בננות - בלוגים / ירון אביטוב / היונים של פטריסיה
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

היונים של פטריסיה

היונים של פטריסיה/ ירון אביטוב

(סיפור בדוי זה, העוסק בחייה של עובדת זרה בישראל, נכלל באנתולוגיה "ירושלים של האנדים", שראתה אור בחודש שעבר בהוצאת כרמל יחד עם סיפור נוסף העוסק בנושא. "היונים של פטריסיה" התפרסם גם באפריל 2007 גיליון השני של כתב העת "אלמנך", בעריכת אור גראור ויעל טומשוב)

 

"פטריסיליה!" קראה לי ויקטוריה בקול צווחה, שהשתבר לאלפי רסיסים של זיקנה וחרדת נטישה. "פטריסיליה!"

   לא הייתי בדיוק במצב של להשיב לה, אבל לא היה מנוס. "כן, אני כאן!"

   "איפה?" תחקרה, מגששת בצעדיה החרישיים והישישיים אל דלת חדר השירותים ונוקשת עליה באצבעות רפות.

   "כאן, כאן," איבדתי את סבלנותי, אבל שמרתי על קור רוחי. אפילו האינטימיות של בית השימוש חסרה לי ברגעים כאלה.

   "מה את עושה שם?" לא הניחה לי. "פישנדו או סליינדו דל פוארפו?"(1)

   לא ששתי לפרט. היא עצמה נהגה לעשות את צרכיה בדלת פתוחה, חוששת מהבדידות שגזרה עליה הדלת הסגורה, הלבנה, של חדר השירותים שלה, אבל היה עליי לעמוד לפחות על אחת הזכויות האחרונות שעוד נותרו לי – אחרי שאיבדתי את חירותי למען עבודה בשכר שעבור הישראלים נחשב לשכר רעב – לעשות את צרכיי בדלת סגורה. ידעתי שזו הזיקנה, שזו החרדה, ידעתי שהיא ביסודה אישה טובה, טובה מאוד אפילו, ושזה חלק מהתפקיד שלי – לגלות אנושיות, אורך-רוח וסבלנות, אבל שום שכר שישלמו לי בארץ הקודש, שתמיד חלמתי לבקר בה בגלל היותי קתולית, לא שווה היה בעיני את המחיר שהיא תנסה להשתלט על נשמתי.

   כשיצאנו יחד לרחוב, היא נהגה לאחוז בזרועי באצבעות קפוצות וכל העת הזהירה אותי מפני הגברים הישראלים, מפני הנשים, מפני הדתיים, מפני החילונים, מפני העשירים, מפני העניים, מפני הערבים, מפני הגנבים, בעצם ממה לא. במיוחד מפני הגברים, שחשבו כולם שאני תימנייה בגלל צבע עורי, ולא ידעו שאבות אבותיי מצד אמי היו ממוצא אינדיאני, ואילו אבות אבותיו של אבי מוצאם מספרד. ויקטוריה פחדה שהגברים יבואו ויחטפו אותי ממנה, ושאני אתחתן עם ישראלי מאחורי גבה ואטוש אותה לאנחות. למעשה, איש מהם כמעט שלא נטפל אליי, חוץ משני חרדים שאחד מהם, צעיר, הציג את עצמו כרב, והשני היה נשוי ומבוגר בהרבה אף מאמי, אבל זה לא הפריע לשניהם לנסות. בתורה שלכם, כך הבנתי, חל איסור על "עבודה זרה", אבל כנראה שעם עובדת זרה – זה כבר עניין אחר.

   כבר בשבוע הראשון שלי בישראל, התפרצה עליי ויקטוריה בקנאתה המאכלת כמו מכווה של אש. ניצבתי במרפסת, תולה כביסה ונזכרתי בבני שנותר לבדו בקיטו. התגעגעתי אליו אולי אף יותר משהוא התגעגע אליי. בעיניי נקוו דמעות ולא יכולתי עוד להכיל את הכאב, את הגעגוע, את הפרידה הקשה מנשוא מארצי ובעיקר מבני. סיעה של עופות נודדים חלפה בשמים בדרכם הלאה אל ארצות החום, לאפריקה. קיוויתי שלפחות אחד מהם יתעה בדרכו ויגיע לאקוודור, ינחת על גג הבית המתפורר שלנו בקיטו, ויספר לבני עד כמה אני אוהבת אותו ולא פוסקת להתגעגע אליו.

   מרוב התרגשות, לא שמתי לב שאני מדברת בקול רם אל הציפורים. כנראה שהעצב הטריף את דעתי. כה שקועה הייתי בעצמי, עד שנרעדתי כשחשתי לפתע בשתי ידיים מונחות על כתפי מאחור. מי נוגע בי? האם אלו ידיו של בני? האם בקשתי נענתה ואלוהים שלח אותו אליי?

   חשתי בראש קטן מתנגח בי ומציץ מאחוריי. נבהלתי. זה לא היה בני. זו הייתה ויקטוריה שבאה לבדוק עם מי אני משוחחת. הפלגתי במחשבותיי אל מחוזות נכספים, אבל בבת-אחת הן התעופפו בחזרה, כמו סיעת יונים, לביתה הקטן של ויקטוריה, שניערה אותי משרעפיי בתוחכותיה: "מה את עושה? עם מי את מדברת? כבר מצאת לך חבר? כל כך מהר?"

   היא לא הבינה שאני מדברת עם הציפורים, עם הבן שלי, עם עצמי.

   "שלחתי אותך לתלות כביסה," המשיכה לגעור בי, "לא למצוא לך חבר. ומה, את חושבת שאני כל כך משוגעת, להאמין שאת מסוגלת לדבר עם ה"פשרוס" (ציפורים)!"

 

מהחלון הרחב של חדר הסלון שלה, אהבתי להשקיף על היונים שבאו לקנן על גג הבניין ממול. הן דאו במשק כנפיים מסחרר, אחר נחתו על מעקה הגג והידסו כמו טווסים, כשהן מפנות מקום בהדרגה גם לבאות אחריהן. הייתי יכולה לעקוב אחריהן נצח שלם.

   לא התאפקתי ונטלתי את המצלמה.

  "קה איז"ה, יא אסטה טו אמיגו אבשו (בתי, האם החבר שלך נמצא למטה)?" שאלה ויקטוריה.

  הזמנתי אותה להצטרף אליי ולראות שזה לא ה"חבר", אלא רק היונים שמסחררות את ראשי.

   "היידה איז"ה, פוטוס א לוס פשרוס! אקי אסטמוס, אספרנדוטה! (קדימה, בת, תמונות של הציפורים, אנחנו כאן, מחכים לך)!"" דרבנה אותי לצלם, התיישבה לידי, שילבה ידיים וניסתה לעקוב אחר מעשיי מבלי לראות דבר. היה עליי לתאר באוזניה את כל מה שאני רואה ברחוב, או בסדרות הטלוויזיה האהובות עליה. סיפוריי היו משיבים לה לרגע את מאור עיניה, שאותו איבדה בצעירותה, כאשר הועסקה במפעל לגרבי ניילון ושם היה עליה לתקן בעזרת מחט עדינה את החורים בגרביים. מרוב מאמץ, כהו עיניה. כאשר נישאה, בעלה לא ידע שהיא מתעוורת. היא הסתירה ממנו את סודה הנורא, ורק שנה או יותר, לאחר הולדת בנה, כאשר בוקר אחד גיששה בידיים סומות אחרי ה"טטין", הבקבוק עם המוצץ, התגלה לו הדבר.

   "את לא רואה?" נזעק הבעל, ולקח אותה לרופא עיניים כדי לקנות לה משקפיים, שנחשבו אז למצרך יקר-ערך. עם המשקפיים היא הצליחה לראות, אבל בהמשך, בגלל תחלואיה השונים, איבדה כמעט לחלוטין את ראייתה, וגם כשקירבה חפצים אל עיניה הצליחה לראות רק צללים ובני-צללים.

   "איז"ה, את האוז"וס (העיניים) שלי," נהגה לומר לי ברגעים של קרבה.

   מה זה אוז"וס לא הבנתי, כמו שלא הבנתי את רוב הדברים שאמרה לי. היא דיברה בבליל מוזר של עברית, לדינו ועוד שפה לא מוכרת, ואני ידעתי אז רק ספרדית, וכך שתינו התקשינו להבין זו את זו.

   "כשהביאו אותי לכאן," אמרתי לה בקוצר-רוח, "אמרו לי שאת דוברת ספרדית, אבל את לא מבינה אותי בכלל!"

   "מירה איז"ה, יו סוי וייז"ה ראי בת, אני זקנה" היא משכה בחולצתי והוסיפה, "ולא אני זו שצריכה להבין אותך. את זו שצריכה להבין אותי!"

   חלפו חודשים ארוכים עד שהצלחתי לפענח את עגת הדיבור שלה*. (*אוז"וס במקום אוחוס, פשרוס במקום פחרוס, טובז"ה במקום טואייה (מגבת), איז"ה במקום איחה, וייז"ה במקום וייחה, אבשו במקום אבחו (למטה), ודרס במקום ורדס וכך הלאה). למדתי לעוות את הספרדית שלי והתחלתי לדבר בדיוק כמוה, והיא, שבתחילה לא הבינה אותי בכלל, הבינה פתאום הכול.

   "למדתי לדבר ספרדית! אני מבינה את פטריסיליה!" סיפרה בהתרגשות מהולה בגאווה לחברותיה בטלפון, בעוד שלמעשה אני היא זו שלמדתי את שפתה.

   אבל היא לא הבינה אותי באמת, והמשיכה לחשוד שבכל יציאה שלי אל המרפסת אני מדברת עם ה"מאהב" שמצאתי כביכול לעצמי.

   ערב אחד יצאתי אל המרפסת, ומרוב געגועים דיברתי אל הירח והכוכבים וכל צבא השמיים. 

   "אתה מסתובב לך בכל העולם," פניתי בתחינה אל הירח. "תעשה טובה, תקפוץ לביקור באקוודור, תברך את הבן שלי ותחזור ותספר לי מה שלומו."

   זו הייתה שיחה מאוד ארוכה ומעמיקה שניהלתי עם הירח. לאחר-מכן התפניתי לפטפט עם הכוכבים, וגם איתם הייתה לי שיחה מאוד לבבית, שבמהלכה ביקשתי מהם שישלחו אליי את בני.

   ויקטוריה השקיפה עליי שעה ארוכה מן המראה הגדולה שבסלון, מבלי לדעת שגם אני יכולה לתצפת עליה ולהבחין כיצד היא מתקרבת אליי בצעדים חרישיים, מטופפת על בהונותיה, על מנת להפתיע אותי שוב מאחור. אבל הפעם הייתי מוכנה.

   "עם מי אתה מדברת? שוב איתו?" גערה בי בקול.

   "כן, איתו, עם הבן שלי," ניסיתי להסביר.

    "מה פתאום הבן שלך? את מדבר עם ה"אמיגו" שלך עם האוז"וס ודרס* (העיניים הירוקות)," אמרה והתכופפה מעבר למעקה כדי לבדוק. לראות, כאמור, היא כמעט ולא יכלה בגלל עיניה העששות, שמתחת למשקפי-הבקבוקים שלה היו בעצמן בצבע ירוק עז, אבל מרוב שהתכופפה, כמעט שנשמטה למטה.

   באחת ההזדמנויות, כשיצאנו יחד לרחוב והלכנו אנגה-ז"ה, שלובות זרוע, ביקשתי מצעיר אחד שחלף בסמוך שיצלם אותנו.

   מיד היא חשדה בי שאני מנסה להתעסק איתו ואמרה לי קצרות: "בואי נלך מכאן."

   "היא אמא שלך?" שאל אותי הצעיר בקול רם, חושב שמפאת גילה ויקטוריה מתקשה בשמיעה.

   "מנסבו (צעיר), בטח שהיא הבת שלי!" שאגה לעברו ויקטוריה בכעס, זועמת שהוא מטיל בכך ספק.

   ולי היא אמרה: "פטריסליה, אני כמו אמא שלך ואת כמו הבת שלי. אני מספרת לך דברים שאני לא מספרת אפילו לילדים שלי!"

   לרגע התגאיתי בעצמי, שהצלחתי להתקרב אליה כך, למרות שבאתי מעבר לאוקיינוס של מחשבות וגעגועים. לא פעם חשתי, שאני, הזרה, קרובה אליה יותר מאשר הקרובים אליה בקרבת דם, שלא מוכנים לעשות למענה אפילו את המעט שאני עשיתי.

   "איך היא חושבת לעצמה שהיא אמא שלך?" התרגזה עליי אמי בזמנו, כשסיפרתי לה על התקרית שהעלתה הפעם דמעות של צחוק בעיני. "למה לא אמרת לה שאני אמא שלך? שאני ילדתי אותך? שאצלי הסתובבת בבטן תשעה חודשים?"

  "אני כמו אמא שלך!" התעקשה ויקטוריה כשסיפרתי לה את תשובת אמי. "את חיה איתי! עכשיו, כשאת רחוקה מאמא שלך, אני זו שצריכה לשמור עלייך עד שתחזרי אליה!"

   אמא שלי נשארה לשמור על הבן שלי בקיטו, ואני שמרתי בינתיים על היונים המתעופפות, שאי אפשר לשמור עליהן אלא רק בחלומות. וגם, כמובן, על ויקטוריה.

   בשיחות הטלפון השבועיות שלנו ביקשתי מהבן שלי: "תהיה תלמיד טוב, ובבקשה אל תבכה עד שאני אחזור. לא נשאר עוד  הרבה."

   "סי, ממיטה," הוא הבטיח לי, אבל שמעתי שקולו נסדק.

   אמי חטפה ממנו את השפופרת ואמרה: "אני שומרת עליו שלא יבכה. אני מזכירה לך, שאני עוד אמא שלך ואני שומרת לך על הבן שלך כדי שתוכלי לעשות כל מה שאת רוצה!"

   "ממיטה," השבתי באיפוק, "אני לא עושה כל מה שאני רוצה. אני עובדת כאן מסביב לשעון!"

   וגם ה"אמא השנייה" שלי, ויקטוריה, חשבה, ממש כמו אמי, שכל מה שיש לי בראש זה רק גברים ולעשות חיים, למרות שהיא לא הרשתה לי לנשום אפילו לרגע. "פטריסליה, את כמו הבת שלי, אל תברחי לי עם איזה ישראלי. אל תשאירי אותי לבד!" התחננה בפניי בכל פעם שיצאתי לקניות בשוק או בסופרמרקט והיא מדדה על השעון את זמן שובי.

   היא מדדה את הזמן בדקות, אני מדדתי בשנים. ידעתי שנשארו לי עוד ארבע שנים איתה והזמן הזדחל לו בעצלתיים, הזדקן יחד איתה, יחד איתי, יחד עם כולנו. 

 

 

לפני שנה חזרתי לקיטו. רק את הבן שלי מצאתי שם; שנה וחצי אחרי שהפקדתי אותו בידי אמי היא נסעה בעצמה לישראל לשמור על זקנים.

   כשקיבלתי את פניה בשדה התעופה, עוד לפני הנשיקות, היא אמרה לי: "תגידי לוויקטוריה שעכשיו את כבר לא צריכה שהיא תשמור עלייך. אני אעשה את זה במקומה!"

   בימי ראשון, היום החופשי שלי מוויקטוריה, נהגנו לטייל יחד, אמי ואני, ברחובות תל-אביב. בכל פעם מחדש היא הקפידה להקביל את פניי בשאלה: "נו, אמרת כבר לוויקטוריה הזאת מה שביקשתי ממך?"

   "כן, ממיטה," שיקרתי לה, " אמרתי לה."

   אבל לוויקטוריה לא אמרתי, כמובן, דבר, כי לא רציתי להכניס את ראשי בין שתי האמהות שלי, שליבה של כל את מהן גבה כמעט לגובה של הר, כאשר היא חשבה לעצמה שאני הבת היחידה שלה.

 

 

את שתי האמהות שלי השארתי בישראל. עכשיו אני רק עם הבן שלי, ואני מרשה לעצמי להיות האמא שלו. מדי יום אני עולה לגג הבית שלנו בקיטו ומשקיפה משם בגעגועים. בחלומותיי אני עדיין יוצאת לפעמים עם ויקטוריה לטיולים ברחוב ועוקבת אחר היונים המקננות על הגגות. מכאן אני שומעת את קולה לוחש לי: "איז"ה איז"ה אקי אסטמוס אספרנדוטה היידה פוטוס א לוס פשרוס! בת בת אנחנו כאן מחכים לך קדימה תמונות של ציפורים!" ואני מתגעגעת לא רק ליונים, לירח ולכוכבים אלא גם אליה ולאוז"וס ודרס שלה.

 

 

5 תגובות

  1. סיפור יפה ובהצלחה עם האנתולוגיה.כתוב ברגישות ואמפתיה.הן נקרעות משם, מחוסר ברירה ונקשרות כאן לאנשים ולמקום. נכון כתבת "שתי אמהות".

    • סיפור יפה ורגיש ,ירון, אהבתי את תאור מערכת היחסים שנרקמת בין שתי הנשים העובדת הזרה והמטופלת הזקנה כשבדידות נוגעת בבדידות. הצלחת להביא פן אנושי באשיותה של העובדת הזרה, ולהראות שהיא לא סתם אשה מתוך קטלוג

  2. ירון, אני בהחלט מצטרף לדעותיהן של לוסי וחנה, זה סיפור קטן, לירי ומקסים. הצלחתָ להעביר את מערכת היחסים בין שתי הנשים ואולי אפילו השלוש, באמצעים מינימליים ובתיאורים אינטימיים כמו לעשות פיפי עם דלת פתוחה, לצאת למרפסת כשהלב מתפוצץ ולראות יונים והפחד מפני העולם הגברי שם בחוץ. גם הסימטריות של תחושות השָׁמְכָּאן והכָּאנְשָׁם יָפָה מאוד בעיניי. התרגשתי. רני.

  3. היי ירון
    נפלא, היכולת שלך לכנס לעולמן של נשים, הסוף כל כך מרגש… הגעגועים.
    היפה איך הבן שהיה יכול להיות כל כך חשוב בסיפור, הוא רק תוספת, והגיבורה מדברת את עצמה- הפנימי.כבת , כצופה באמא שלה ובאמא הנוספת…
    שנה טובה
    להתאות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב