בננות - בלוגים / / הנהר הלבן
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

הנהר הלבן

הנהר הלבן/ ירון אביטוב 

מתוך קובץ הסיפורים "הלילה של סנטיאגו", הוצאת 
אסטרולוג, 2001


מרחוק נראה היה כאילו נהר לבן זורם במורד הרחוב. אנשים רבים באו במרוצה מכל העברים כדי לראות מה קרה. מישהו צעק: "זהירות, שלא תתחלקו!" והם נעצרו במקומם, אבל לא חדלו מלהביט. זה היה מסוג המבטים שאנשים שומרים לרגעים כאלה: קצת שמחה לאיד, קצת חמלה. ובינתיים, הנהר הלבן המשיך לזרום במורד הרחוב.

"למה הוא נסע דווקא מכאן?" שאל מישהו, אבל כמה אנשים שעמדו בצד העירו שלמעשה לא נותרה לו ברירה. זו הדרך היחידה. בכל כבישי הגישה האחרים מוצבים תמרורים המורים "אין כניסה", וכדי להגיע עם כל דליי הסיד לבית החולים הישן, הממוקם במרכז העיר, הוא היה חייב לעבור מכאן.

"זה בגלל הנהג," אמר אחד. הוא קבע את אשמתו, בלי להביט עליו.

"זה בגלל העליות," אמר אחר. "יש בעיר הזאת רק עליות. מה הוא אשם?"

"אבל יאשימו אותו," אמר שלישי. "הוא ידע שהעלייה מסוכנת."

"כן," נאנחו כולם, מסכימים בחצי שתיקה. "יאשימו אותו."

"תסתכלו כמה הוא חיוור," אמר אחד מהצופים, שהעיף מבט לעבר הנהג.

ובינתיים, הנהר הלבן המשיך לזרום במורד הרחוב.

 

משאית הפורד הכחולה והישנה לא הספיקה להגיע לקצה העלייה. היא נשארה תקועה במחצית הדרך. שלושה צבעים קפצו החוצה בניסיון להציל את הדליים שהתמוטטו בזה אחר זה, והרביעי נשאר למעלה וניסה לחסום בגופו את הדליים שטרם נפלו.

הנהג הזקן היה היחיד שלא רץ לראות מה קרה. הוא לא רצה לראות. הוא לא ידע מה יקרה לו, אם יראה. הוא נותר לשבת במקומו. יותר טוב בשבילי ככה, חשב.

הוא שמע את כל הרעש והצעקות וניסה לדמיין את המתרחש מאחור. הוא שמע את הדליים נופלים ומתגלגלים, ואת הצבעים קופצים מן המשאית בניסיון נואש להציל משהו. הוא רצה לקפוץ איתם, אבל ידע שאין כבר מה להציל.

אם היו מאתיים דליים, והוא יציל עשרים – מה זה כבר יעזור. ממילא, הנהר הלבן ימשיך לזרום במורד הרחוב.

אנשים התאספו והביטו בנהג, אשר ישב מאובן כפסל. הוא ישב ככה זמן רב, ראשו שמוט על ההגה, פניו הכהות מלבינות אט-אט. אולי עכשיו יהפוך ללבן כמו שתמיד רצה. הוא חש כאילו הדם נשפך לו מהגוף כמו הסיד מהדליים. הדם שלו נהיה לבן לגמרי, התקרש כמו סיד, וטיפס לו באיטיות אל הראש כמו משאית ישנה המטפסת בעלייה. רק שלא יעוף איזה קריש דם למוח.

תחילה לא הבחין שכולם מסתכלים עליו, אבל כשמישהו מהצד שאל: "להביא לך רופא?" הוא הרים בכעס את ראשו והחל לצעוק: "תביאו לעצמכם רופא! מה אתם מסתכלים? מה אתם מסתכלים? תלכו מפה!"

כך צעק, עד שמישהו אמר: "תעזבו אותו במנוחה, הוא חיוור כסיד."

הרוב באמת הלכו. אחד או שניים נשארו, אולם הם כבר פחות הפריעו לו. הוא כלל לא הסתכל עליהם, ואף שיכנע את עצמו שהם לא מסתכלים עליו.

עצם את עיניו וניסה לשחזר את חלום הבלהות הלבן. הוא תמיד נוסע באותה דרך. פונה ימינה מטרוצ"ה, לוקח תנופה ועולה ברחוב הרדיה. תמיד אותה עלייה ארורה שאי אפשר בלעדיה. את הסחורה, החומרים, מה שלא יהיה, שהוא מוביל – הוא קושר מאחור בחבלים. גם הפעם הוא קשר. היו איתו עוד ארבעה שעזרו לו לקשור.

 

את הפורד הישנה קנה לפני ארבע שנים, בכסף ששלח לו אחיו ממיאמי. כל חייו היה נהג של הממשלה והרוויח פרוטות, ואז אחיו צלצל אליו ואמר: "אם תצא עכשיו לפנסיה, אני יעזור לך לקנות משאית. תוכל להרוויח הרבה יותר."

הוא נענה להצעת אחיו, וקנה את המשאית. "תעשה כמו כולם ותסיע אנשים," אמר לו אחיו, אבל הוא העדיף להוביל חומרי בניין. זה מה שהוא יודע לעשות. זה מה שתמיד עשה מטעם הממשלה, ובגילו לא היה טעם שיחליף מקצוע. הוא גם ניצל את קשריו מן העבר כדי לקבל הזמנות עבודה. הוביל שקי מלט, בלוקים, ברזלים לבניין, ומעת לעת גם דליי צבע.

 

הדליים המדרדרים נעצרו בסוף הירידה. שלושת הצבעים בוססו בנעליהם בצבע וניסו להציל את שנותר. את הדליים שעוד נשאר בהם קצת סיד הניחו על המדרכה, ואת הריקים, שכל הצבע כבר נשפך מהם, אספו בשקדנות, כאילו אם יצילו אותם יצילו עולם ומלואו, והערימו האחד על השני. היו הרבה יותר דליים ריקים, מאשר דליים שעוד נשאר בהם משהו.

לאחר שסיימו לערום את הדליים, רצו לשטוף את הכביש, אבל מישהו צעק להם: "אל תנקו, הסיד הזה יותר טוב מהביוב שזרם פה קודם."

"כן," הסכימו כולם, "זה ינקה קצת את הרחוב."

"מעכשיו לא יוכלו יותר לנסוע מכאן," אמר מישהו. "משאיות בטוח לא יוכלו לנסוע מכאן יותר."                                   

"אל תהיה בטוח. בטוח כאן זה רק המוות ופידל," העיר אחר והשתתק, כמו הבין שמוטב לו שישתוק.

"אתה כמו הנהג הזקן," לחש לו מישהו, "אוהב לקחת עליות מסוכנות." הוא ייעץ לו כמו חבר, אבל אותו מישהו הבין כבר במה זה ייגמר ורצה להסתלק כמה שיותר מהר, אבל נשאר כי הנהר הלבן סינוור את מחשבותיו.

מהצד, המשיכו המתקהלים לחלק לצבעים עצות מה לעשות ואיך לנקות, אבל איש לא בא לעזרתם.

"מילא שהסיד הלך," אמר מישהו, "אבל עכשיו הלכו להם גם הנעליים והבגדים."

"מסכנים. עכשיו הרבה זמן לא יהיה להם כסף לקנות נעליים חדשות," הוסיף אחר.

"הם לא מסכנים, הם טיפשים," קבע שלישי. "מי אמר להם להיכנס לתוך הצבע?"

"למה טיפשים? בסך הכל רצו לעזור לנהג. אם היית רואה ילד טובע, לא היית נכנס להציל אותו?" שאל ברוגז הראשון, קצף לבן ניתז לו מהפה.

"אבל מה יצא להם מזה שרצו לעזור לו? עכשיו הוא לא יוכל לקנות להם נעליים," התבדח השלישי.

הצבע שנשאר מאחור נקש לנהג הזקן על החלון ואמר שהוא קשר את כל הדליים מחדש ואפשר לנסוע, אבל הזקן לא עשה שום סימן שהוא שמע  אותו ומתכוון להתניע.

"מסכן הנהג," אמר מישהו, "עכשיו הוא יצטרך לעבוד כמה שנים רק כדי לשלם את כל הצבע שנשפך."

"כמה שנים," חזרו אחריו כולם כהד, "והוא זקן."

"בן כמה הוא?" שאל מישהו, אבל הם חשו מבוכה ללכת להביט בו, יושב בראש שמוט בקבינה, כי פחדו ששוב יתחיל לצרוח: "מה אתם מסתכלים? מה אתם מסתכלים?" אז כל אחד חישב בראשו כמה שנים נשארו לזקן לחיות וכמה מתוכן הוא יצטרך לעבוד בשביל הדליים.

"תסתכלו, הוא חיוור כמת," אמר פתאום מישהו.

ובינתיים, הנהר הלבן המשיך לזרום במורד הרחוב, אבל הרבה יותר לאט.

 

 

2 תגובות

  1. סיפור מכמיר לב.

  2. בראבו ירון.

השאר תגובה ל נ.שמעוני ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב