ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

קונגה

 

                                                            קונגה 

 
(סיפור מתוך "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, 2001) 
           

       

אמרו לחואן אאורליו שמחפשים אותו בקשר לקונגה, והוא בא בריצה כשמחפשים אותו בעניין אחר, הוא בא בהליכה או שלא בא בכלל, אבל בקשר לקונגה הוא בא תמיד – ובריצה. חואן אאורליו ניכש קצת עשבים בחצר, כשבאו לחפשו. מהבוקר הוא מנכש, כדי לא להיות כמו יתר חבריו, שכשהם לא מנגנים, רוקדים או שרים הם סתם אוהבים לעשות 'נאדה'. הוא אוהב לתופף, אבל לא תמיד יש עבודה וכדי לא לשבת כך סתם בחיבוק ידיים אמר לאשתו שהוא יורד לחצר.

"שלא תיפצע! אתה צריך את הידיים בשביל להביא לנו פרנסה," צעקה אחריו אשתו. היא קטנה ומעצבנת, ושוב הצליחה לעצבן אותו. רק על הפרנסה היא חושבת, אבל אותו מעניינת המוסיקה. תנו לו רק לתופף מהבוקר ועד הערב, ושמצדו אשתו תלך לעזאזל או שתלך ותגבה את כל הכסף שחייבים לו.

"קומפניירוס, חברים," הוא אומר תמיד, "אתם תשלמו לי בבקבוק רום. יותר מזה אני לא מבקש." אבל אשתו גוערת בו: "את כל הכסף אתה מבזבז על השתייה."

"תסתלקי מפה דיאבלה, שדה," הוא מחזיר לה גערה, "ותני לי לנגן." וגם בקהל צועקים לה: "כן, תלכי מפה, ותני לנו עכשיו ליהנות מהתיפוף של בעלך."

אבל היא לא הולכת, הדיאבלה, עד שהם זורקים לה כמה פרוטות. ואחרי כן הוא צריך לשתות כמה כוסות כדי לשכוח את הבושות שהיא עשתה לו, עד שחוזר לו מצב-הרוח הטוב והוא יכול להתחיל לתופף. מאותו רגע, רק תוף ה'בוקו' שלו  מעניין אותו.

חואן אאורליו הוא איש גדול, ועם השנים הפך יותר ויותר דומה לתוף ה'בוקו' שלו, כלומר: רחב מאוד בכתפיים וצר למטה, ומחזור הדם רץ לו בעורקים בקצב לא פחות מהיר מזה שבו הוא מתופף.

ועכשיו, מחפשים אותו בקשר לקונגה, והוא רץ  כי הוא יודע שמחכה לו בקבוק רום משובח, שיזרים הרבה כוח לידיים שלו,  והלב שלו מתופף משמחה.

                     

קרליטו גרסיה חזר מעבודתו כמתדלק בתחנת הדלק, רעב עוד יותר מאשר יצא אליה. כל היום הוא מריח את הדלק ומאבד את התיאבון, אבל כשהוא יוצא משם הבטן שלו נצבטת מרעב כאילו היא פולטת את כל הגזים הרעילים שאגרה. קרליטו היה שמח לאכול עכשיו ארוחה טובה באמת, אבל ארליטיס, אשתו, לא עובדת ומשכורתו כמתדלק מספיקה לקנות עוף רק פעם בחודש, ואפילו הדלק שהוא מצליח לגנוב פה ושם לא משפר בהרבה את המצב. היום זה לא היום של העוף, אבל אולי הכסף הספיק לה לקנות לפחות בשר עז.

כשהגיע הביתה, לא מצא לא את האישה וגם לא את הארוחה, והעדרם של שניהם הכעיס אותו באותה מידה.

"לאיפה הלכה אשתי?" שאל את שכנתו מאורה. הוא לא היה רגיל שהיא הולכת בלי רשותו לשום מקום, ורשותו הייתה ניתנת במשורה; רק לבית של אמא שלה, לבית של אחותה ולבית של חברה טובה – וגם אז רק בתנאי שהיא לבושה כמו נוצריה אדוקה – אבל לא לשום בית אחר. והיום, כמו שזכר, לא נתן לה את רשותו לצאת לשום מקום.

מאורה אמרה לו שכל השכונה יצאה להתערבב בקונגה, ושגם ארליטיס יצאה לרקוד עם כולם. אבל את ראשו ההומה מרעב של קרליטו גרסיה פקדו מחשבות רעות, והוא כמעט שאג על מאורה כששאל: "מה פתאום קונגה? היום זה לא קרנבל!"

"קרנבל לא," אמרה מאורה, "אבל היום זה 'דייה דה לוס רייס' (1) והקונגה יצאה לרחוב. לך ותראה. אשתך שם."

המחשבות הרעות חפזו בראשו של קרליטו גרסיה כמו כדוריות דם שמתרוצצות מתחת לעור. היה לו בקבוק רום אחד בבית, והוא התחיל לשתות, ואחרי ששתה הרגיש שהרום מתערבב לו בדם והוא מסוגל לעשות הכל. מרחוק שמע את רעם תופי הקונגה כמו רעם תופים בכניסה למאורת השטן. הפנים שלו נצבעו בשנאה. הוא נכנס למטבח, חטף סכין שמצא שם ועטף אותה בנייר דק, כפי שהוא עושה תמיד כשהוא מתעצבן ומצייר לאנשים כמו במכחול חתך דק-דק על הפנים, שצובע להם אותם בדם בלי שהם בכלל מרגישים.

את הסכין תחב לכיסו ואמר למאורה: "תגידי לאשתי שאני מחפש אותה."

זה לא היה עניין חדש. תמיד הוא מחפש אותה. מאז שהייתה בת ארבע-עשרה הוא מחפש אותה ונצמד אליה בקונגה, משתוקק להתפתל יחד עם נחש גופה. ואחרי שהתמסרה לו, פחד שהילדה הכי יפה ב'לה פונטה' תתמסר גם לאחרים ותהפוך, חלילה, לפוטה, והיה משתגע מקנאה אם רק לרגע לא היה יודע היכן היא נמצאת.

מאורה ראתה שהפרצוף של קרליטו גרסיה מקבל צבע של תוף קונגה, ונבהלה. "קרליטו, אל תעשה שטויות," אמרה לו. "יש לך אישה טובה. תן לה פעם לצאת מהבית וליהנות."

"ליהנות?" נהם קרליטו גרסיה . "היא כבר תיהנה היום, את יודעת איפה…"

"לא," צעקה אחריו מאורה, "קרליטו – לא!" אבל הרעב שיגע את קרליטו גרסיה, ויותר מכך שיגעה אותו המחשבה שאשתו יצאה לבדה לרחוב, עם מכנסיים קצרים וגופייה, שהטטאס, השדיים, שלה מנגנים מתחת כמו המצילתיים של הקונגה. בטח אחד המתופפים הקוהונס האלה, אולי חואן אבליו, כבר שתה את הלצ'ה, החלב,  שלה, שהיא רצה ככה לרחוב בלי בושה, כמו זנזונת, ושוכחת שיש לה בעל שאוהב אותה ומפרנס אותה וחוזר רעב מהעבודה.

 

מרחוק שמעה ארליטיס את רעם התופים המהדהד, כמו קול רעם מתגלגל המבשר על גשם טרופי מתקרב. זה היה עבורה אות משמים, שעליה לעזוב את הכול במטבח ולרוץ החוצה. "ויינה אל קוקוייה, ויינה אל קוקוייה, מגיעה הקונגה," צעקו השכנים ויצאו אף הם במרוצה החוצה, לחפש את התזמורת שרעמיה נשמעו מעבר לפינה ושעוד מעט תשטוף את הרחוב כמו נחשול ענק.

מאז שהייתה ילדה, היא מחכה לרגע שהתזמורת של חואן אאורליו תצא לרחוב. רק שבוע בשנה, בקרנבל, הם יוצאים, וכל יציאה שלהם בשבילה היא כמו פריחה חד­פעמית של פרח יפה ונדיר במיוחד. בתזמורת של חואן אאורליו אין כמעט שום דבר חוץ מתופים – אמנם יש מצילתיים, מחבתות וקורנטה צ'ינה, חצוצרה סינית – אבל היא שומעת רק את התופים: ה'בומבו' שמהדהד כמו באר ריקה, תופי הליווי של ה'רקינטו' וה'קינטו', ובעיקר את התוף הראשי, ה'בוקו', שרועם כמו שאגת אריה ביער.

בקרנבל, הקונגה צועדת בראש תהלוכת בית הספר לריקוד של השכונה, עד לבמה המרכזית, שם הם ממתינים עד שיגיע תורם להעלות את המופע שלהם. אבל היום זה לא קרנבל, אלא 'דייה דה לוס רייס', שסבא שלה היה מספר לה בגעגועים איך היו נוהגים בעבר לחגוג אותו; לובשים בגדי חג פרחוניים, מתקשטים במסכות ומנגנים ושרים ברחובות עד לאשמורת הבוקר שלמחרת, מנצלים כל רגע של שמחה חומקת.

קרליטו אף פעם לא נותן לה לצאת החוצה לחגוג, לא בקרנבל ולא ביום חול, אבל עכשיו הוא בעבודה, חשבה, וחוץ מזה כולם יוצאים, כי קונגה זה דבר שאפילו הבעלים הכי קנאים לא יכולים למנוע מנשותיהם לצאת. נמאס לה להיות כלואה כל היום בבית, בתוך השגעונות של קרליטו, שלא מסכים שאף גבר אחר מלבדו ידבר איתה. כבר שנתיים שהוא כולא אותה ככה, מאז שהתחתנו. אם הייתה יודעת מראש לאן יוליך את הקנאה שלו לא הייתה מסכימה להינשא לגבר השרירי והחזק, שפניו כמו נחצבו בשיש של האלים וגופו כשל סוסון צעיר ומיוחם. אבל מה שווה יופיו וחוסנו והתשוקה הבלתי נגמרת שלו, שסוחטת ממנה תענוג העולה ממעמקים, כשלפעמים נדמה לה ששוכב לצידה במיטה אדם בריא בגופו אבל חולה בנפשו.

וגם טרם הביא לה, למרות מאמציו, תינוק, וכל מה שנשאר לה זה להביט בקירות המתקלפים ולספור כמה סדקים יש בבית, עד לשובו מהעבודה, שכן, כמה זמן כבר לוקח לה לבשל את הארוחות המחורבנות שלו, שהוא אפילו לא טורח להודות לה עליהן. הקנאה הזאת עוד תחסל את האהבה היפה שהיתה להם בתחילה. היא פחדה שהכול ייגמר ביניהם, והייתה חייבת לפרוק את כל כעסיה ולצאת החוצה לרקוד, לפני שתשתגע גם היא, כמוהו. זו ההזדמנות שלה, לפני שיחזור, כי מי יודע כמה זמן תצטרך לחכות עד שהקונגה תצא שוב לרחוב. כשהיא שומעת את התופים, הדם האפריקאי שלה מתחיל לבעור ורק הריקוד יכול לכבות את הבעירה, לא שום דבר אחר, גם לא הפינגה, הזין, של קרליטו שלפעמים גורם לה לרקוד כל הלילה במיטה.

בגיל שש-עשרה וקצת, בדיוק כשחלמה ללמוד בבית-ספר לריקוד ולהפוך לרקדנית מקצוענית, הפך אותה קרליטו לאישה, אבל במקביל גזל חלק מהנשיות שלה כשאסר עליה להמשיך ולרקוד ברחובות. הוא הראשון שלה. היא לא יכולה לחשוב על אף אחד אחר, מלבדו, חוץ מאשר כשהיא מתרגזת עליו, ואז היא יכולה לשמוע את התופים של חואן אאורליו מנגנים במיוחד לכבודה. עברו שלוש שנים מאז שהכירה את קרליטו, והיא יפתה עוד יותר משהייתה, וקרליטו מקנא לה מאוד וצמוד אליה לכל מקום, כמו שומר ראש. חשב כבר לעזוב את מקום עבודתו בתחנת הדלק, מרוב שמחשבות הקנאה מטמטמות לו את השכל.

"מה יש לך עם החואן אאורליו, הקוהונה (2) הזה?" שאל אותה.

"אל תתחיל שוב, קרליטו. אתה יודע שאני נאמנה לך יותר מאשר חמור לעגלה שלו. לפני שהתחלנו לצאת ביחד, חואן אאורליו רצה אותי, הלך ודיבר עם אמא שלי, אבל הייתה לו כבר אישה, ואני אמרתי לא. בכלל, הוא מכוער ורע, אפילו יותר רע ממך. רק כשהוא מנגן הוא יפה, אבל אז הזיעה שלו נשפכת ממנו, ולגעת בו זה כמו לשים את האצבע בתוך הביוב. אני לא רוצה שום דבר איתו. יש לו ראש מלוכלך ופה מלוכלך עוד יותר, אבל אף פעם הוא לא נגע בי, ואם הוא ינסה בחיי שאני…"

"רק שינסה, המלוכלך, הקוהונה, את הביצים בלי הלצ'ה שלו אני אחתוך לו."

"אל תחתוך לו שום דבר. אין מה לחתוך. אף אחת לא רוצה אותו, אפילו לא אשתו. אומרים עליו שהוא מזיין כל לילה את התוף שלו, כי אפילו אשתו לא רוצה שהוא ייגע בה מרוב שהוא מסריח מרום."                  

אבל מה איכפת לה חואן אאורליו. הוא לא היחיד בתזמורת. שישה מתופפים יש בה, והם מרקידים לה את הגוף מגעגועים לימים שהייתה ילדה פראית וחופשייה ורצה אחריהם ברחובות, והייתה יכולה לרקוד מתי שרצתה ועם מי שרצתה ולא פחדה שיגעו בה, כי עוד לא היה במה לגעת. כבר אז היה חואן אאורליו מסתכל עליה עם העיניים המחוששות שלו ואומר לה: "ויין אקה, ניניה, בואי לכאן ילדונת. תני לי לגעת בך ולראות כמה גדלת," אבל היא הייתה בורחת ממנו מצחקקת: "אתה אף פעם לא תיגע בי, גם כשיהיה במה לגעת."

ובאמת, כשהייתה בת שש-עשרה והוא בא לקחת אותה, היא אמרה לאמא שלה, שהיא עם חואן אאורליו בחיים לא תשכב, אפילו אם הוא יקנה לה בית וימלא אותו בתופי 'בוקו', ושתשלח אותו לעזאזל יחד עם המקל של התוף שלו, שנעמד לו רק מהמחשבות עליה. חואן אאורליו בלע את העלבון ולא בא יותר, אבל המשיך להסתכל עליה מרחוק בשכונה, וחיכה. כולם ידעו שהוא אוהב אותה, אבל אז בא קרליטו וחטף אותה, וזהו, היא שלו, אלא אם כן משהו רע יקרה.

 

כל השנה מחכה חואן אאורליו לרגע הזה; ללבוש את חולצת הקרנבל הפרחונית שלו ואת המכנסיים הלבנים ולשלוף את ה'בוקו' מהארון. הוא כל כך אוהב את ה'בוקו' שלו, שאומרים עליו שיקברו אותו יחד איתו. אבל מי רוצה למות? תן עכשיו לנגן. למה לבן שלו, חואן אאורליו, לוקח כל כך הרבה זמן להתלבש? לאיפה הוא חושב שהוא הולך? לחתונה? הצעירים של היום! כולם גוואנחוס, אווזים, לא שווים כלום. רק לשתות הם יודעים ולהרביץ.     

גם הבן שלו מתופף בתזמורת, על ה'רקינטו', תוף הליווי, אחרת בחיים הוא לא היה מחכה לו עד שיגמור להתלבש. הבן שלו רצה לתופף על גם ה'בוקו', אבל הוא אמר לו: "ה'בוקו' הוא שלי. על ה'בוקו' אתה תתופף רק אחרי שאני אתפגר."

"מצדי אתה יכול להתפגר," אמר לו בנו. "אני רוצה לנגן עליו כבר עכשיו." רצה לזרוק את אבא שלו לכלבים, המיארדה, החרא. אין לו סבלנות לחכות עד שהוא ימות. מנסה להשתלט לו על התזמורת. הוא החליט ללמד אותו לקח וזרק אותו מהתזמורת ואמר לחברים שלו, שאף אחד לא יקבל אותו לעבודה. אשתו התחננה שהוא יקבל אותו בחזרה לתזמורת, אבל הוא אמר לה: "איזו ג'ורה יש לבן שלך!"

"הוא גם הבן שלך, ולדבר ככה הוא למד ממך."

אחרי שבועיים, הבן שלו זחל אליו על ארבע והתנצל: "פאפי, סליחה. לא התכוונתי. אתה הנגן הכי טוב ואתה גם המורה הכי טוב."

בטח שהוא המורה הכי טוב. הוא לימד את הבן שלו לתופף, כמו שאביו לימד אותו וכמו שסבו לימד את אביו, וכמו שבנו, כך הוא מקווה, ילמד את נכדו. ואם הוא לא ילמד אותו, אני אלמד אותו, חשב, "כי אצלנו ה'בוקו' זה הדם והקונגה זה הלב. אם תשימו את האוזן על הלב, מה אתם שומעים?" הוא אומר תמיד למי שמתעניין במוסיקה של הקונגה. הוא אוהב לדבר עליה אחרי שהוא גומר את בקבוק הרום השני. לא לפני. הוא מתחיל אז לדבר כמו המשורר של התופים, ומבקש שיזמינו אותו לסיבוב שלישי של משקה, שלאחריו הוא מתחיל לדבר כמו פילוסוף.

"הקונגה זו המוסיקה שלנו, של השחורים. אנחנו המצאנו אותה, אנחנו מנגנים אותה, הלבנים יכולים במקרה הטוב רק לחקות אותנו. לתופף כמונו הם לעולם לא יידעו, גם אם יחליפו את צבע העור. כי אצלם בדם יש תשעים ושבעה אחוז מים ובגלל זה הם פנדחוס, פחדנים, ואילו אצלנו מאה אחוז רום ובגלל זה אנחנו גאוופוס, אמיצים. ואם תשימו את האוזן על הלב, מה אתם שומעים?" חזר ושאל בדרמטיות של שחקן בהצגת יחיד, היודע שיש לו קהל מאזינים. "תיפוף, נכון? ככה אני מתופף, לפי הקצב של הלמות הלב. ולפעמים, מרוב מהירות, אני מתופף כמו הקצב של התקפת לב. וגם כשהתוף לא לידי, אני מתופף. אני מתופף על כל דבר שאני יכול לתופף, על המחבתות במטבח ועל הבטן של אשתי. כשאשתי הייתה בהריון עם הבן, הייתי מתופף לה על הבטן ומקשיב. 'אם אני אשמע תיפוף בחזרה,' אמרתי לה, 'גם הבן שלנו ייצא מתופף, ואם לא, אני אמשיך לתופף לך על הבטן – עד שאשמע!'"

"ושמעת?"

"בטח ששמעתי. 'תשמעי איך הוא מתופף, יותר טוב ממני,' אמרתי לאשתי, אבל היא צחקה: 'חואן אאורליו, זה הבעיטות שהוא בועט ברגליים', ואני אמרתי לה: 'ידיים, רגליים, לא חשוב. חואן אאורליו הבן יידע לתופף אפילו ברגליים. תקשיבי טוב לטרובדור הראשי. ובאמת, כשהוא נולד, הורשתי לו עיניים, אף, פה, ידיים, רגליים, דם ותופים של קונגה. הוא למד לתופף עוד לפני שידע להגיד פאפי."

עכשיו הוא מחכה לו עד שיגמור להתלבש, והם יצאו יחד לתופף ברחוב עם תזמורת הקונגה של 'לה פונטה'. כך קוראים לה באופן רשמי, אבל כולם מכירים אותה בשם 'התזמורת של חואן אאורליו'. לפני שנים היא הייתה התזמורת הפרטית של סבא שלו ואבא שלו, שגם הם נקראו חואן אאורליו, אבל אחרי המהפכה הלאימו להם את התופים וכפו עליהם להחליף את שמה ל'לה פונטה', על שם שכונת מגוריהם. "המוסיקה היא של העם," הסבירו לאביו, "לא פרטית של משפחת חואן אאורליו." את אביו מינו למנהל התזמורת, ואחרי שאביו מת, הוא, שהחל לתופף בלהקה כשהיה בן עשר, מונה כמנהל במקומו. ואחרי שהוא ימות, הבן שלו, כך הוא מקווה, ימשיך במסורת וימונה אף הוא כמנהל.

אבל התפקיד הזה של המנהל לא חשוב בכלל, העיקר התיפוף. כמנהל אין לו הרבה עבודה. הוא רק צריך להכין את התזמורת לקרנבל, לדאוג לבגדים, להזעיק את הנגנים כשיש הופעה מיוחדת, כמו היום, ובהופעה עצמה לתופף ובמקביל לנצח על כולם עם המשרוקית.

ולמרות ששם התזמורת שונה מזמן, יודעים כולם שזו התזמורת שלו, וכשהם יוצאים לרחובות, בקרנבל, היריבים שלו מתגרים בו וצועקים: "חואן אאורליו, נו סאס מאלו, יווטה טו קונגה פאל קרחו, חואן אאורליו, אל תהיה רע, שלח את את הקונגה שלך לעזאזל."

הבן שלו, הדם עולה לו לראש והוא ישר רוצה להרביץ, אבל לחואן אאורליו נמאס כבר ממכות, והוא לא נותן לו להתקרב אליהם, כי זה מה שהם רוצים, הקוהונס האלה – שתפרוץ קטטה גדולה – והם ממשיכים להקניט: "אויה, קה 'לה פונטה' קמה, אויה, קה קוהויו קנדלה! שמעת, ש'לה פונטה' עולה באש, שמעת, שאכלו אותה!"

הבן שלו כבר לא מסוגל להבליג והשרירים הצעירים שלו מתנפחים מרוב תשוקה להכות. "עזוב," אומר לו חואן אאורליו, "הם לא שווים את הנעל הקרועה שלך. תשמור את הכוחות שלך לתופים ולנשים."

הבן שלו מסתכל עליו ככה מהצד ואומר: "אבל אתה פאפי, תיזהר. תשמור את הכוחות שלך רק לתופים, כי אם אני רואה בחורה מתקרבת אליך, אני…"

"אתה, מה? איחו דה פוטה, בן זונה, שכמוך," עלה לו הרום לראש. "אם תספר לאמא שלך, אני שובר לך בקבוק על הראש ויהיה חבל לי על הרום יותר מאשר על הדם שלך. אתה, תתעסק לך עם התופים שלך, ואני אתעסק עם מי שאני רוצה!"

"כן, אני יודע עם מי," השיב לו בנו, מוקנט.

"תשתוק," התרה בו. "תסתום את הפה המזוהם שלך. ירשת מאמא שלך את כל הדברים הרעים."

 

עד שהכיר את ארליטיס, לא היה לקרליטו גרסיה שום עניין עם חואן אאורליו. להפך. תמיד אהב לשמוע אותו מתופף, וחשב שמה שאומרים עליו, שהוא המתופף הכי טוב בעיר, זה נכון. אבל מאז שהכיר את ארליטיס ושמע שגם חואן אאורליו מת לתופף עליה, לא יצא יותר לרחובות עם הקונגה של 'לה פונטה' ועבר לאהוד את התזמורת היריבה של 'אלטופינו', דבר שנחשב בשכונתו כמעט לבגידה. הוא לא היה יכול לסבול יותר את הקוהונה הזה, חואן אאורליו. שרק יעז להתקרב אליה!

למעשה, חשב קרליטו, הכול מסתובב סביב הקונגה: הוא, ארליטיס, חואן אאורליו. ולמרות שהתזמורת יוצאת לרחוב רק שבוע בשנה, כל השנה עוסקים בה וכולם מחכים לה כמו להולדתו מחדש של חזוס. הוא חיכה לארליטיס עד שתגדל, והוא מחכה כל השנה לקונגה, ועכשיו הוא מחכה לחואן אאורליו כדי לסגור איתו חשבונות, בתקווה שהוא, או הבן הבנדולרו שלו, יאבדו סוף-סוף את הראש.

אבל הם אף פעם לא איבדו את הראש ולא נתנו לו הזדמנות לעשות מה שאהב יותר מכול; לדקור אותם במילים המתגרות שלו, ליזום קטטה גדולה ולראות את גופו המוצק שוכב בראש ערימת הגופות הנאבקים, מעל כולם, כאילו הוא מנצח על תזמורת של מאבק.

שנתיים כבר לא יצא לרחובות להתקוטט. ארליטיס לא הרשתה לו. "אם אתה לא מסכים שאני אצא לרקוד עם הקונגה, אני לא מסכימה שאתה תצא לרחובות ללכת מכות. ביום שתלך מכות, אני אתגרש ממך!"

לבסוף נכנע לה,  אבל היום, משהמרתה את פיו ויצאה לרחוב, הוא לא חייב לה יותר כלום. וכך, כשהסכין העטופה בנייר תחובה עמוק בכיסו, יצא לחפש את הקוהונה, שומע את השירה האדירה הבוקעת מגרונות תושבי השכונה:

"טו קה מה דסייה

קה לה פונטה נו סלייה מאס

לה פונטה אסטה אן לה קאייה

קון סו אולטימו דה טאייה," (3)

ולא חושב כלל להצטרף לפזמון החוזר:

"איי איי איי, לה פונטה וה סליר." 

שכניו אולי ישמחו לגלות שהוא חזר לרקוד איתם, לא יודעים שכל מעייניו נתונים רק לדבר אחד.

      

"חזרת אלינו, ניניה? כבר שנתיים שלא ראינו אותך ברחובות!" קרא חואן אאורליו לעברה של ארליטיס. "מה קרה שהקוהונה שלך נותן לך לצאת?" הוא היה מודלק מהשתייה ותופף כמו שרק הוא יודע, והזיעה הבריקה את פניו השחומים, כמו בפוליטורה מיוחדת שצובעים בה עץ מהגוני. הוא יכול לתופף ככה כל הלילה, אם רק יתנו לו לשתות עוד ועוד. כשהוא שותה, אף פעם לא נגמר לו הכוח לתופף והוא מרגיש כמו בעל אלף כוחות סוס הדוהר בערבות אפריקה בימים שהשחורים היו אדונים של עצמם, ואיש לא היה יכול לצוות עליהם מתי מותר להם לתופף, כמו שקורה עכשיו. הוא שרק במשרוקית שלו וסימן לבנו ולמתופפים האחרים ולמכים במצילתיים להגביר עוד יותר את הקצב, כמו להוכיח לארליטיס למה הוא מסוגל.

"ניניה!" הבריק אליה חיוכו נוטף הזיעה, אבל ארליטיס שתקה, ניסתה להתרחק ממנו והמשיכה לרקוד.

"איי, ניניה, איך את רוקדת!" לא הניח לה. "ואיזה גוף משגע קיבלת! בואי ואני אתופף לך קצת על הבטן השטוחה שלך, שמתוחה כמו עור של תוף 'בוקו'."

היא המשיכה לרקוד, מנסה להתעלם מהמילים המלוכלכות. תמיד היה לו פה מטונף, אבל כל המתופפים של הקונגה הם כאלה. הפה שלהם שורץ כינים של מילים. אף פעם לא יוצאת להם מהפה מילה טובה, וגם כשהם כבר רוצים להגיד משהו טוב, איכשהו נפלט להם גידוף עסיסי.     

כולם רקדו מסביבה, והיא השתדלה להקיף את עצמה בחגורת ביטחון של השכנות, אבל חואן אאורליו נעץ בה כל הזמן את עיניו המודלקות מרום, ותופף כמו מכשף שיודע להבעיר אש באבנים רטובות מגשם. נדמה היה לה, שמעולם ה'בוקו' שלו לא הרעים מתשוקה כה גדולה כמו באותם אחר-צהריים מיוזעים, כשהקונגה של 'לה פונטה' יצאה לרחוב במפתיע לחגוג את 'דייה דה לוס רייס'. כל זאת בזכות אישור מיוחד שניתן לה על ידי מנהל ה'קאסה דה קולטורה', בית התרבות, לבנבן העור שרצה להפגין את אחוות הגזעים המזויפת שלו, ולאפשר לשחורים לחגוג את יום חגם מן העבר, שהפך בינתיים רק לתאריך היסטורי הנלמד בשיעורי התרבות של בתי הספר.

עבור ארליטיס היה זה יום חג אמיתי. שלושת המלכים נתנו מתנות לחזוס, חשבה, ואילו חזוס נתן מתנה לעם – את הקונגה. היא הייתה יכולה שוב לרקוד, ואילו חואן אאורליו היה יכול שוב להריח את הזיעה המהולה בבושם של הנערה היחידה שאהב, שטרם התמסרה לידיו המתופפות בפראות על התופים, שגם היטיבו לתופף על גופן של הנשים. הן אהבו להיצמד אליו במהלך הריקוד, והעניקו לו את התחושה שהוא באמת דון חואן. הוא אהב לגעת בכולן, אבל חשב בעיקר עליה, כמו בטלנובלות המתקתקות המוצגות בשעה תשע וחצי, שעת האמור הלאומי,  וניסה לפלס אליה דרך מבעד לנשים המיוזעות ששיגרו לעברו מבטים משתוקקים. הוא היה נאמן במבטיו רק לה, כמו שהיה נאמן ל'בוקו' שלו, ולרגע לא היה יכול להתאפק יותר ושלח לעברה יד מלטפת, בעודו ממשיך לתופף בידו השנייה.

 

עוד מרחוק ראה קרליטו גרסיה את אשתו ארליטיס. היא רקדה כמו קוסמת, שאיבריה, המשמשים לה כאביזרי קוסמות, נשמעים לה. היא נראתה לו כמו טייס בסרט שראה פעם בטלוויזיה, היושב מול לוח מחוונים גדול, ובכל פעם שהוא לוחץ על כפתור הפעלה אחר נדלקת נורה. גם אצלה, כל האורות בגוף הבהבו, במיוחד העיניים והפטמות, שנראו כמו כוכבי שביט זוהרים בשמיים של זיעה. גופה נענה לקול התיפוף הקדמוני, ולרגע נסתמאו עיניו והיה נדמה לו שידיו של חואן אאורליו לא מתופפות רק על ה'בוקו' אלא גם על הגוף הפרוץ לרווחה של אשתו, שבמהלך הריקוד כולם היו יכולים ליהנות ממנו – מחשבה שהיתה בלתי נסבלת בעיניו לא פחות מהידיעה שיום אחד היא תבגוד בו באמת.

קרליטו גרסיה בער מקנאה שאינה יודעת מנוחה. איפה הוא האיחו דה פוטה הזה? שייצא החוצה ויוכיח לו שהוא באמת גבר ולא חצי נקבה שנעמד לו רק מלתופף. "סאקה טו קארנה דה גוואפו, אויה, טו נו ארס גוואפנו נא)דה(, הצג בפני את תעודת האומץ שלך, שמע, אתה בכלל לא  אמיץ," קרא לעברו בהתגרות. אבל אין לו שום תעודה להוציא, לקוהונה הזה, שחושב אותו לטיפש ורוצה להצמיח לו קרניים דווקא ב'יום שלושת האנשים החכמים'.

הוא פילס בכוח דרך בין הרוקדים, ועכשיו כבר היה קרוב אליה, ועוד מעט יגיע אליה וילמד אותה לקח. אבל קודם ילמד לקח את הקוהונה.

כשארליטיס הבחינה בו, היה כבר מאוחר מכדי לסגת. פניה קיבלו צבע של בד מלוכלך אחרי כביסה בנהר, והזיעה שלה נמסה מפחד. אבל קרליטו גרסיה הסתכל על אשתו כאילו היא נאדה, כלום, והמשיך לחתור קדימה. ארליטיס ידעה לאיפה הוא חותר, ולא צעקה לו "לא", כי ידעה שאם יצליח להשיג את מבוקשו, אולי הוא יירגע ולא יפגע בה. בשביל מה לה להתערב בסכסוך בין שניהם? היא ידעה ששתיקה היא הדבר הנבון ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה.

גם כשחואן אאורליו ראה אותו, היה כבר מאוחר מכדי לסגת. וגם לא היה לו לאן. הוא לא היה יכול הפעם להשלות את עצמו שקרליטו גרסיה בא סתם כך כדי להתערבב, ולא לשום מטרה אחרת, כי כולם ידעו שלקרליטו גרסיה תמיד יש  מטרה, והוא לא בא לשום מקום כך סתם. חואן אאורליו הקיף עצמו בחגורת ביטחון של תופים, אבל כמובן שזה לא עזר, כי קרליטו גרסיה מתקרב לכל אחד שהוא רוצה להתקרב אליו, גם אם זה מחייב אותו להשכיב כמה מתופפים בדרך.

לפתע פסק התיפוף, ואיש לא ידע למה, חוץ מארליטיס שיצאה מהאלם ורצה לעצור את בעלה: "קרליטו, הוא לא עשה שום דבר. הוא לא נגע בי, הוא רק דיבר איתי!"

קרליטו גרסיה הוא לא אחד שמוכן לקבל בהשלמה אפילו דיבורים. הוא ניער את ארליטיס מעליו כמו שק של מלנגה(4) – היא לא ויתרה והמשיכה לרוץ אחריו – ועכשיו כבר היה במרחק יריקה מחואן אאורליו, שעמד ככה עם ה'בוקו' שמגן לו על הבטן כאילו הוא אישה בהריון השומרת על התינוק שבכרסה. חואן אאורליו  שרק לכולם שימשיכו לנגן כי קרליטו גרסיה הוא לא אחד ששווה בשבילו להפסיק לנגן. בכלל, קרליטו גרסיה הוא לא אחד ששווה בשבילו להפסיק משהו. הוא סתם רברבן שאוהב לשיר גסויות ולהתפרע, וחוץ מזה הוא לא יודע לעשות שום דבר חיובי והבגדים שלו תמיד מסריחים מבנזין. קרליטו גרסיה היה בעיניו צעיר מתוסכל, מתוסכל מזה שהוא לא יודע לתופף מספיק טוב כדי להתקבל לתזמורת, ואת כל התסכולים שלו הוא רוצה לפרוק במכות כדי שיוכל עדיין להישאר מספיק קרוב לנגנים. אבל היום הוא לא ישתוק לו יותר ולא ינסה לחסום את הבן שלו, ששריריו כבר מתחילים להתנפח.

"אתה יודע, חואן אאורליו," נשף קרליטו גרסיה לעברו, הם היו כבר במרחק נגיעה, "הפה שלך מסריח מרום."

"ושלך מסריח מדלק," החזיר לו חואן אאורליו. "זה מה שנותנים לך לשתות  בעבודה?"

"אני לפחות עובד בעבודה הגונה, לא כמוך שתוקע כל היום את העיניים שלך באשתי."

"קוהונה," התערב חואן אאורליו הבן, "תדבר יפה לאבא שלי, כי הוא הבוס כאן ואתה סתם פנדחו, פחדן, בלי ביצים."

קרליטו היה מוקף. הוא הרגיש שאיחר קצת את המועד. או שייסוג במהירות ויכתים את שמו לעולם כפנדחו, או ש…

בזריזות שלף את הסכין, שלהבה עטוף בנייר, וניסה לחתוך את פניו של חואן אאורליו הקוהונה, אבל המתופף התכופף והסכין חתכה בפניה היפות עד לכאב של ארליטיס, שבאה מאחור להפריד ביניהם, והיא נפלה מדממת על האספלט הרותח מרקיעות רגלי הרקדנים.

כשקרליטו גרסיה התכופף כדי לבדוק כיצד השחית את יופיה של אשתו לעולמים, התנפל עליו מאחור חואן אאורליו הבן והלם בראשו ובבטנו במקל התיפוף של ה'בומבו' והמשיך והמשיך להלום בו כאילו הראש של קרליטו הוא עוד אחד מהתופים של הקונגה.

עד שאביו לפת אותו מאחור והרחיק אותו מעליו. "השתגעת? אתה רוצה להרוג אותו?"

חואן האב רכן על קרליטו והיה קרוב אליו יותר משהיה אי פעם בעבר. הוא שמע את הלב של קרליטו מתופף בקצב, שהוא לא יהיה מסוגל לו לעולם. נהנה להקשיב לקול הלמות התופים, ואמר לעצמו שחבל שלא ידע שקרליטו הוא כזה מתופף טוב. מתופף כזה לא נולד בכל יום. אבל כעבור רגע הלך הקצב ונחלש, הלך ודעך, וכשהתופים כמעט נדמו, התעשת פתאום חואן אאורליו וצעק:

"תקראו לרופא! תקראו לרופא!"

 

 

-1  דייה דה לוס רייס מאגוס – יום סנטה קלאוס, שבו מביאים מתנות לילדים. יום שלושת האנשים החכמים או בתרגום מילולי: יום המלכים הקוסמים. שלושת המלכים בהם מדובר הם מלצ'ור, גספאר ובלתאזר, שהעניקו מתנות לישו, כיוון שהאמינו שהוא נמשח על ידי האל. בנצרות נחוג בשישה בינואר, אבל שלטונות המהפכה שינו את המועד לשישה ביולי, יום הילדים. בעבר, היה זה יום החג הלאומי של הקונגה בקובה, שבו התירו הספרדים לעבדים לצאת ולחגוג. בינתיים החג בוטל, הקונגה יוצאת לרחוב רק בקרנבל ומוטלות עליה הגבלות.

 2 – גידוף, הכוונה לביצים.

3 – "אמרת לי ש'לה פונטה' לא יוצאת יותר/ 'לה פונטה' נמצאת ברחוב/ והיא מושלמת עד הפרט האחרון."

4 – מאכל חביב על הקובנים. סוג של פקעת, דומה לתפוח-אדמה.

 

 

 

6 תגובות

  1. ירון יקיריניו, סיפור יפה. לא הכרתי אותי.

  2. סיפור יפה ומאלף, ירון.

    אני אוהב את כתיבתך.

  3. ירון אביטוב
    כדרך הגב ללא קשר לסיפור הזה, ראיתי אצל שלומי חסקי את הספר שלך "חתונה כבר לא תצא מזה" מהוצאת אסטרולוג. אם תיכנס לתוך האתר של שלומי חסקי, הספר הזה בתצוגה של הספרים היפים. הכבוד לי הגדול להכיר אותך דרך הבלוג. תמשיך לכתוב סיפורים יפים.

  4. סיפור כמו שאני אוהבת.

  5. מזכיר את מרקס, קצת. אותה אווירה וניחוח טרופי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב