בננות - בלוגים / / נער המעלית
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

נער המעלית

 

נער המעלית/ ירון אביטוב

("נער המעלית" התפרסם לראשונה בכתב העת "עמדה", גליון מס' 16 קיץ 2007. מדובר בפרק מתון רומן-הסיפורים "הומלס", שאמור לראות אור השנה בהוצאת כרמל/עמדה בעריכת יעל ישראל).

 

(הערת המחבר: פרק זה מתפרסם כאן בעקבות פנייתו מיום אתמול של שר הרווחה, יצחק הרצוג, לציבור לסייע לרשויות במציאת הומלסים. כשקראתי את הפנייה, חשבתי לפנות באופן אישי לכבוד השר, ולהסביר לו שקל מאוד למצוא אותם. הם מצוים, לצערנו, בכל מקום, מאז שמדיניות הרווחה של ממשלות ישראל פשטה את הרגל ואינה מתחשבת בשכבות החלשות. קל להבחין בהם כבוד השר. השאלה רק אם בממשלה וברשויות האחרות, נותרו עדיין כאלה שרוצה לסייע להם באמת ולחלצם ממצוקתם ולא רק להצהיר על כך). ומכאן לפרק עצמו:

 

בכל פעם שאני שומע את השיר "פנקס הקטן" נקוות דמעות בעיניי. אבל לא בגלל ה"מלכה" אלא בגלל נער המעלית שלה: פנקס הקטן. הזדהיתי כל כך עם דמותו, עד שערב אחד, כשנקלעתי לבניין משרדים שהלך והתרוקן, נכנסתי ישר למעלית. לחצתי מוכנית על הכפתור, והתחלת לעלות ולרדת כנכפה, רק בכדי לזמזם לעצמי: "עולה יורד עולה המלך הגולה." 

   מצא חן בעיניי לעלות ולרדת במעלית. נזכרתי בכל המעליות המפוארות שבהן נסעתי בגלגולי הקודם: מעליות בגורדי שחקים, שטסות כמו קונקורד, מעליות של בתי המלון, שמלוות אותך במוזיקה חרישית מתקתקה, מעליות בבתי כולבו, שמריחות מבשמי הנשים שעולות ויורדות בהן. הבושם הזה דבק בבגדיי, ואחרי כל נסיעה כזו, הכול סברו שחזרתי מבילוי עם אישה יפה ולא רק מנסיעה במעלית, ושלחו לעברי חיוכים מרומזים, כשותפים לדבר עבירה. ואילו אני המתקתי להם חיוך צופן סוד משלי, כאומר: 'כן, כן, זה אפילו טוב יותר מכפי שאתם חושבים.' ולעצמי חשבתי: שימותו הקנאים. יכולתי להתהדר באוזניי הקולגות בהרפתקאות רבות פרי דמיוני, אף יותר מכפי שהיו לי באמת, מכיוון שאת מרבית פגישות העבודה שלי עשיתי במגדל משרדים, שבמעלית שלו השתמשו היפות שבנשות העיר. אבל היום אני זוכה לנסוע רק במעליות מרופטות וישנות בבתים עתיקים בדרום העיר, שמעליותיהן מסריחות מעובש ומהזקנים שנוסעים בהם. ככה זה, כשאתה לא יותר מאשר מלך גולה.   

    אחרון אנשי העסקים עזב את הבניין, ורק אני נשארתי לבדי במעלית, שהדיפה ניחוחות אפטרשייב חריפים. דקות מספר לפני כן, כשהוא נתקל בי במעלית, מיהר המעונב העסקי העסוק-עד-מאוד הזה לעקם את חוטמו: ניכר עליו שהוא מחכה שנגיע לקומת הכניסה, והוא יוכל להימלט כל עוד נפשו בו, כאילו פרצה שריפה.  

   אחרי שהמעונב יצא, חיכיתי קצת כדי להיות בטוח שאיש כבר לא עולה או יורד, ואז התיישבתי על רצפת המעלית, התכרבלתי בתוך עצמי ונרדמתי.

   בשש בבוקר העיר אותי פועל הניקיון. "מה אתה עושה כאן?" נבח עליי, ורצה לגרש אותי בעזרת מטאטא. היה לו פרצוף של הומלס שנענה להצעת העבודה הראשונה שהוצעה לו, ואני חשבתי שמן הראוי שהוא יגלה קצת רספקט, התחשבות וקולגיאליות לאחיו לצרה.

   "למה-מי-אתה שאתה שואל?" החזרתי לו בקול מנומנם, זועם על שקרע אותי מהשינה המתוקה. כבר מזמן לא ישנתי טוב כל כך, אמנם בלי מיטה אבל עם מיזוג אוויר. אפילו חלמתי על "פנקס הקטן", שהפעם מציל את ה"מלכה".

   "אני פועל הניקיון כאן," השיב כטווס.

   "ואני נער המעלית החדש," עדכנתי אותו. זה היה המענה הראשון שעלה בראשי. החלטתי שאם איש לא טורח לסדר לי עבודה, הגיע הזמן שאני אסדר אחת כזו לעצמי. "ואני עובד כאן גם במשמרת לילה," הבהרתי כדי להסיר כל ספק. רק עניין קטן אחד העיק עליי: מהיכן לעזאזל אשיג בגדי שרד וכובע מצחייה כיאה לנער מעלית?

   "אתה יכול להשיג לי מדים כמו שלך?" חקרתי.

   פועל הניקיון התרצה והוביל אותי למחסן. הסרתי את סמרטוטיי הבאושים ולבשתי את מדי הבניין. שטפתי קצת את הפנים, אפטרשייב לא היה, אז הזלפתי קצת אקונומיקה על בתי השחי, עד שנדף ממני ניחוח חריף שקטל את כל הניחוחות האחרים. רחוץ ורענן התייצבתי למשמרתי הראשונה. אילו יכולתי, הייתי אפילו מחתים כרטיס.

   בשבע בבוקר על השעון התייצב המעונב מאתמול בלילה. נזכרתי בבדיחה שהסתובבה במשרד הפרסום שבו עבדתי בחיי הקודמים: "האחרון שעוזב את הבניין בלילה, הוא הראשון שמגיע אליו בבוקר." לרגע, הייתי יכול לחזור בזכרונותיי לימים ההם, שבהם גם אני, כמו המעונב, הייתי האחרון שמכבה את האור והראשון שמדליק אותו למחרת.

   הפעם, המעונב כלל לא הביט בי, כאילו הייתי תקוע במעלית כמו עציץ, או כמו עוד משרת נטול פנים. הוא אפילו לא לחץ על הכפתור, כאילו ציפה שאני אעשה זאת למענו. התעשתי, נזכר לפתע בתפקידי החדש, ושאלתי בלהיטות נכונה לרצות: "בוקר טוב, לאיזו קומה, אדוני?"

   "קומה אחרונה," מילמל, מבלי להסיר את מבטו מעיתון העסקים שבידיו.

   לחצתי על הקומה השמינית. זה היה בניין משרדים קטן והמעלית בהתאם: קיבולת של ארבעה נוסעים בלבד ושלוש מאות קילו. אחרי שהבאתי אותו בשלום ליעדו, ירדתי בזריזות. עוד אנשי עסקים שהשכימו קום למשרדיהם, הזמינו את המעלית. הפליא אותי שאיש מהם אינו מתפלא על קיומי, כאילו שירתי אותם כל חיי. רובם לא הביטו בי כלל, אחרים העיפו בי מבט קריר, ומעטים מהם חייכו מוכנית, לא אליי, אלא אל נקודה דמיונית בדופן המעלית. רק נערת השליחויות המתוקה אך הכעורה, חייכה אליי במאור פנים והציעה לי להצטרף אליה ואל חבריה לארוחת צהריים במזנון, בקומה השלישית.

    "איפה עבדת קודם?" התעניינה.

    "עבדתי בהרבה עבודות," השבתי לה מבלי לפרט, כי מה אספר לה – שאספתי בקבוקים בחוף הים, שעבדתי כדחליל, כסבל של מקררים, כיונת דואר, כתחנת כוח של איש אחד, כמשורר בפרוטה? סיפרתי לה שהועסקתי במשך שנים רבות כקופירייטר, ואם היא רוצה, אמציא לה סלוגן פרטי.

   היא הסמיקה בביישנות, כאילו הבטחתי לכתוב לה שיר אהבה, ואמרה לי שהיא מאוד תשמח.

   "הסלוגנים שלי יוצאים מוצלחים יותר על בטן מלאה," רמזתי לה.

   העמידה הממושכת על הרגליים התישה אותי, אז השאלתי בעזרתה מאחד המשרדים כיסא גבוה כמו שיש בבארים. כך ישבתי לי בפתח המעלית, לוחץ על כפתורים, מרגיש כמו פקח במגדל פיקוח, השולט על הטיסות הנכנסות והיוצאות. כה מסור הייתי לעבודה ולנוסעים, שדאגתי להתקין במערכת הכריזה מוזיקת מעליות נעימה.

   כך עליתי וירדתי כל היום כמו בלונה-פארק או ברכבת שדים, עד שחטפתי סחרחורת ומוחי היטמטם. חיכיתי לרגע שהמעלית תיעצר, אבל גם בלילות היא המשיכה לעבוד ללא הפסקה. לפני שהלכתי לישון, לחצתי על האוטומט, והמעלית המשיכה לעלות ולרדת כמו גולם, ואני הרגשתי כאילו אני ישן באונייה המתערסלת על הגלים.

   לילה אחד חלמתי שהמעלית נתקעת בין שתי קומות, ויחד איתי נתקעת ה"מלכה", זו שייחלתי לבואה מאז שהתקבלתי לעבודה. פה ושם שירתי גם נשות עסקים, אבל איזו אשת עסקים תסכים לצאת עם אחד כמוני? אולי רק נערת השליחויות הכעורה.

    בחלומי, ה"מלכה" נבהלת כשהמעלית נתקעת, אני מנסה להרגיע אותה, ואף מבטיח לה שתמיד אשמור עליה ואקח אותה לכל מקום בכיסא הגלגלים. "תמיד חלמתי להישאר איתך לבד," אומרת ה"מלכה", ואני מרגיש שליבי מתפקע בקרבי מרוב אהבה אליה.

   אני מתעורר מדפיקות חזקות על דלת המעלית. לא ראיתי מולי שום מלכה, אבל שמעתי צעקות. "המעלית תקועה," צעקו כמה עשרות אנשי עסקים שצבאו על הפתח. "למה לא צלצלת בלילה למוקד החירום והזמנת את הטכנאי? איך נעלה עכשיו?"

   "ברגל," אמרתי, והתנדבתי לשמש כבהמת משא. הייתי שמח לשאת על גבי את ה"מלכה", אבל כל מה שהיה לי בינתיים זה אנשי עסקים שמנים ומיוזעים. בכל נאגלה כזו  לקחתי שלושה מהם עד לפתח המשרד, עד שהטכנאי הגיע ופסק שהמעלית קאפוט.

    "צריך מעלית חדשה," אמר למעונבים, אבל הם לא רצו להשקיע במעלית חדשה, בייחוד אחרי שראו כמה נוח וחסכוני להשתמש בי כמעלית אנושית.

   הסכמתי לקבל על עצמי את התפקיד החדש, בתנאי שיחברו אותי לכבלים של המעלית. הטכנאי מיהר לשלוף את המעלית המקולקלת מן הפיר, חיבר לגב שלי את ארבעת הכבלים, לחץ על מה שלחץ והמעלית חזרה לעבוד.

   עליתי וירדתי כבראשונה, אבל הפעם לא כשאני יושב לי על כיסא קטן במעלית מאווררת, אלא מחובר לכבלים כמו מריונטה. הנוסעים נתפסו בי, האחד בידיים ועוד שניים ברגליים, וככה עלינו וירדנו. מדי פעם, כשיותר מדי אנשים המתינו בתור למעלית, נאלצתי לגעור בהם: "רק שלושה נוסעים!" אבל לרוב הם התעלמו מבקשותיי. לפעמים הצטרפו אלינו עוד שלושה-ארבעה טרמפיסטים, שנתפסו כל אחד בידיים או ברגליים של נוסע אחר. ודאי נראינו ככה כמו אקרובטים בקרקס. תנועה אחת לא זהירה, וכל הלוליינים שלי צונחים למטה. לפעמים נורא התחשק לי להצניח מישהו מהם, אבל התפקיד מחייב, וכך המשכתי לעלות ולרדת, כשכולם מצטרפים אליי למקהלה: "עולה יורד עולה המלך הגולה!"

   לילה אחד, כשעיניי כבר החלו להיעצם, התייצב בפתח המעלית מעונב שלא הכרתי. "לקומה העשרים," ביקש.

   "אבל יש כאן רק שמונה קומות," עידכנתי.

   "לא מעניין אותי," אמר ביהירות. "אני דורש להגיע הכי גבוה שאפשר."

   הכי גבוה שאפשר יכולה להגיע רק ה"מלכה", חשבתי לעצמי, אבל אולי היא שלחה אותו במקומה. ניסיתי להתווכח מעט. לא עזר. נכנעתי ולקחתי אותו בתור אתגר. אולי ככה אצליח להרשים את ה"מלכה" ואוכיח שחוקי הכבידה אינם חלים עליי. התנופה שלקחתי הייתה כה גדולה, שפרצנו שנינו את תקרת בניין המשרדים ועפנו כמו טיל שיוט אל החלל. נצמדנו זה לזה כמו שני קוסמונאוטים נטולי חללית, בזמן שהמעונב שלף מצלמת פוקט והחל לצלם את כדור הארץ.

   "שמי יורי גאגרין," הציג את עצמו. "כשנחזור לכדור הארץ, אני אמכור את כל התמונות שצילמתי בהרבה מאוד כסף."

   שישכח מזה, חשבתי לעצמי. רוצה לתפוס עליי טרמפ כדי לעשות מיליונים מצילומי ריגול? איימתי עליו שאם הוא לא ימסור לי את סרטי הצילום תכף ומיד, אני משחרר את ארבעת הכבלים והוא יצנח צניחה חופשית אל האוקיינוס.

   "אבל אז גם אתה תיפול," אמר בהתרסה.
   "לא אכפת לי. תמות נפשי. ממילא אין טעם לחיי בלעדיה."

   "בלעדי מי?" התעניין גאגרין.

   "המלכה," מילמלתי.

   כשהבין שיש לו עסק עם חולה אהבה – ואלה כידוע המשוגעים הכי מסוכנים – הוא נכנע ומסר לי את הסרטים. אבל אותי לא עשו באצבע, אז בדקתי וגיליתי שהוא נתן לי פילמים ריקים.

   "תביא לי מהר את הסרטים שצילמת," אמרתי ושיחררתי את הכבל הראשון. הוא ניסה קצת להתווכח, אז שיחררתי את השני. נשארנו רק עם השניים האחרונים, תלויים בין שמיים וארץ.

   "אם תחזיר לי את הסרטים, אני אסדר לך איזו מלכה שאתה רוצה. סאדו-מאזו הולך?" שאל כעבור הרהור קצר.

   "בסדר," אמרתי.

   "אבל תדע שהיא מרביצה."

   "ועם מה היא מרביצה?"

   "עם חבלים," אמר.

   "מאיפה אני אשיג לה עכשיו חבלים?" שאלתי. אבל כל כך השתוקקתי להכיר את ה"מלכה", שהסכמתי.

   הוא שרק שריקה קטנה, ומתוך הערפילים הופיעה פייה יפה. הפייה הכי יפה שראיתי מעודי. "שמעתי שאתה מחכה לי," אמרה בקול מלאכי.

   "כן, אני פנקס הקטן, נער המעלית," אמרתי לה.

   "שמעתי עליך. השיר עליך מפורסם בכל העולם."

   היא לא לבשה דבר, מלבד מגפיים שחורים עם עקבים, שאותם נעצה מייד בבטני. "באתי בלי האביזרים," אמרה בטון מקצועי. "יש לך אולי שוט או מקל?"

   "שוט אין עליי, אבל חבל יש לי." הסברתי, נכון לרצותה. "ליתר דיוק, כבל."

   "יופי, פנקס הקטן, זה אפילו יותר טוב. ככה אני אוכל להרביץ לך יותר חזק!"

   תלשתי כבל אחד ומסרתי לה, והיא התחילה להצליף. "אחד לא מספיק," הורתה, "אני צריכה שניים."

   לא הייתה לי ברירה. תלשתי גם את הכבל השני, ועוד לפני שהיא הספיקה להצליף צנחנו למטה ונחתנו על גג בניין המשרדים. אוזניי הצטלצלו, אולי מהנחיתה הקשה, ורק כעבור רגע הבנתי שאלו דפיקות חזקות.

   התעוררתי כשכל איבריי כואבים. בפתח ניצב המעונב הקבוע, שכמו תמיד היה האחרון שעוזב והראשון שמגיע.

   "לאיזו קומה אדוני?" שאלתי אותו כמו במדי בוקר.

   "קומה אחרונה."

 

 

8 תגובות

  1. עולה יורד עולה המלך הגולה, זה מתוך השיר של יוסי בנאי/ברסאנס, "המלך הגולה", איך זה קשור לפנקס הקטן?

  2. מלא כל טוב הסיפור. בהצלחה.

  3. מאוד מצא חן בעיניי, ובהצלחה.

  4. יפה ורגיש ונוגע. בהצלחה עם הספר.
    חשתי רק ששפת המספר בגוף ראשון מתאימה יותר לסופר בגוף שלישי.
    נהניתי.

  5. סיפור יפה. בהצלחה עם הקובץ.

  6. סיפור נפלא, ירון!
    התענגתי. עוד בבקשה.

  7. סיפור נפלא, ירון!
    התענגתי. עוד בבקשה.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב