכיכר לבואו ויצאו בשליחותו לדבר עם סבם.

הקהל הרב שצבא על בית-הקפה המתין יחד עמו למוצא פיו של רינלדו. בינתיים, שאלו את ארמנדו על חייו שם, ומדוע לא בא לבקר את אביו קודם-לכן.

"לא ידעתי איפה הוא. אף אחד לא ידע," השיב.

"אבל עובדה שמצאת אותו," אמרו לו.

"כן," אמר, "אבל רק עכשיו. אם הייתי מחפש אותו קודם, אולי הייתי מוצא אותו קודם, אבל לא חיפשתי. אבל גם הוא לא חיפש אותי." הוא היה צריך לחפש אותי, רצה להוסיף, אבל שתק. הם היו בני עירו והוא לא רצה להשמיע באוזניהם דברי ביקורת עליו.

"חיפשת אותו עכשיו בגלל שאתה חולה?" שאל אותו מישהו. דבר מחלתו נפוץ ברבים, מאז שהתפרסמה הידיעה על דבר הביקור. קודם-לכן לא ידעו במולדתו גם לא קוראיו הנאמנים ביותר, שהמשיכו לקרוא את שיריו בסתר שהוא חולה. עכשיו כולם יודעים, לא רק קוראי השירה. הוא חש שמבטיהם מנקבים אותו כמו קרני רנטגן, והוא מהווה עבורם מוצג מוזיאוני נדיר. איש מהם לא ראה קודם-לכן אדם החולה במחלה הזו מהלך חופשי בחוצות העיירה, מת מהלך, ומבחינתם זו הייתה סיבה להשבית את החיים עד לתום ביקורו.

"כן, בגלל זה," אמר, "ושמעתי שגם הוא חולה," הוסיף.

"אבל הוא לא חולה במחלה שלך," אמרו לו, כאילו הם אומרים לו: המחלה שלו היא מחלה של "נורמלים", שלך זו מחלה של "משוגעים". אבל למרות מבטיהם הנוקבים, ולמרות הרמיזות, התייחסו אליו יפה. ילד אחד אף ניגש אליו ושאל בקול מתוק (הוא הזכיר לו את עצמו, בגילו): "מתי תמות?" כולם צחקו מסביב, וגם הוא העלה חיוך דאוב על פניו.

"אני לא יודע," השיב לילד בלחש, "אני לא יודע. אולי אחרי שאראה את אבא שלי, אני אוכל למות בשקט."

הילד איחל לו בקולו המתוק: "תהיה בריא," והוא היה כל-כך מתוק שארמנדו כמעט ושלף את שתי מטבעות הקמיע ששמר בכיסיו ונתן לו אותן, כדי שישמור עליהן למזכרת, אבל הילד הסתלק, לא לפני שהסתובב פתאום ואמר: "הלוואי שתחיה," ואחר חצה במרוצה את הכביש, כאילו הוא חוצה את הנהר.

 

באמבולנס, בדרך חזרה לשדה התעופה הבינלאומי, חש ארמנדו גומז שאיבריו מתאיידים מרוב חולשה. לאחר שהצוות הרפואי השכיבו באלונקה, אמר לעצמו שהגם שעשה את כל הדרך לחינם, הוא לא מאוכזב. כך יזכור תמיד את אביו כמו שליח של האלים שחוצה את הנהר ולא כזקן נרגן, ואביו יזכור אותו כמו הילד היפה שהוא ליטף את ראשו, ולא כמבוגר גוסס.

ארמנדו ניסה להיזכר בסיפור שכתב על פגישתו היחידה עם אביו, סיפור בשם "האבנים" שהפכו לסופר מפורסם במולדתו סיפור שקראו רבים, אבל שכוון לקורא אחד ויחיד, אביו, שלא ידע ולא קרא אותו בכלל.

שורות אחדות מן הסיפור זכר בעל-פה, וכדי לחזק את רוחו חזר עליהן בלחש כאילו הוא מתפלל:

"אבי היה הרפתקן: הוא התאהב באמי, ביקש את ידה מסבי ואחרי שלושה חודשים נטש אותה. אמי חיתה אז בבית הוריו, שם חיכתה לו שנה תמימה. אולם אבי מעולם לא חזר. כשמלאו לי שלושה חודשים, שבה אמי לבית הוריה"

הרופא ליטף את ראשו הקודח של ארמנדו והמשיך מהיכן שזה חדל ממלמולו הקודח: "כשירדנו לנהר ראינו גבר בא לקראתנו; הוא היה יפה תואר, שחום וגבוה. אמי נתמלאה זעם פתאום. היא החלה להרים אבנים והשליכה אותן על ראשו של הגבר, שהוסיף להתקרב אלינו על אף מבול האבנים. הוא הגיע אלי, תחב את ידו לכיסי, נתן לי שני מטבעות של פזו, העביר את ידו על ראשי ויצא בריצה."

"קראת את הסיפור?" שאל ארמנדו בלחש.

"כן, קראתי," אמר הרופא, "זה סיפור שכולם קראו. סיפור מרגש מאוד. הצטערתי מאוד לקרוא בעיתון שאתה חולה, ומאוד התרגשתי שהודיעו לי שנבחרתי ללוות אותך באמבולנס כן, זה סיפור יפה מאוד. הלוואי ויהיו לך כוחות לכתוב סיפור המשך על מה שקרה לך היום."

"אם הייתי כותב סיפור כזה, אף אחד לא היה מאמין," השיב ארמנדו. הוא חש שכוחותיו אוזלים מתוך הגוף, כמו בלון חמצן שעומד להתרוקן. הוא רצה להרים את ראשו ולראות האם האמבולנס כבר נכנס לשדה התעופה, אבל ראשו לא נענה לו.

"אבל לך יאמינו," עודד אותו הרופא, "כי עכשיו כולם יודעים את האמת."

ארמנדו הנהן בראשו ושתק. הוא שמע פתאום רעש של פגיעה בפח של האמבולנס.

"מה זה? זורקים עלינו אבנים?" נבהל.

"לא, לא," הרגיע אותו הרופא, "זה רעש בציריות." ארמנדו שתק.

"אתה כועס עליו?" שאל הרופא כאשר השתיקה ביניהם החלה להעיק. הרופא רצה שהוא ידבר כדי להחזיקו בחיים.

"אני לא יודע אם אני כועס," אמר ארמנדו, "עוד לא היה לי מספיק זמן לחשוב על זה. אני גם לא יודע  אם נשאר לי מספיק זמן לחשוב, ואם נשאר לי מספיק זמן לכעוס. אני לא רוצה גם לבזבז את מעט הזמן שנשאר לי על כעסים."

"טוב אתה עושה," אמר לו הרופא וליטף את ראשו.

ארמנדו עצם את עיניו. היה נדמה לו שהוא שוב חוזר להיות ילד ואביו מלטף את ראשו. פתאום ידע למי ייתן את שתי מטבעות הפזו ששמר תמיד.

הוא נבר בכיסיו, שלה את המטבעות ואמר לרופא: "תעשה לי טובה, דוקטור. שמור לי עליהן עד שאחזור," ועצם את עיניו.

 

הערות: 1 מסכן; 2 'מתרומם'. כינוי גנאי להומוסקסואל; 3 – מספרדית: רמי סערי; 4 בני הקטן. קיצור של מי איחיטו; 5 מפקד; 6 – התוכי ממשיך לקשקש 7 – הכוונה לחוסה לסמה לימה (1976-1910), מחבר הרומן "פרדיסו", שנרדף על רקע היותו הומוסקסואל. לימה נחשב מבשרו של גרסיה מארקס

 

 

 

 

3 תגובות

  1. סיפור מקסים ורגיש על יחסי אב ובן והאבן הגדולה שבלב הבן. ילדים תמיד זוכרים, וכמובן זה סיפור על המוות הקרב. הכול בצל המוות. סיפור עצוב שיש בו השלמה. ירון, כמדומני היה זה מנדלי מוכר ספרים הציני, כאשר אחד הקוראים שלח לו מכתב האומר: "בקוראי את סיפורך – אבן נגולה מעל לבי". יצא הסופר מנדלי החריף לחצר לקח אבן, שם במעטפה ושלח לקורא וכתב לו משהו מעין זה "את האבן שנגולה מעל לבך – אני מחזיר לך בחזרה." רני.

    • סיפור מרגש על אהבה מוחמצת בין אב לבן

    • לירון ולרן,
      סיפור נוגע ללב ומעורר מחשבה, שבו כל אחד יכול למצוא את עצמו – כילד חולה בגעגועים ממאירים לאב או לאם או למציאות אותופית ורודה, כהורה שטעה ומאוחר מכדי לתקן, כאותו ילד שהפך למבוגר וממחזר טעויות או עושה הכול "מלהיפך" ומעל לכול – לא יכול אף פעם להשלים את החסר, ורודף כל חייו אחרי הקשת בענן. כמו שכתב רומן גארי (ב"הבטחה עם שחר"): כל אבטיחי העולם לא ישביעו את רעבוני לאבטיחים שכל כך רציתי ולא היו לי בילדותי". ירון כמו תמיד לא סתם כותב סיפור יפה ורגיש אלא נותן לנו להמשיך ולחשוב עליו.
      ולך, רן, אני מודה על פינתך המקסימה בידיעות, עם סיפורי הילדים שלך. כאן אין שום החמצה ושום נטישה אלא אהבה אינסופית והררי אבטיחים. כמו שצריך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב