חריימה

 

חריימה/ סיפור מאת ירון אביטוב

שעת צהריים הגיעה. דודי שאול רכון על האימום בסנדלרייה שלו ודופק מסמרים. מסמר אחד הוא שולף מהפה ומסמר אחד הוא שולף מהאף ומסמר אחד הוא שולף מהאוזן, כל הזמן נשלפים לו מסמרים מכל מקום בגוף, והוא עצמו ממוסמר למקומו. שעות הוא יכול לשבת כך. מבוקר ועד ליל. דודי שומע את בנו נכנס ובידו סיר מעלות (סופר-טס) עם שלוש מנות מבושלות, קומה על גבי קומה, ובלי להרים את ראשו הוא שואל: "יש דגים לשבת, יא איבני?" ואחר תוקע בפיו כמה מסמרים ובזריזות של עושה להטים שולף ונועץ אותם בנעל שהובאה לתיקון.

 

יום חמישי היום, אבל בטנו של דודי שאול כבר הומה ומקרקרת לקראת השבת.  חייו של דודי אינם חיים בלי אכילת דגים, מנהג שקנה לו בעת שבתו בטבריה, שהרי טברייני שלא אוכל דגים הוא כדג על היבשה. ואצל הדוד, כל שבת היתה קודש לדגים. ואם לא היו דגים, אבוי לו לאיש שניצב מולו. כל השבוע היה דודי, שעבד כפועל בסנדלרייה בעיר התחתית בחיפה, יושב כפוף על האימום, משש בבוקר ועד עשר בלילה, ובעל הבית שלו עושק אותו ומשלם לו רק שנים-עשר גרוש ליום עבור עבודת הפרך שלו, שהרי זה היחס שהיו נותנים אז ל'פרענק פארך'. הוא היה סנדלר בעל ידי זהב, וכל השבוע היה דופק מסמר אחרי מסמר בארון הקבורה של עצמו במרתף האפלולי של הסנדלרייה, וחולם על הדגים לשבת שתכין לו אשתו. ומרוב שאכל עוד ועוד דגים, הפך כמוהם – שתקן כמו דג, והמסמרים נעוצים בפיו כמו זימים של דג.

 

"אמא אמרה שאין דגים בשוק. לא הביאו השבוע מטבריה," השיב לו בנו. כשבנו אומר את הדברים הוא נרעד קצת, מתכווץ כולו מפחד זעמו הממשמש ובא של אביו, כמו ה'טופאן' (השיטפון) של שנת 34' בטבריה, שגרף אחריו לכנרת עשרות ילדים והר סלעי. לב טוב יש לאביו, אבל הוא רתחן, וכשהוא כועס המדפים בסנדלרייה, שעליהם מונחת שורת נעליים אחרי תיקון, היו מרקדים וכמעט מתמוטטים על הילד. והילד, מה הוא אשם, אם אין דגים בשוק.

 

כמו גייזר מבעבע מתפרץ דודי שאול. לא על הילד הוא פורק את כעסיו, את הילד הוא אוהב, ולא על בעל הבית הנצלן שלו, אלא על הנעל האומללה, שנגזר דינה שתיפול לידיו דווקא כשאין דגים לשבת. דודי שאול הולם בפטישו על הנעל ועוד רגע הוא יקרע אותה לחתיכות, ירסק אותה. הוא מקמט את הנעל בכף ידו, הולם והולם בה, ודי, היא מקומטת כולה וכבר אפשר להשליכה לאשפה, נראית כמו נעל בית משומשת שנותנים אותה לכלב שישתעשע. אף אחד אחרי זה כבר לא ינעל אותה.

 

דודי שאול שולף את המסמרים מפיו, ומגדף: "אינען אבוה, אינען אבוה," ומיד מתקן את עצמו, שהילד לא יחוש בהבדל: "אינען אבוהום, אינען אבוהום." וכשהוא אומר אינען, זה נשמע כמו אינעל. נעל.

 

ואחרי זה הוא נרגע מעט, כביכול, ועובר ללשון שהילד יבין: "לא מעניין אותי שאין דגים בשוק. שתשיג! מה, אין דגים בחיפה? לא מעניין אותי מאיפה, שתלך אל הדייגים הסלוניקאים שלה, שתלך לדוג בעצמה, שתכין דג מלוח בצורת דג, העיקר שיהיו דגים. ולא מעניין אותי כמה זה יעלה, אפילו מאה לירות לקילו, העיקר שיהיו דגים! כי אם אין דג, אין חג. אצלנו אומרים, כל מי שאוכל דג בשבת ניצל מד"ג (דין גיהנום)."

 

"עומרו מא יאכל! שיאכל מסמרים, שיאכל סורמאיי (סוליית הנעל!)" אמרה אשת הדוד, שנכנסה אף היא לסנדלרייה, ודיברה אליו בגוף שלישי.

 

"סורמאיי? זה מה שצריך לתת לך בראש, יא מארא (אשה). אני יאכל דגים על אפך ועל חמתך."

 

"וחמת המלך שאול שככה," סנטה בו רעייתו.         

 

 

ואחרי הדברים האלה באתי אל דודי לסנדלרייה, ואין סנדלרייה ואין דוד ואין מסמרים ואין סורמאיי ואין דגים, לא לשבת ולא ליום חול גם כן; שכן דודי, כך אמרו שכניו, הלך כבר לפני שלושים וחמש שנה לבית העלמין וטרם חזר. הלכתי לבית העלמין בחוף הכרמל לפי הסימנים שנתנו לי, והתחלתי מצעק: "דוד שאול! דוד שאול, באיין עליי (תראה את עצמך, תן סימן)!"

 

המתים הביטו עלי כעל משוגע. קראתי לאחד, אבל כל אלה שקראו להם פעם שאול והיו פעם דודים של מישהו ניצבו על רגליהם בדום מתוח ושאלו: "מי קרא לנו?"  הם נראו כמתעוררים מתוך שינה ארוכה, ועל פניהם היו קמטוטים של קורי שינה, סימני מצעים, קווים אלכסוניים כאלה, צלקות שמתפוגגות כעבור רבע שעה.

 

ואיך אמצא בין אלפי המתים האלה את הדוד שלי, שבקושי הכרתי, ואם הכרתי, הייתי קטן מכדי לזכור. עוד לא מלאו לי ארבע כשהוא מת. עברתי על פניהם של כל השאולים זכרונם לברכה, עד שראיתי עוד מרחוק מישהו שחוטמו כחוטמי וכחוטמו של אבי, מזדקר יותר מחוטמיהם של כל השאר. צעקתי לו: "הדוד שאול! הדוד שאול!" והוא קרא לי: "תעאל להון, איבנו לרחמו, איבנו לזריר, מא שופתאכש כתיר ווקט (בוא הנה, הבן של רחמים, הבן הקטן, לא ראיתי אותך הרבה זמן. טוב שבאת). חוד מסרי, רוח על סוק ואישטרי לי סמאק ליסבת  (קח כסף, לך לשוק קנה לי דגים לשבת). ותגיד למוכר שזה בשביל שאול מהסנדלרייה. הוא כבר יידע."

 

התפלאתי שהוא שולח אותי לקניות ולא את אשתו, השוכבת לצדו, אבל הוא סימן לי בראשו שהיא עייפה וכבר זקנה מדי מכדי לעשות קניות בעצמה. "תהיה ילד טוב ותלך," אמר הדוד. "ואחרי שתחזור, אני אתקן לך את הסנדל. אני רואה שהסוליה שלו כבר מתחילה להיקרע."

 

יצאתי אל השוק, ובדרכי הרהרתי האם אבא שלי היה מתקן את הנעליים שלו אצל אחיו, ואם כן, האם אחיו היה מתקן אותן בחינם או לפחות עושה לו הנחה. כילד, וכבר אחרי מותו של הדוד, אני זוכר את אבי מתקן את הנעליים המשפחתיות אצל הסנדלר אבו-נעים מרחוב החלוץ, שהיה איש נעים-נעים החולץ את המסמרים מפיו בתנופה ובתנועות רחבות כמו שחולצים פקק מבקבוק שמפניה, ואחר-כך תוקע את המסמר בנעל כמו שתוקעים בחצוצרה. היו מספרים עליו, כמו על הרבה סנדלרים, שאת הסורמאיי הוא מכין מטיירים של אוטו.

 

הגעתי אל השוק ומצאתי את חנות הדגים, שהדוד סיפר לי עליה, ושאלתי את המוכר, איש ישיש, שבנו משמשו בעבודתו: "יש דגים לשבת?"

 

"יש דגים גם ליום חול," אמר המוכר. "איזה דג אתה רוצה? בורי? פורל? לוקוס? קרפיונים?"

 

"אני רוצה את הדג ששרה, אשתו של שאול הסנדלר, היתה קונה לבעלה לשבת. דג טברייני."

 

"שרה? כיף חאלה (מה שלומה)? לא מתה כבר, מסכנה? ומה שלום בעלה? היה חולה, לא? ככה שמעתי. לא מת, המסכן?"

 

"מתו כולם, אבל מתו רעבים," אני אומר לו, "והם רוצים דגים לשבת, אז תביא לי שני קילו."

 

הסתכלו עלי הוא ובנו כעל מג'נון ואמרו יחדיו: "אין לנו דגים יותר."

 

"אבל לפני רגע אמרתם לי שיש."

 

"כן, אבל בינתיים נגמר. תבוא בשבוע הבא, יהיה."

 

"טוב," אמרתי למוכר, "אם אין דגים, אז תביא לי אשה-דג, כמו שיש בקרקס. כמו שיש בסרטים."

 

אמר לי: "גם אשה-דג נגמר. מכרתי את כולן. תבוא בשבוע הבא, אולי אני אביא חדש."

"טוב, אז תביא לי איש-דג."

 

"איש דק?"

 

"איש-דג עם שפם דק," השבתי לו ברוגז.

 

"טוב, יש לי את 'ארבעים הימים של מוסה דאג', אתה רוצה?" שאל אותי בנו.

 

"לא, לא, אינען אבוכום, אני רוצה דג," נתחממה עלי דעתי ונדמיתי לדודי, ועוד רגע הייתי משבר להם את החנות ומשלח את כל הדגים החיים לחופשי, כמו בסרט שראיתי פעם, RAMBLE FISH.

 

"תלך מפה, משוגע, לפני שנביא לך משטרה."

 

"הדוד שלי, שאול, היה שוטר בשנת 1920, אז דיר באלקום."

 

"טוב, אז תלך תקרא לו," ציחקקו.

 

"אני לא יכול לחזור בידיים ריקות לבית העלמין," התחננתי בפניהם. "הדוד שלי יעשה ממני חריימה. אם אין לכם דגים, אז תעשו ממני דג וחאלסנה."

 

התחיל האיש להתלחש עם בנו, והם נדים לי ככה. "תעשו ממני דג," חזרתי ואמרתי, "מה יש, למה יש רק אשה-דג ואין איש-דג? למה הקיפוח הזה של המין הגברי? וחוץ מזה, הדודה עייפה ואין לה כוח להכין דגים, אז אני אביא לה אחד מוכן."

 

בעודם מתלחשים, קפצתי על הלוח שבו הם חובטים בדגים וממיתים אותם והכנתי את ראשי למהלומת פטיש העץ שתנחת עלי, כמו אחד שמגיש את צווארו למאכלת. הם ניקו אותי מהזימים, אבל לא מהזימה, ומרטו את שערותי כמו קשקשים, והוציאו לי את המעיים וחתכו אותי לחתיכות, וטיגנו אותי ובישלו ובזקו עלי תבלינים בנוסח טבריה – שום, פטרוזיליה, כוסברה, סלרי, לימון וטיפה מיץ עגבניות.

 

ואחרי שעשו ממני איש-דג, חזרתי אל בית העלמין ורצתי בין השבילים וראיתי שבינתיים כל השאולים חזרו אל עפרם, ורק דודי עדיין מצפה לי בדריכות. הוא שמח לקראתי וקרא לאשתו: "קומי, יא מארא (אשה), יש לנו אורח," ולי אמר:  "טוב, תשב  לאכול איתנו."

אני היחיד במשפחה שלא אוכל דגים מתוך עיקרון – אני צמחוני לענייני דגים – וכמה  שאמי ניסתה לשדל אותי לאכול 'דגי טבריה', ונשבעה בשם כל אבות אבותי שנולדו בטבריה, עיר הדגים אשר לשפת הכנרת, היא לא הצליחה בכך. והנה,  הדוד שאול עושה לי כבוד ומזמין אותי לארוחת דגים, מה עוד שהדג הזה הוא אני עצמי.

 

"בתיאבון, תרבחו ותסעדו," אמר הדוד והחל לבטוש בדג, כלומר בי, ולתלוש ממנו חלקים. שלושים וחמש שנה מאז שמת, לא בא דג של ממש אל פיו והוא נגס בי ונגס, ואם לא הייתי מבושל ומטוגן – הייתי כולי שותת דם. ואיך יחוש אדם שחבטו בראשו בפטיש עץ, קצצו את איבריו חתיכות-חתיכות, המליחו אותו, בזקו עליו תבלינים והוסיפו לימון בשביל הטעם, וטיגנו אותו והפכו אותו דג לשבת לעוס וגרוס במעי הדוד שאול? הרגשתי כאילו התהפכו היוצרות ולא יונה הוא במעי הדג אלא הדג במעי יונה, והתפללתי שלפחות את הראש הוא ישאיר לי שלם. לפחות את הראש.

 

כשהגיע הדוד אל חוטמי הרם והנישא, הוא נתקע לו כמו עצם בגרון. "סטאנה שוואי (חכה רגע)," עצרה אותו הדודה הישישה, בחנה את החוטם בזהירות, ספקה כפיה וצעקה בבהלה: "יא איבן חלל (הו נשמה טובה*, תפסיק, תפסיק לאכול, מה הביאו לך מהשוק? אללה יוסתור! זה לא דג, זה לא דג! זה אף!"

 

ואף-על-פי-כן היה הדוד מורעב מכדי להפסיק. "אוסקוטי יא מארא (שיתקי אשה)," אמר לה. "ומה זה אם לא דג טברייני כשר למהדרין? זה יותר טברייני מכל דג שאכלתי. בחייאת אללה, יותר טעים."

 

"זה אף," חזרה ואמרה בעקשנות.

 

"אף? אף של מי?"

             

"אני לא יודעת שלי מי, אבל זה אף," אמרה, ואחרי רגע, בהארה פתאומית, הכירה הדודה בחוטם את בעליו, כלומר אותי, וצעקותיה הילכו מקצה בית העלמין ועד קצהו: "זה האף של איבן אחוכ (בן אחיך, איבנו לרחמו )הבן של רחמו. (שו מאלאכ) מה קרה לך(? תסתכל. אתה אוהב את המשפחה, אז למה אתה אוכל אותו חי? תראה את האף שלו, בדיוק כמו שלך."

 

"מוש מומכיין (לא ייתכן). זה חילול השם איך שאת מדברת. זה לא בנאדם, זה דג. וחוץ מזה, אם זה היה באמת איבן אחוי, איך זה שהוא הביא לי את הדג והוא יושב לאכול איתנו. מה, הוא אוכל את עצמו? רואים עליו שהוא נהנה מהדג. נכון שטעים לך?" פנה ושאל אותי.

 

לא עניתי והמשכתי לזלול בגרגרנות יחד עם הדוד את עצמי עד שכל מה שנותר ממני היו האידרה והראש. וכשהדוד שאול אכל לי לבסוף גם את העין, שכל טברייני המכבד את עצמו רואה בה מעדן, אמרתי לעצמי: סוף-סוף הוציאו ממני את המנחוס.

 

משלא עניתי, המשיך לזלול אותי בגרגרנות, ולא חדל עד שכל מה שנותר ממני היו האידרה והראש. וכשהדוד שאול אכל לי לבסוף גם את העין, שכל טברייני המכבד את עצמו רואה בה מעדן, אמרתי לעצמי: סוף-סוף הוציאו ממני את המנחוס.

 

 

 

בעברית התפרסם הסיפור פעמיים: בעיתון 77 (2000) ובאנתולוגיה טעם החיים בהוצאת כרמל (2002).

בספרדית התפרסם פעמיים: בכתב העת פיקסיונס בספרד (2001), ובאנתולוגיה "אל פואבלו דל ליברו" (2007)