בננות - בלוגים / / מלח הארץ
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

מלח הארץ

 

 

מלח הארץ/ ירון אביטוב

 

(מתוך קובץ הסיפורים "אדון הסליחות", סדרת כריכה רכה, ספריית מעריב, 1996)

 

ירדתי לשחות בחוף הכרמל, ונזכרתי שיום אחד קראתי באנצקלופדיה על ים המלח
שהוא ים המוות והוא עשוי מתרכובת של נתרן, אשלגן, מגנזיום, סידן,
כלוריד, ברומיד וכו".

   כשחזרתי אמא שלי אמרה לי להתקלח, אבל הייתי נורא עייף והלכתי לישון בלי
להתקלח.

   למחרת שוב נסעתי לים, וכשחזרתי אמא אמרה לי: "היום תתקלח." אמרתי
לה: "בסדר," והלכתי לישון. עכשיו זה החופש הגדול וכל יום אני הולך לים.
כשאני חוזר אמא מחכה לי עם מגבת וסבון ואומרת לי: "אל תלך לישון בלי
להתקלח." אמרתי לה: "אמא, לא צריך. עשיתי מקלחת בים."

   למחרת, כל הדרך חזרה הביתה מהחוף, חשבתי איך להוריד את אמא מהגב שלי,
שלא תנדנד לי יותר עם המקלחת הזאת. כשהגעתי, והיא כרגיל עמדה בכניסה עם
מגבת וסבון כאילו שאין לה שום דבר אחר לעשות בחיים, אמרתי לה: "אני מתקלח
רק עם מים חמים." אצלנו בבית מדליקים את הבוילר מטעמי חסכון רק פעם בשבוע,
בימי חמישי. זה המנהג. חופפים שיער ומתרחצים לקראת שבת. ולא חשוב שעד
שהשבת נכנסת כבר אפשר להסריח מחדש.

 אמא אמרה לי: "טוב, תתקלח ביום חמישי."

 עד יום חמישי נשארו לי עוד ארבעה ימים.

 אבל למחרת, כשחזרתי מהים, אמא העיפה בי מבט ככה מהצד ואמרה לי: "לא
רואים עליך שהתקלחת בים."

 ובאמת, הייתי כבר צרוב כולי מהמלח. העור שלי נראה כמו חריצים של סיד
מתקלף, החומצות המליחו לי את השיער וכמעט שנהפכתי לבלונדיני. סביב שמורות
עיני הצטברו גבישי מלח קטנים. "בסוף אני אשתמש בך בתור מלח שולחן," צחקה
אמא.

   גם אני צחקתי, אבל למחרת לא התקלחתי, כי נשארו לי עוד יומיים עד למקלחת
השבועית.

   ביום חמישי חזרתי מהים רק אחרי חצות. אמא עוד לא הלכה לישון, והמתינה לי
רחוצה וחפופה במטבח עם מגבת וסבון. "איפה היית?" התנפלה עלי בשאלות.

   "הייתי בים," אמרתי לה, "כאילו שאת לא יודעת."

   "עד שעה כזאת?" נבהלה.

   "חשבתי שהבוילר כבר נגמר," אמרתי לה, "והמים התקררו, אז לא מיהרתי לחזור."

   למחרת, כשחזרתי, אבי היה זה שהמתין לי בכניסה. "למה אתה לא רוצה להתרחץ?"
שאל אותי.

   אמרתי לו: "אני מתרחץ כל יום בים, אז אני לא צריך."

   אבי אמר לי: "בים שוחים, בבית מתרחצים עם סבון. תראה איך שאתה נראה.
עוד מעט ולא תוכל לראות כלום בעיניים מרוב שהן מכוסות מלח."

   ואמא הוסיפה: "זה מסוכן ככה. אתה יכול להיות חולה מזה. כל הגוף שלך יהיה
מלוח ויצטרכו לקחת אותך לבית-חולים וישימו לך אינפוזיות."

   שלא תזרה לי מלח על הפצעים, חשבתי בלבי. וכי מה הייתי יכול להגיד לה?
שנמאס לי להתקלח, שנמאס לי מבית-הספר, שנמאס לי לחיות, שאין טעם ואני לא
רואה שום סיכוי. והרי כתוב במילון, ככה קראתי, על מי שמתייאש והולך
לאיבוד – יילך לים המלח. גם בשבת לא התקלחתי.

   ביום ראשון שאחרי כן אבי אמר לי: "יותר לא אתן לך כסף לנסיעות." הוא חשב
שככה אני אפסיק ללכת לים. אז התחלתי ללכת ברגל. ככה עבר שבוע
ועוד שבוע, כבר הפסקתי לספור כמה זמן אני לא מתקלח. הגוף שלי היה מכוסה
כולו בשכבה עבה של מלח, כמו כפור על אדמה בלילה חורפי, ובסוף הוא נהיה
מלוח כמו בריכת אידוי. סביב עיני צמחו גבישים גדולים. בכל צעד שעשיתי
השרתי מעלי פירורי מלח, עד שהצטברה מתחתי תלולית גדולה. ים המלח נהיה
מתוק לידי. בטח תשעה ושבעה אחוז מהגוף שלי נהפכו למלח. היה לי כל הזמן מלוח
בפה, והייתי צריך לאכול שוקולד כדי לא להתעלף.

   אבא ואמא לקחו אותי לקופת-חולים. בקושי עליתי במדרגות. הרופא שאל אותי:
"תגיד, אתה רוצה להפוך לאשת לוט או מה?" הוא חשב, שהוא יוכל עלי בבדיחות.
אז אמרתי לו: "אני שייך למשפחה ממלח הארץ," וניסיתי לצחוק, אבל לא
הצלחתי. מלח נשר לי מקצות הפה.

   "אם לא תסכים להתקלח מרצונך," אמר לי הרופא, "אז לא תהיה לנו ברירה ונצטרך
לקחת אותך לבית-חולים, שסניטרים ירחצו אותך בכוח."

   אמרתי לו: "הם ירחצו רק את הגווייה שלי," וניסיתי לברוח משם החוצה, אבל הרגליים כבר לא נשמעו לי; הן נהפכו לגלידי מלח.

 

בסוף הפכתי לאדם יקר-ערך. מומחים קבעו, שאפשר להפיק מהגוף שלי כל מיני
מינרלים חיוניים, אבל אני לא הסכמתי שיתחילו בפעולות הכרייה, אז הציבו
אותי במוזיאון השעווה בתור נציב מלח. כשהמבקרים חולפים על פני, הם
מאכילים אותי בשוקולד, ואני אומר לעצמי: הו, כמה שהחיים האלה מתוקים.

    

 

3 תגובות

  1. יש בסיפור כאב אותנטי של מצוקה, וההומור מספק טיפת נחמה. הסוף אינו מגובש, חסרה בו דפיקת פטיש נכונה.

  2. אהבתי את הסיפור.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב