ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

הכרמלית

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הכרמלית/ ירון אביטוב

(קטע קצר מן הרומן "פתק מאמא", הוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר. תודות גם לרני יגיל)

 

אל 'תערוכת הפרח' ב'גן האם' במרכז הכרמל נסענו, אמא ואני, בכרמלית. מביתנו ברחוב מסדה זו היתה הדרך הקצרה ביותר.

יצאנו מוקדם בבוקר. כשהגענו אל הקופה בתחנת 'מצדה', אמא לחשה לי: "תתכופף," והלכה לקנות אצל הקופאי רק אסימון אחד. כשהגענו אל המדחן היא פקדה עליי שוב: "תתכופף," שלשלה את האסימון בחריץ וכך עברנו שנינו בכרטיס אחד, היא בהליכה זקופה ואני בכריעה. הקופאי לא ראה.

הכרמלית היתה דחוסה ומחניקה, והאנשים ישבו האחד על השני. היה לי חם נורא והזעתי ואמרתי לאמא שאין לי אוויר. "עוד מעט נגיע," אמרה לי אמא.

לא הכרתי בכרמלית אף אחד, אבל שמעתי שכולם אומרים שהם נוסעים ל'תערוכת הפרח'  כי הם נורא אוהבים פרחים. לא כל-כך האמנתי להם, כי אם זה ככה למה יש 'תערוכת הפרח' רק פעם בשנה? חוץ מזה, גם נורא כעסתי שכולם נוסעים דווקא  עכשיו. הרי אמא אמרה לי, שאם נצא מוקדם בבוקר נהיה שם לבד, רק היא ואני, ובגלל זה הסכמתי שהיא תעיר אותי בחופש פסח כמו לבית-הספר.

 

אחרי שתי תחנות הגענו למרכז הכרמל.

"להתכופף?" שאלתי את אמא ביציאה.

"לא, כאן לא צריך."               

ביציאה היה דוחק גדול ואנשים דחפו אחד את השני, ולמרות שהדרך מהכרמלית ל'תערוכת הפרח' נורא קצרה, לקח לנו המון זמן להגיע. בקופות לתערוכה היה תור ענקי, והמון אנשים צעקו ודחפו ואני הלכתי לאיבוד ולקח לאמא זמן למצוא אותי.

כשמצאה, אמרה לי: "קניתי רק כרטיס אחד."

"ומה איתי?" שאלתי.

"תתכופף," השיבה.

נכנסנו לתערוכה וראינו הרבה פרחים יפים. אני לא יודע שמות של פרחים, אבל הם היו בכל צבעי הקשת ומסודרים בכל הצורות, ממש מרבד נהדר.

כל פעם שראיתי פרח, שאלתי את אמא מה השם שלו.

"כתוב למטה," אמרה לי.

"אבל קשה לראות," אמרתי.

"אז תתכופף," אמרה.

אמא אהבה פרחים. היא טיפחה עשרות עציצים ובואזה שניצבה על השולחן בסלון היו תמיד פרחים שקטפה או קנתה. שאלתי אותה אם היא תקנה פרחים גם בתערוכה. "לא, אי אפשר. אלה פרחים מוגנים. אפשר רק להסתכל עליהם, לא לקנות. וחוץ מזה, אלה פרחים יקרים מאוד."

חשבתי לעצמי שמהכסף שהיא חוסכת עליי בכרמלית, היא יכולה להרשות לעצמה לקנות פרח.

אחרי שהסתובבנו בתערוכה כל הבוקר אמא התעייפה, וגם אני, כי כמה פרחים אפשר לראות בלי לדעת את השמות שלהם. היה כבר מאוחר בצהריים, ושנינו היינו מורעבים ומרוב עייפות המחשבות פרחו לי מהראש.

"בוא נחזור הביתה לאכול," אמרה אמא.

הגענו לכרמלית. בקופה ישב הקופאי שישב בבוקר בתחנה של 'מצדה'. אמא חזרה על התרגיל שלה מהבוקר. היא קנתה כרטיס אחד, דחפה אותי קדימה, אבל לפני ששלשלה את האסימון לחריץ יצא הקופאי מהקופה וצעק לי: "ילד, תתכופף."

התכופפתי.

"יופי," אמר הקופאי ונתן לי בעיטה בתחת.

 

ל'גן האם' נסעתי עם אמא גם כדי לבקר בגן החיות, שהיה בלמטה של 'גן האם'.

אמא הבטיחה לי לקחת אותי לשם כדי שאוכל להתבונן מקרוב על החיות וללמוד איך לכייר אותם טוב יותר.     

אמא לימדה אותי לכייר חיות מפלסטלינה. היא היתה מושיבה אותי על הסיר, שהיה צמוד לשולחנון פצפון, ונותנת לי שיעורים. לאמא היו ידי זהב, ואילו אני הייתי אז בן שלוש ולמדתי מהר. היא היתה מפקחת על עשיית המלאכה, ואני הייתי מופקד על עשיית הצרכים, ועד שגמרתי לעשות את צרכי, כבר העמדתי בעזרתה פיל לתפארת.

אם בתחילה הזכיר הפיל שלי יותר ג'ירפה, הג'ירפה נראתה כמו דינוזאור, הצהלן – כמו נבחן, הנבחן כמו חדקן והיללן כמו נערן, הרי שכעבור כמה שנים  הלכתי והשתכללתי ויצא שמי בשכונה כפסל של חיות.

בחופש הגדול של כיתה א' או ב' החלטתי שאני רוצה לראות עד כמה החיות שלי דומות באמת למקור, ואמא לקחה אותי לגן החיות.

נסענו לשם בכרמלית. בכניסה היה שלט: "אסור להכניס כלבים ובעלי חיים." השלט היה מונח על הרצפה, אולי הוא נפל או שמישהו הוציא אותו מהקיר.

נורא נבהלתי, מה אני יעשה עם כל חיות הפלסטלינה שיש לי בתיק, שאותן רציתי להציג בגאווה בפני האריות והנמרים, ואמרתי לאמא: "תראי מה שכתוב שם למטה."

"קשה לי לראות," אמרה.

"אז תתכופפי," אמרתי.

אמא לא אהבה לקרוא שלטים, כי בשלטים תמיד היו כתובים איסורים, שאמא חשבה שהם לא חלים עליה. אז בשביל מה לה לקרוא? היא רצתה להמשיך הלאה, אבל אני משכתי לה בשרוול: "תראי מה כתוב שם. איך אני אוכל להכניס את האריות והפילים שהבאתי? לא ייתנו לי להכניס אותם."

בחיים שלה אמא לא צחקה כמו שצחקה באותו יום. "החיות שלך הם רק מפלסטלינה," אמרה. אבל אני נעלבתי וכמעט ופרצתי בבכי. בשבילי הם היו לגמרי חיים.

באותו יום אמא לא אמרה לי: "תתכופף," כי אולי הרגישה שהתכופפתי כבר מספיק, ועוד בעיטה אחת בתחת תגמור לי את החופש.

אבל כשעברתי שם זקוף, בפעם הראשונה בחיים שלי, כופפתי לאט לאט את כל הפילים והאריות שהיו לי בתיק כדי שהקופאי לא יראה אותם, עד שהם נמעכו לגמרי.

 

6 תגובות

  1. אהוד פדרמן

    נחמד לחזור ולהסתובב בנופי ילדותי מתחת האדמה ומעליה. התחנה של ילדותי היתה 'גולומב' זו שנמצאת בין 'מצדה' ל'גן האם'. ואמך, ירון, נראה שהיתה מגניבה – תרתי משמע.

    הטכניקה שלנו כילדים רזים וזריזים להתפלחות היתה לחכות שיהיה תור בקופה שיסיח את דעתו של הקופאי ואז להצמד אחד לשני ולהכנס שניים באסימון אחד.

  2. איריס אליה כהן

    מקסים מכמיר ומעורר געגועים.

  3. מירי פליישר

    עצוב וילדותי עם קריצה

  4. אותנטי ומלא הומור ,ירון

  5. לבנה מושון

    הרבה חן וחיוך ממזרי שפוכים על הסיפורים הללו. ככל שהיא גוננה, היא גם חישלה. למרות שהיא מוכרת להרבה, חיונית ומוחשית, יש הכרח לראות אימא זו בעיניים. אפשר תמונה?

    • ירון אביטוב

      תודה לכל המגיבות והמגיבים. אני שמח שאהבתם את הפרק הזה מספרי "פתק מאמא" ובהמשך אולי אפרסם עוד. לאהוד פדרמן, מתברר שאנחנו שנינו מאותה הכרמלית ועלינו כמעט באותה התחנה. אולי גם ישבנו באותו המושב. באשר להתפלחויות לכרמלית שאתה מספר עליהן, כמובן שגם אני חוויתי אותן, אבל בגיל מאוחר יותר וכאן הסיפור עוסק בדמות אם, שהיא לא לגמרי האמא שלי, אבל יש בה משהו ממנה. אמי המנוחה אכן אהבה לעזור לי להתפלח לכרמלית, אבל סיפור המעשה המסופר כאן עם ה"תתכופף", הכרטיסן והחיות מפלסטלינה מעולם לא התרחש אלא רק בדמיוני הקודח. בכל אופן, שוב תודה ולהתראות בכרמלית.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב