בננות - בלוגים / / לולילייייי
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

לולילייייי

 

לולולייייי/ ירון אביטוב

(פרק מתוך רומן הסיפורים "פתק מאמא", שפורסם בהוצאת עם עובד ב- 2001)

 

"ואמא שלך היתה עושה זהר?" שאל אותי קדוש, כשהוא בוחן אותי במבט ערמומי.

"מה פתאום אמא שלי?" כעסתי על השאלה. "מה אתה חושב שהיא מרוקאית כמו אמא שלך? מה לה ולכל הפרימיטיביות הזו? וחוץ מזה אצלנו לא קוראים לזה זהר, אלא זרליט*, לידיעתך."

"מה חשוב איך קוראים לזה," אמר, "העיקר שעושים לו-לי-לו-לי."       

 

צעדנו, קדוש ואני, לאורך רחוב באזל ולא מצאנו אף בית קפה לטעמנו. מבאזל, יצאנו לדיזנגוף. "אולי פה נמצא בית קפה," אמרתי, אבל קדוש התנגד: "זה עוד רחוב של אשכנזים. מה יש פה, רק בוטיקים ובוטיקים ובוטיקים. פה אני לא רוצה לשבת. באף בית קפה אין תה נענע כמו שאמא שלי עושה, רק תה מלרוז ותה אנגלי וכל התיונים האשכנזים האלה."

"טוב," אמרתי לו, "גם אני מעדיף לשתות תה עם נענע כמו שאמא שלי עשתה. בוא נמשיך."

לא החלטנו להיכן בדיוק אנחנו הולכים, איזה בית קפה אנחנו מחפשים, ואולי בכלל לא חיפשנו בית קפה.

"בשביל מה בעצם אנחנו מחפשים בית קפה?" שאל קדוש. "למה שלא נחפש בית כנסת? שם לפחות נוכל לשמוע זהר כמו שצריך ולא ישימו לנו טראנס מטומטם כמוזיקת רקע."

"אבל אין פה בתי כנסת," אמרתי לו, "אתה לא רואה? רק בתי קפה."

בינתיים המשכנו ללכת ולדבר. קדוש סיפר לי על עצמו, על משפחתו. עיניו הירוקות היו עירניות מאוד כשדיבר, כאילו הוא מסוגל לדבר גם בעיניו; גם אני דיברתי. הראש שלי היה מוטה באלכסון תוך כדי דיבור, והידיים הפריכות שלי, ידיים של פקיד כמו של אבא, ידיים קטנות ועדינות כאלה, כמו של ילד שלא הספיק להתפתח, מוללו את זקני שנאפד כובד ראש חגיגי.

"תיגש ישר לעניין," קטע קדוש את דבריי, "אתה מסתתר מפני עצמך. איזה מין ספר על אמא שלך אתה כותב, אם אין בו את הצד המרוקאי שלה? אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך לא היתה עושה לו-לי-לו-לי, שלא היתה אצלכם במשפחה אף אחת שעשתה לו-לי-לו-לי?"

לקח לי רגע לחשוב. "כן, היתה אחת כזו," השבתי מבויש, ראשי מורכן, כאילו אני מודה באיזה קלון.

 

דודה סוזנה היתה 'המרוקאית של המשפחה', והתפקיד שלה היה ליידלל בשמחות. המשפחה שלנו עניפה, ולדודה היו הזדמנויות רבות להפגין את כישורי היידלול שלה. כך, למשל, כאשר שמעה הדודה סוזנה שהוריי עומדים להתארס, היא פרצה באחת מאותן זרליט ממושכות שלה, שלא הותירו מקום לפיקפוק שהשידוך עלה יפה ואין ממנו דרך חזרה. סבתי הסמיקה במבוכה, אבל לבסוף נעתרה לתחנוני סוזנה והצטרפה אליה, לפחות לאקורד הסיום.

אבא מצא תירוץ להסתלק החוצה. הוא לא אהב זרליט, כמו שלא אהב את יתר סממני המרוקאיות.

וגם בחתונת הוריי, הדודה סוזנה זרלאטאת*, אבל לאבא לא היה לאן לברוח.

שמעתי את קולות ה'זרליט' של דודה סוזנה מהדהדים בראשי, מתערבבים בקולות הקרקור של התרנגולות שמכר בעלה, הדוד ניסים, בחאן א-ג'אג' בעיר העתיקה בחיפה. ה'זרליט' שלה הפציעה מתוך ערפל זיכרונותיי, והרגשתי שאימוני השיכחה המפרכים שעברתי כבר אינם מועילים יותר.

"אנחנו כמו דייגים של זיכרון," אמר קדוש. אם הזיכרון של האדם "הוא הנעליים שלו," כמו שכתב פעם אבות ישורון, אצלי הזיכרון קשור לסבי יצחק, שהיה 'סקאפי' )מתקן נעליים(. ועל מה אנחנו צועדים עכשיו במסלולנו המפותל אל הלא-ידוע? על הזיכרונות.

קדוש היה נרגש מהסיפור על הדודה סוזנה, וסיפר לי על אמו המיידללת, מארי. אצלי זאת הדודה, אצלו זאת האמא. הוא סיפר על ילדותו המאוד מוקדמת במרוקו, במלאח של מקנס, בחצר שנראית כמו חאן, שחיו בה עשרים משפחות, הכביסה תלויה בחוץ, לעין כל, שירותים משותפים, ריחות התבשילים וריחות הגוף התערבבו בצוותא ויצרו ריח מיוחד, המלווה אותו לכל מקום. זה גם הריח שהרחתי בקצות העצבים החשופים של הזיכרון, כשניסיתי להעלות לנגד עיני את חייהם של בני משפחתי במקנס.

בכל שמחה היו מזעיקים את אמו של קדוש, בעלת קול הסופראן, ופוקדים עליה: "מארי, זהר!" היא היתה פוצחת ביידלול ממושך, שניפץ את העששיות המקושטות שניצבו בפינות החדר. מארי היתה מסיימת ליידלל רק לאחר שכיבתה את כל העששיות, בזו אחת זו, בהד קולה, ואז היו באים עם מטאטא ויעה ואוספים את השברים, ואומרים לה: "די, מארי, את יכולה להפסיק וללכת הביתה." והיא היתה מפסיקה, ומתחילה שוב בשמחה הבאה.

שמחה שבה מארי לא ניפצה את כל העששיות בבית, לא היתה שמחה; כמו חתן שלא מכירים בו שהוא נשוי, עד שלא ינפץ את הכוס. חתונה לא היתה חתונה כהלכתה בחצר החאן במקנס, אם לא התקיימו בה שני התנאים הבאים, כמו תנאים בכתובה: שהחתן ינפץ את הכוס ושמארי, בת השכנים, תנפץ את העששיות.

וכשאמא שלו היתה מיידללת, קדוש בן החמש היה חומק מהחדר שבו גרו והולך וניצב בכניסה לבית השכנים כדי לשמוע אותה, והיה גא בה מאוד. אבל אחרי שעלו ארצה וסבתו נפטרה, אמא שלו נכנסה לאקסטזה של יידלול, הפעם של קינה, והוא התבייש בה מאוד, כשראה כיצד השכנים הרומנים, הפולנים וכל היתר  הביטו בעין עקומה, על מארי, אמו האהובה.                      

"ואמא שלך היתה עושה זהר?" קטע פתאום קדוש את סיפורו ושאל.

"מה פתאום אמא שלי?" התכחשתי.

קדוש הביט בי במבט של 'טוב, אם אתה לא מספר שום דבר על אמא שלך, אז גם אני לא אספר יותר על אמא שלי.' האכזבה ניכרה על פניו, והוא קטע את רצף זיכרונותיו ועבר להרצאה מלומדת, יובשנית במקצת, שסייעה לו להתגבר על ההתרגשות העזה שגרם לו הסיפור על אמו. "יידלול היא מלאכת אמנות, אפשר לומר מלאכת קודש," אמר. "במרוקאית יידלול הוא תתזהר, מלשון זוהר. במרוקאית יידלול זה גם לצעוק, וגם להבחין בהילה של הבנאדם, שמופיעה במצבים הכי משמעותיים בחייו; למשל, בשעת החתונה, כאשר היידלול נועד להקיף את החתן והכלה בהילה שתגן עליהם מפני עינא בישא. יש יידלול של שמחה, אבל יש גם את היפוכו הגמור – יידלול של אבל, שהוא מעין צילו של היידלול. בלוויות הופך הצל לקינה. המקוננת צועקת כדי שהיא בעצמה לא תיפגם, אבל אחרי זה האבלות פוגמות בעצמן באמצעות סמלים שבטיים מוסכמים: הן שורטות את עצמן בפנים."

"כן, כמו שאמא שלי עשתה כשהיתה לי פעם התקפת-"

"אמא שלך? חשבתי שהיא לא היתה עושה זהר."

"מי אמר שהיא עשתה זהר, היא רק שרטה את עצמה," התגוננתי.

קדוש המשיך להרצות בפניי בשטף, אבל אני כבר שקעתי לי בעולמי, שחשבתי תמיד שהוא מוגן עד שהתמוטטו עליי חומות הסכר.

שאלתו הלכאורה תמימה חלחלה אל מי התהום של הנפש שלי, ואחרי שההכחשה האינסטנקטיבית התפוגגה לה, חשתי בירכתי מוחי נביעה חדשה של זיכרון. החלו לפקוד אותי אלחושים של זיכרון, כאילו המכסה של הסיר שבו כיסיתי אותו התחיל לרקד יחד עם התרכובת התודעתית שמבעבעת בפנים. עוד לא אפשרתי לבעבוע להתפרץ, עוד לא הסרתי את המכסה מהסיר, אבל ככל שהמשכנו בדרכנו לא יכולתי עוד להכיל את הדברים בתוכי, וחשתי מוצף. 

הסוללה האחרונה שתמכה בסכר השכחה שלי  התמוטטה, ונחשולי זיכרונות פרצו ממנו. יש לי מרבץ של זיכרונות, כמו ענן שמרחף ממעל וממטיר עוד ועוד זיכרונות על אמא. ומה שהתחיל בתור טיפטוף הפך למטר סוחף.

"בוא ונעצור לרגע," ביקשתי מקדוש, "אני חייב לרשום כמה דברים."

הבהק של זיכרון סינוור אותי. פניתי אל גדר של בית סמוך ורשמתי בחופזה על דף הנייר היחיד שמצאתי בכיסי. הייתי צריך להעמיק לחפור בשוחות הזיכרון שלי, לחשוף שכבה אחר שכבה, שכבה ועוד שכבה, כדי לגלות שגם אמא שלי זרלאטאת.                  

 

אבא שכב בטיפול נמרץ זמן רב. מצבו היה נואש. אמא לא איבדה תקווה. היא היתה האחרונה שלא איבדה תקווה.

הקינה עוזרת לאמא לעכל את הבשורה המרה.

הקינה של אמא שוברת את מחסום הקול ומנפצת את זגוגיות החלונות של השכנים. חלון אחר חלון התנפצו לרסיסים, כאילו הוכו בברק. אף חלון בבית שבו התגוררנו, וגם  בבתים השכנים לא נותר שלם. יידלול כזה טרם נשמע ברחוב שלנו, שהיה מאוכלס בפולנים וברומנים ובעיראקים ובסורים, וגם העלייה מרוסיה תרמה לו בהמשך את חלקה. כולם נדמו ממלאכתם: עקרות בית, בעלים הממהרים לעבודת יומם, חנוונים וספרים וירקנים, כולם שירבבו את ראשיהם החוצה, השעינו את גופם על אדן החלון, יצאו למרפסות, והקשיבו לקינה המצמררת הזו שעצרה את החיים ברחוב. אמא מקוננת על אבא, האיש היקר שהיה דמות מוכרת לכל עובר ושב ברחובנו – תמיד הקדים שלום לכולם, ומעולם לא נראה מהלך בלי שני סלים, סל בכל יד, ורק כשהלך לשוק עם אמא היה מספר הסלים שבידיו גדל לארבעה.

כל העולם כולו כמו נדם; רק קינתה של אמא נשמעת, עולה ומתגברת, מטפסת שלב אחר שלב בסולמות של קדושה. קינה קמאית, עולה כיבבה עשוקה מתוך חדרי בטן, יללת אשה המנסה לפרוץ שערי שמיים, לחדור אל לב-ליבו של ההיכל, אל קודש הקודשים; קינה הפותחת בפני אבא, שנשמתו מפלסת דרכה למרומים, את שערי גן העדן.

אני, העד היחיד להודעה הקצרה, מנסה לנחם את אמא בשפה רפה, בדיעבד אני נזכר שהיא היתה רפה מדי. אני לא זוכר אם חיבקתי אותה, אבל אמא ממאנת להינחם ואני  מניח לה לנפשה. אני מבין שעד שלא תמלא סאת הקינה, קינה מרוקאית, קינת השורשים, היא לא תחדל מלקונן…

 

עטוף ומרופד בזיכרונות שלי, שדחקו האחד בשני לצאת החוצה – כמו עדר כבשים צפוף ומבוהל המנסה להיחלץ מהמכלאה שלו, שהיתה מקום מבטחים מוגן, אבל עתה, משפרצה בה שריפה העומדת לכלותה, עליו להימלט ממנה במהירות האפשרית כדי להציל את עצמו – שמעתי בחצי אוזן את קדוש ממשיך לדבר בשטף: "…אם יידלול השמחה הוא כמו תקיעת חצוצרה המכריזה: 'בואו לשמוח איתנו, בואו לשמוח איתנו,' הרי בלוויות ובמוות, היידלול הוא כמו תקיעת שופר ביום כיפור…"

בעודו מדבר, פרצה לה נביעה נוספת של זיכרון, הפעם מלבב יותר: אמא מיידללת בשמחה משפחתית אחת או שתיים, יידלול קצר, שבריר של רגע, לא סולם התווים כולו, כמו אירמוז למשהו שהיה ואיננו עוד, ומתקבלת במחיאות כפיים, ומתיישבת לה במקומה, מחייכת בעונג – לא לפני שגם אני, כך לעצמי, חיקיתי אותה ופרצתי ב"לו-לי-לו-לי-לו-לי" – והיא נענית מייד על ידי מקהלת מיידללות, להן שימשה סולנית ראשית – הדודה סוזנה.

 

ניסים, הנכד של דודה סוזנה, אמר לי בטלפון שבכל פעם שסבתא שלו היתה פוצחת ביידלול הוא היה מחפש מקום להתחבא ולקבור את עצמו מרוב בושה; גם בבר-מצווה שלו, דודה סוזנה יידללה. לניסים לא היה לאן לברוח. הוא היה ילד סמוק לחיים ושמנמן וקצת ביישן, שרק רצה לרצות את הקרואים הרבים. ההורים שלי היו ביניהם; אולי גם אני הייתי ביניהם; אני לא זוכר. ניסים צריך לבדוק באלבומיו, אם גם אני מופיע בתמונות. אני רוצה להראות לו תמונה שלי בתור ילד כדי שיוכל לזהות אותי.

הוא אומר: "לא צריך, אני זוכר איך נראית בתור ילד. אני רק לא יודע איך אתה נראה בתור מבוגר."

"זה נכון גם לגביך," אמרתי לו.

אולי שלושים שנה לא נפגשנו. ניסים מצא אותי, אחרי ששמע מהוריו שאני מבקש לשמוע סיפורים על סבתו סוזנה. לילה אחד השאיר לי הודעה על המשיבון, שבעקבותיה  נדברנו להיפגש בכניסה לדיזנגוף סנטר. המון אנשים, שהיו פעם ילדים, חולפים שם מדי יום. לך תזהה. לא ידעתי, כאמור, כיצד ניסים נראה כעת, וגם ניסים לא ידע איך אני נראה.

ולמרות זאת, הצלחתי לזהות את ניסים כבר מרחוק, מתוך המאות שחלפו על פנינו, עוד לפני שקלטתי בחדות את קלסתר פניו, לפי צורת ההליכה שלו – הליכה מתנדנדת, חצי דובית, חצי ברווזית, כאילו הוא נושא מטען כבר על כתפיו, הליכה המזכירה מאוד את זו של אביו ואת זו של סבתו; גם אם, נניח, לא היינו קובעים פגישה והייתי מבחין בבחור שמנמן הפוסע כך, הייתי מנחש שזהו הנכד של דודה סוזנה.

רציתי לצעוק לו: "הדא מדיאלנה, הדא מדיאלנה )הוא משלנו, הוא משלנו(," כמו שצעקה פעם בהתרגשות סבתי יאוט, כשראתה צעיר עולה ממרוקו, אף הוא שמו ניסים, שמעולם לא פגשה קודם לכן והגיע באקראי לבית שבו עבדה כמבשלת וככובסת בעיר התחתית בחיפה, והיא קבעה מיד – מבט אחד הספיק לה – שהוא הנכד של אחותה, שאותה לא ראתה יותר משישים שנה. היא עלתה ארצה, ואילו האחות, שהיתה אז ילדה רכה בשנים, נשארה שם, במקנס.

ישבנו בבית קפה בדיזנגוף, וניסים אומר לי: "עשיתי מאות קילומטרים, נסעתי שש שעות, כדי לספר לך על סבתא שלי. אתה יודע, אם לא היית עושה מה שאתה עושה, כלומר כותב על סבתא שלי, אני הייתי עושה את זה במקומך."

"תפאדל," אמרתי לו, "תכתוב גם אתה."

אמרתי את זה בערבית. כמוני, גם ניסים מחק את הערבית שלו והתבייש בשפה שלמד מסבתו ובמוצאו, אבל בשנים האחרונות הערבית חזרה אליו, וגם השורשים חזרו אליו.

ניכר עליו שהוא רוצה לספר לי גם על עצמו, לא רק על סבתו, שאבין את התהליך שעבר עד שהגיע לכאן כדי לספר לי עליה. "התרחקתי כדי להתקרב," אמר.

"ואיפה אתה חי היום?"

"בקיבוץ בצפון, בגדות. שמעת עליו?"

"כן, בטח ששמעתי. אפילו שירתתי פעם בבסיס לידכם. מהעבר השני של הכביש. היינו שכנים."             

"אתה יודע שמבנה האבן המרכזי של הבסיס שלכם הוא אחד השרידים שנשארו מהמושבה משמר הירדן, שסבא שלי היה אחד ממקימיה."

"על איזה סבא אתה מדבר?"

"סבא שלי ניסים, הבעל של סבתא סוזנה."

"לא ידעתי שהוא היה חלוץ. אני חשבתי שהוא מכר תרנגולות בחאן-א-ג'אג' בעיר התחתית בחיפה."

"אז עכשיו אתה יודע. בצעירותו הוא היה חלוץ ואשכנזי."

"אשכנזי? לא ידעתי. תיכף גם תגיד לי שהוא דיבר יידיש."

"כן, ממש כך."

זה לא בדיוק הסתדר לי – חלוץ אשכנזי דובר יידיש מהמושבה משמר הירדן והדודה סוזנה, שעלתה ממרוקו בתור תינוקת, אבל נשארה מרוקאית עד יומה האחרון ונמנעה מלדבר עברית וליגלגה על השפה. "עברית כיברית, )עברית גפרורים,(" היא היתה אומרת. ואולי, חשבתי, כל יום, בסוף  העבודה בפלחה, דודה סוזנה היתה פורצת ביידלול ארוך ומבריחה את כל התנים שמזנבים בשדות.

"אז תגיד," גיחכתי, "באיזו שפה הם דיברו ביניהם, הסבא והסבתא שלך?"

"ואיך חירשים-אילמים מדברים ביניהם? שניהם לא דיברו הרבה," צחק ניסים, "סבא למד קצת ערבית וסבתא למדה כמה מילים ביידיש, וככה הם דיברו. היא הכינה לו אוכל והוא הלך להתפלל בבית הכנסת, הוא היה גבאי של בית הכנסת, ובלילה הם היו עושים ילדים. אבל תשמע, זאת בטח היתה החתונה המעורבת הראשונה בחיפה. מה אתה יודע. הם עשו היסטוריה."

ניסים ראה על הפרצוף שלי שאני לא לגמרי מאמין לסיפוריו, ומיהר לעדכן אותי: "סבא שלי היה חלוץ לפני שהוא התחתן עם סבתא. את סבתא הוא הכיר הרבה שנים אחרי זה, כשהוא עבר לחיפה." 

"א-הה," רווח לי. "אבל תגיד, מה בדיוק אתה עושה שם, בגדות, ליד החורבות של משמר הירדן?" שאלתי. "הולך בעקבות סבא שלך? חוזר לשורשים של סבא שלך?"

"לא בדיוק. נכון שאבא שלי מאוד גאה בי שהחלטתי לעבור לשם, ונכון שכל שנה בטקס ההנצחה למשמר הירדן, אני נושא דברים, אבל זה לגמרי במקרה. את סבא שלי בקושי הכרתי. הוא מת כשהייתי בן שלוש; אפילו אין לי תמונה איתו, וזה מאוד חסר לי כי אני צלם; אבל יותר נכון להגיד עליי, שאני חוזר לשורשים של סבתא שלי. היא גידלה אותי. אמא שלי יצאה כל בוקר לעבודה, וסבתא הכינה לי אוכל ולקחה אותי מהגן ומבית הספר. חצי יום הייתי רק איתה וכל הזמן דיברנו ערבית. היה קשה לי איתה, אבל עכשיו אני מתגעגע אליה. מה-זה מתגעגע."

כמוני, גם ניסים אכול געגועים למתים. במיוחד הוא מתגעגע לסבתו, אשה קטנת קומה עם משקפי בקבוקים, שלבשה תמיד שמלה פרחונית וחבשה מטפחת הדוקה, ועמדה בצד בשמחות, נחבאת אל הכלים, עד שהיתה פורצת פתאום ב'זרליט' בקול רב עוצמה, שאיש לא האמין, כי קול כזה מתחבא בגוף כה קטן. ה'זרליט' היתה עבורה כמו מיצג של הפגנת נוכחות. וניסים, כך הוא מספר בטלפון וכך הוא חוזר ומספר בבית הקפה, התבייש. שני גברים בני ארבעים יושבים בבית קפה תל אביבי 'יאפי' ומדברים על 'זרליט'. איש בקפה מלבדנו לא מדבר על זה. מדברים על כסף, על מכוניות, על זיונים, וכל הזמן מתבכיינים על המצב ומייללים, ואילו אנחנו מיידללים.

ניסים התעלם מהדיבורים הזמזמניים סביבנו, וחזר ואמר: "כשהיא עשתה  זרע'טה* בבר-מצווה שלי, הייתי כל-כך נבוך שפרצתי בצחוק בקול רם, ולא נרגעתי עד שקיבלתי סטירה. רק ככה נרגעתי. הסטירה הרגיעה אותי. אף פעם קודם לא חשבתי שסטירה יכולה להרגיע, כמו כדור הרגעה כזה. ובבת-אחת הפסקתי לצחוק, ועד עכשיו הלחי שלי בוערת מהסטירה, ואולי מהבושה שצחקתי ככה על סבתא שלי ליד כל המשפחה."

"למה בעצם הזרליט שלה כל-כך הפריעה לך?" שאלתי אותו, כאילו שלי זה לא הפריע, כאילו שאני לא רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה כשאמא יידללה. דווקא הבנתי אותו, אבל שאלתי כי ראיתי עליו שהפרצוף שלו מזמין את השאלה הזו, ולא סתם הוא חוזר על המשפט הזה כבר בפעם השלישית בתוך חצי שעה.

"הייתי קשור אליה מאוד, אבל תקופה מסוימת התחלתי להתבייש בה," אמר ניסים, ואני הרגשתי כאילו הוא גונב לי את המשפטים מהפה, שככה בדיוק הייתי משיב, לו הוא היה שואל אותי מדוע אני התביישתי באמא שלי.

אבל ניסים היה קשוב לסערה הפנימית שהתחוללה בתוכו, ולא הבחין בסערה המתחוללת אצלי. "היום היו אומרים על סבתא שלי שהיא היתה פרימיטיבית,  שדיברה ערבית ועשתה זרע'טה," המשיך ואמר, "אבל אני מוכן עכשיו לשלם כל הון שבעולם, כדי להוציא אותה מהקבר שלה אפילו לעשר דקות כדי שתעשה עוד זרע'טה אחת."        

'גם אני מוכן עכשיו…' רציתי לומר, אבל שתקתי.

 

רק כעבור שנים רבות, כשהיה בן עשרים ושמונה, נפטר קדוש מהבושה שפקדה אותו בכל פעם שאמו היתה מיידללת, אבל זה עלה לו בדמים – בדמיו של אחיו הצעיר יוסף שמת בדמי ימיו, ואת גופתו, המונחת בשלווה על פני האדמה, בקרחת החורשה, בין השיחים הדלילים, מצא ראשון לאחר חיפוש מייגע.

בהלוויה פנתה אמו מארי אל האח המת, ששכב מכוסה בתכריכיו על הדרגש בבית העלמין וסימנה שריטה סמלית על פניו, ואחרי זה התחילה לשרוט את עצמה ופצחה ביידלול קורע לב, כאילו מנסה היא להחיות את ימי נעוריה כמקוננת מקצועית; אלא שהפעם היא לא קוננה עבור אחרים, אלא עבור עצמה, והמקצוע כירסם בבשרה שלה.

קדוש הרים אף הוא את ידו, לרגע הוא לא ידע מה לעשות איתה. לשרוט את עצמו מרוב כאב על האח האהוב, המת, כמו אמו, כמו שעשו כולם, בידיים או בלב, כמו שהרגיש שעליו לעשות, או לא, כמו שצו ההיגיון הורה לו. הרי הוא כבר לא שייך לעולם הזה. הוא איש אקדמיה, בעל דפוסי חשיבה מערביים-מודרניים. מה לו ולכל זה?

היד שלו נותרה תלויה באוויר זמן-מה; ומכיוון שלא היה לו מה לעשות איתה, הוא הביט סביב-סביב וראה את כולם מביטים באמו, וחש שוב את הבושה עתיקת היומין מציפה אותו, כמו אז, כשהם עלו ארצה וכל השכנים הסתכלו עליה בעין עקומה; והוא סטר לה פתאום, לאמא שלו, בזעם קדוש שלא הכיר, בחוזקה, הוא רצה שתפסיק תיכף ומייד לצעוק, הוא לא רצה שכולם יסתכלו עליה, הוא רצה להיות רק איתה, שניהם לבד, בצערם, שהם יבכו שניהם יחד ויצעקו, אבל בלי כל האנשים מסביב שמסתכלים וחושבים, אולי, שהיא פרימיטיבית. הוא, שלמד אז באוניברסיטה וחלם להיות פרופסור, פרופסור מרוקאי, לא היה מוכן שיתייחסו ככה אל אמא שלו, ולא היה מוכן לסבול את המבטים הללו, שנוקבים אותה.

"…רציתי שהיא תירגע… רציתי להקל עליה, ואולי גם על עצמי, שנינו הרי היינו הכי קרובים אליו…"

אבל פתאום כל המבטים נקבו אותו, הופנו אליו, איך הוא העז לסטור לאמא שלו, ועוד ברגע כזה, ועוד ככה, היא כמעט ונפלה מעוצמת הסטירה. "איזה בומבה החטפת לה," יאמרו לו גם כעבור שנים, והוא, איש של מילים, נעתק הדיבר מפיו,  וגמגם והתנצל ומלמל ש"זה בגלל הבומבה ששניהם חטפו," 'הבומבה' של האח המת.

לרגע, אחרי שחטפה את 'הבומבה', אמא שלו הפסיקה ליידלל, רק לרגע, והביטה עליו קצת בתימהון. הוא זוכר את המבט שלה, המבט היחיד שלא היה מוכיח ולא היה מקטרג. כבר אז היתה במבט שלה הבנה, שרק אמא מסוגלת לה; ואחרי הפאוזה הקצרה הזו, כאשר כל המבטים ננעצו בו, היא המשיכה בנהי שלה, שאף הלך והתעצם, כקורא תיגר, כמנסה לגרש מעל פניה את סימני אצבעותיו של בנה שסטר לה.

לא היו שם עששיות מסביב ולא היה לה מה לנפץ, מה גם שלא שמחה היתה זו, אלא עצב עמוק; אבל כאשר מארי זימררה בקולה משהו היה חייב להישבר – החיים, האמונה, שהם פריכים יותר מכל דבר אחר, וסימני השבר ניכרים בהם רק כעבור זמן, כמו שקרה בחייו של קדוש עצמו.

ובשעה שנתנה קולה בזהר נשמע קול קריסה, כאילו אנשים מתמוטטים; אבל היו אלה המצבות של המתים מסביב שנשברו, ובית העלמין נראה כמו שדה קמה בשעת בצורת, כאשר כל גבעולי החיטה מתכופפים ונשברים.

וגם קדוש יצא משם, מבית העלמין, מכופף ושבור, גם בגלל האח המת וגם בגלל הסטירה הנוראה הזו שסטר לאמו, ובמשך שנתיים הוא הרגיש קצת כמו המת-החי.

 "…זה היה מעשה נוקשה ביותר במסווה של נאורות. מגיע לי שנתיים בכלא על זה, אבל גזרתי אותן על עצמי ממילא. שנתיים התהלכתי כמו צל…"

הסטירה הזו הציקה לו נוראות והוא ניסה להתעמק במניעים שגרמו לו לסטור לאמו, והוא החליט ללמוד אותה מחדש. וכשהגיע רגע ההתפכחות, קדוש הבין שהוא בז לאורח חייו הקודם, ופנה לו עורף, וביקש שוב ושוב את סליחתה של אמו, שכבר סלחה לו מזמן. "יא בניני," היא אמרה לו, "רזא פללאהה )הוי בני, שים יהבך על האלוהים(."

"…כאילו היא אמרה, זה מה שאלוהים גזר, וזה מה שנעשה, זה לא אנחנו, זה האלוהים; אבל בעיניי זה גם אנחנו, כי גם אנחנו זה סוג של אלוהים…"

אחרי שלמד להבין את אמו, למד להבין את תרבותה; למד להבין את המקורות של הזהר וקנה תקליטים והאזין לקינות שעות ארוכות, ואז תפס שהיידלול הוא נכס הולך ונעלם של עיצבון, המצליח לבטא גם את הכאב הפנימי שלו, שהצעקה של אמו היא גם צעקתו, והיידלול הוא בעצם חלק  ממנו. מאז הוא ממש מתחנן בשמחות בפני אמו שתיידלל קצת, שתיתן איזה הדרן מאוחר, אבל היא אומרת לו שכבר אין לה כוח, שקולה נסדק, נחלש. מות האח, החיים בארץ, ואולי גם הסטירה המצלצלת שספגה מבנה, האלימו את מיתרי קולה. היא כבר לא מסוגלת לתת קולה ביידלול, כמו זמרת שאיבדה לנצח את קולה, וגם אם תתאמץ היא אולי תצליח להפיק מגרונה רק קול חרחור.

"…אבל למזלי," הוסיף קדוש בחיוך עצוב, "תיקנתי את המעוות עוד בחייה של אמי, שלא כמו הקרוב שלך, ניסים, שלא הספיק."

ובוודאי לא כמוני, שספק אם השתחררתי מאותה בושה גם היום.

          

כשאמא מתה לא נשאר בעצם מי שיקונן עליה. כל המיידללות של המשפחה כבר מתו. פתאום הרגשתי שפורצת מגרוני קינה עתיקה, וכל החלונות בבית שאמא תיקנה אחרי שאבא מת התנפצו שוב לרסיסים קטנים של זיכרון והתפזרו סביב­סביב, ולקח לי זמן רב עד שהצלחתי ללקט את כולם.

 

 

                 

*זרלוטה/זרליט/זרע'טה/זרלאטאת – אלף דרכים יש בערבית לומר יידלול, והם משתנים לפי אזורי הארץ. התעתיק הנכון מערבית הוא זרע'יד' )ברבים(, אבל בערבית המדוברת  הוגים זרליט. וביחיד – זרלוטה או זרע'טה, ובתעתיק הנכון זרע'וד'ה. ובהטייה: הייא זרע'אד'את )היא יידללה(, או בלשון הרחוב: זרלאטאת.

 

 

 

 

7 תגובות

  1. אחלה סיפור.
    זוכרת אותו עוד מאז, כשקראתי אותו כלקטורית אצל ההונגריה הכילאית. זוכר?

  2. מקסים ועסיסי הסיפור. בראבו!

  3. סיפור יפה, בנוי טוב, עלילה זורמת, כיף לקרוא אותך ירון.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב