בננות - בלוגים / ירון אביטוב / ועוד מ"פתק מאימא"
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

ועוד מ"פתק מאימא"

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 

חנות קטנה ומטריפה/ ירון אביטוב

(*קטע מפרק מתוך הרומן "פתק מאמא" שראה אור בשנת 2001 בהוצאת עם עובד בעריכת חיים באר. תודות גם לרן יגיל)

 

לבסוף מצאה אמא פתרון. "שיעבוד בחופש בחנות ספרים," הכריזה בקול רם, שכולם ישמעו. כולל אבא.

לא יכולתי לסרב הפעם. ספרים הרי אהבתי, וקיוויתי שאוכל לקרוא גם בשעות העבודה, ואולי אף אקבל ספרים בהשאלה הביתה.

אמא הציעה שאעבוד בחנות של 'שילון', במורד רחוב שפירא, ליד התחנה של קו 44, שנוסע לחוף הכרמל. בכל בוקר כשאלך לעבודה, חשבתי, אוכל להשלות את עצמי שאני הולך לים.

"אני כבר אדבר איתו שהוא יקבל אותך לעבודה," הוסיפה אמא. מהאופן שבו דיברה הובן ששילון לא יעז לסרב לה.

אחרי-הצהריים חזרה והודיעה לי: "שילון הסכים לקבל אותך לעבודה. הוא מחפש מישהו שיסדר לו את החנות. אתה מתחיל ממחר."

למחרת התייצבתי לעבודה אצלו. ירדתי אל החנות בשביל ארוך, שמשני צידיו מגובבים הררי ספרים מאובקים. הספרים הישנים צברו במשך השנים אבק כה רב עד שלא ניתן היה לקרוא את השמות שעל כריכותיהם. 

את הכניסה לחנות ואת המעברים חסמו ערימות של ספרים. מפעם לפעם נשמע מבפנים קול דרדור של ספרים, כאשר אחד ממחפשי המציאות שהגיעו לשילון ונאלצו להלך בחנותו כמו לוליינים כדי שלא לדרוך על הספרים שעל הרצפה, נתקל בטעות בערימה או ניסה לברור לו ספר מתוכה; או-אז היה שילון, שחבש כובע נצחי רחב תיתורת,  נזעק למקום ומתחיל לנבור בידענות בערימה כאילו הוא יגאל ידין, הבקי בזיהוי חרסים עתיקים.

הגישה אל הספרים שהונחו למעצבה במרומי המדפים, היתה כרוכה בסכנת נפשות. מרבית הקונים העדיפו שלא להסתכן ונותרו בחוץ, ממתינים ששילון יטפס על סולמו הרעוע – אם בדרך לא התמוטטו המדפים התחתונים עליהם נשען הסולם או הסולם עצמו, ששלביו נראו כמו תלויים על בלימה – ויבשר להם בקולו המאנפף: "כן, יש לי," ואחרי דקות ארוכות ייצא ממערת הקסמים הספרותית שלו ובידו הספר המבוקש.

מבין רגלי הסולם הציצו אליי פניו חרושות הקמטים של שילון, שבכל קמט שלהם היו טמונים גרגירי אבק. תלתלי האבק פרחו סביבו כמו פרפרים והעניקו לו הילה של קדוש ספרותי.

"כן ילד, מה אתה רוצה?" שאל אותי.

"אמא שלי שלחה אותי לעבוד אצלך," אמרתי.

"אה, זה אתה. טוב, תתחיל לסדר את הספרים," אמר, מתנשם בכבדות.

חסר ישע הבטתי בערימות הספרים, במדפים, בסולם, בתילי האבק, בשילון עצמו ורציתי להימלט משם לפני שיהיה מאוחר. איך אמא סידרה לי, לבן ה'אסטמתי' שלה כפי שדוקטור גלר אומרת, לעבוד בחנות כזו? הרי היא יודעת כמה אני רגיש לאבק. בכל פעם שראתה פירור של אבק בחדר שלי, היתה גוערת בי: "איך אתה יכול לנשום את כל האבק הזה?"

האבק והעיפוש היכו בנחיריי. נשימתי התקצרה. שילון הורה לי לטפס על סולם ולהוריד ספרים. הורדתי ספר אחר ספר, ואחרי כל נשימה התמלאו ריאותיי בטונות של אבק.

"די, עכשיו הפסקה," אמר שילון והתיישב לאכול.

התיישבתי מולו על ערימת ספרים, מתאפק שלא להתעטש. שילון טבל לחם שחור בגביע לבן ונגס בו, ולמרות מאמציו הכנים נזל לו הלבן מהסנטר ופירורי הלחם נתקעו בזיפי הזקן בן היומיים-שלושה שלו. אחרי כן למדתי, שזה מנהג קבוע אצלו, שהלבן נוזל לו מהסנטר והוא מקור כתמי העד על חולצתו ומכנסיו.  לא יכולתי להתאפק עוד והתעטשתי, מרסס את פניו ברוק. נתקפתי בעטשת. אחת ההתעטשויות הקולניות במיוחד שלי, שנשמעה יותר כמו קול החבטה של כל כרכי האנציקלופדיה העברית כשהם צונחים ארצה ממרומי המדפים העליונים, הפריחה לא רק אבק אלא גם את נשמתו של שילון, שנראה בדרך-כלל כמו האיש הכי אדיש בעולם.

"מה קרה ילד?" הגביה שילון את ראשו מגביע הלבן המתרוקן. אמא בוודאי אמרה לו את שמי, וגם אני הצגתי את עצמי בפניו בבואי, אבל הוא לא זכר והקפיד  לקרוא לי 'ילד'. "בוא תאכל קצת לבן," הוסיף, "זה טוב לבריאות."

אבל אני פחדתי שהלבן שלו, שבו צפו עשרות פירורי לחם שחור, יחנוק אותי סופית. "לא, אני לא רוצה," אמרתי.

"טוב, אז תצא קצת החוצה לנשום אוויר," הציע.

באותה שעה חיבבתי אותו על גולמניותו הדובית, על בגדיו המרופטים והמוכתמים – מכנסיו הגדולים עליו בשני מספרים לפחות, כמו המכנסיים שאמא תמיד היתה קונה לי, חולצתו המשורבבת החוצה, נעליו הדהות והלא שרוכות – על שערו הפרוע, שכבר שנים רבות לא ידע מסרק )הוא הזכיר לי קצת את עצמי, בעניין הזה(, על הכובע המגוחך שמתוך בלבול הקפיד לחבוש בצל ולהסיר בשמש. הוא נראה כמו אחד שנגמר לו האוויר הרבה לפני, וככזה שמשב אוויר צח – כמו זה שהציע לי – כבר לא יעזור לו. זקן בהרבה מכפי גילו, כאילו ספריו, שבמשך שנים לא טרח להסיר מעליהם את האבק, יקומו עליו יום אחד ויחנקו אותו למוות.

 

במקום לצאת החוצה כמו ששילון הציע לי, הלכתי הביתה. לא הודעתי אפילו לשילון שאני הולך, ואני בטוח שהוא בכלל לא שם לב שלא חזרתי מההפסקה.

את העלייה של רחוב בלפור בדרך הביתה טיפסתי כמעט בזחילה. כל צעד נוסף חנק עוד יותר את קנה הנשימה.

במאמץ רב הגעתי אל הדלת ונקשתי עליה.

"א..מ…א…ת..פ..ת..ח..י," חירחרתי. כבר לא נשאר לי אוויר לנשום, כבר לא נשאר לי אוויר לדבר.

לא נשאר

לי

אוויר.

הסרעפת שלי השמיעה צפצופים כמו של מטוס לפני המראה, רק שאני עמדתי לפני התרסקות. היא צנחה מטה-מטה כמו קו המוניטור של אבא בימים שהיה מאושפז מחוסר הכרה ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי.

גם אני נזקקתי עכשיו למעין טיפול נמרץ נשימתי כזה.

ראיתי כתובת על הקיר:

מ..ח..נ..ק

מ..ו..ו..ת

בתעודת הפטירה יכתבו: הספרים הרגו אותו.

שילון, הבעלים של החנות לספרים משומשים, יסתום את הגולל.

אחרי כל חרחור שהשמעתי, נאנקה אמא כאילו גם היא עומדת למות. היא הכתה ושרטה את עצמה. "מה עשיתי לעצמי… מה עשיתי לעצמי," קוננה.

זר לו היה שומע אותה, היה בוודאי משתומם: מה היא עשתה לעצמה? מה אני  עשיתי לעצמי! אבל אני הייתי רגיל לדרך הדיבור הזו של אמא. היא נהגה להאשים את עצמה במה שקרה לי, כמו שהיתה מאשימה אותי במה שקורה לה.

"בוא למרפסת, בוא למרפסת," התחננה אמא כשראתה שאני נשכב במיטתי, גונח.

היא פחדה שאמות לה בידיים.

נראיתי קרוב לכך מתמיד.

"יש שם אוויר טוב, תוכל לנשום יותר טוב," המשיכה להתחנן, מקווה שהמרפסת המאווררת שלנו תיטיב איתי. מהמרפסת, שפנתה אל הרחוב, היה אפשר לראות את כתף הכרמל, את מלון 'דן כרמל'. כיפת הזהב הוסתרה על ידי עץ חרוב גדול.

הגעתי למרפסת וצנחתי על כיסא. אמא המשיכה בינתיים לשרוט את עצמה ונראתה כמו אינדיאנית: זרועותיה כמעט והתחילו לדמם מרוב שריטות. שריטה אחת היא שרטה את פניה, וגם הברך שלה התאדמה מהחבטות שחבטה בעצמה.

"מה עשיתי לעצמי, מה עשיתי לעצמי," המשיכה לקונן. "להביא לך רופא מקופת­חולים? לקחת אותך לבית חולים?" חזרה ושאלה.

"די אמא, די," ריחמתי עליה שהיא מענה כך את עצמה. "לא צריך, לא צריך."

"אבל בגללי קרה הכל, למה הייתי צריכה את כל זה. למה רציתי שתעבוד אצלו. שילך לעזאזל המנוול הזה. כמעט והרג אותך. חכה, חכה מה שאני יעשה לו!"  

כמעט ריחמתי עליו כשראיתי את התמונה לנגד עיניי: שילון המסכן יטפס כל פעם עוד שלב בסולם העץ שלו, משקשק ורועד כמוהו, כדי להימלט מגערותיה, אבל אמא תישבע שהיא תרדוף אותו עד בור הקבר, אם הוא לא ישלם את שכר יום העבודה היחיד שעבדתי אצלו ויפצה אותי על הנזק שנגרם לי.

"מה עשית לבן שלי?" תצרח עליו. "הוא כמעט נחנק בגללך. יש אצלך טונות של אבק. אתה לא בנאדם, אתה אבק אדם."

לא, הוא לא ישכח אותי, ובעיקר הוא לא ישכח אותה.

שילון יבין שלא כדאי לו להסתבך עם אמא. הוא יירד מהסולם, יפשפש ארוכות בכיסיו, ישלה משם כמה מטבעות עלובות וישלם לה את שכר יום עבודתי, למרות שהסתלקתי באמצע, וכאילו שכסף מתקן את המעוות. אבל אמא לא תסתפק במה שיואיל לתת ולא תניח לו עד שיוסיף פיצוי הולם.

שילון יחזור לנשום כסדרו רק אחרי שאמא תסתלק משם, כאילו הוא זה שחטף את התקף הקצרת ולא אני.

 

חלפה שעה ארוכה עד שהנשימה שלי החלה להתייצב.

השעה הכי ארוכה בחייה של אמא.

"לעולם אני לא אסלח לעצמי," המשיכה. "מצידי, שלא תעבוד יותר בחופש אפילו דקה, העיקר שלא יקרה לך משהו. מה שווה העבודה, אם זה מה שקרה."

אבל כעבור רגע שאלה פתאום: "אתה זוכר שאמרתי לך שיום אחד הספרים האלה יהרגו אותך?"

"לא אמרת לי ככה," תיקנתי אותה, "אמרת לי שיום אחד אני אמות בגללם ברעב."

"נו, ומה ההבדל?" התחכמה. "אם אתה מת ברעב או אם הורגים אותך, זה אותו דבר. בשני המקרים אתה לגמרי מת."

 

 

3 תגובות

  1. חנה טואג

    שני הפרקים מקסימים ,ירון , ואהבתי גם את ההומור
    אכן הספרים הורגים:)
    כתבתי לך תגובה על הפרק הקודם ולא נקלטה כנראה
    כתבתי שלכולנו יש אותה פיילה של זכרונות

  2. גלית וסקר

    יפה ומעניין

  3. לבנה מושון

    יפה וקולח, והתפנית מציירת לנו הישרדות מצפונית.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב