בננות - בלוגים / ירון אביטוב / נרקיס (לשבוע החשק)
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

נרקיס (לשבוע החשק)

 

 

 

 

 

נרקיס/ ירון אביטוב

(פרק מתוך הרומן החדש שלי, "הומלס", שראה אור לפני כשבוע בהוצאת כרמל/עמדה. עורכת הספר: יעל ישראל. עורך הסדרה: רן יגיל. עורכים לשוניים: תנחום אבגר ולאה פרישברג. שני פרקים נוספים מתוך "הומלס" מתפרסמים באתר, "שמירת חפצים" ו"נער המעלית". כמו כן פרסמתי באתר גם רשימה בשם "לו הייתי הומלס", על הנסיבות והסיבות לכתיבת הספר). חוץ מזה, אני מקדיש את הסיפור לשבוע החשק של הבלוגייה. 

 

ראיתי אותה בראש הר של זבל. מרחוק היא נראתה לי כמו נסיכה, אבל כשהתקרבתי ראיתי שהיא קרובה יותר להיות לכלוכית או צפרדע. בגדיה נראו כמו נוצות שנתלשו מתרנגולת, והיא עצמה נראתה כאילו החיים השליכו אותה לזבל. אולי כשאקלף ממנה את הבגדים המסריחים, אדע בוודאות אם היא אישה או שקית אשפה.

   ובכל-זאת, פניתי אליה בדברים. לא היה לי בדיוק מה לומר, וגם שכחתי כבר איך פונים לנשים, אז שאלתי: "איך קוראים לך?"

    "נרקיס," צחקקה בביישנות. "פעם אמרו עלי שאני פרח," הוסיפה בשמץ גאווה.

   "רואים," ניסיתי להחמיא, תוך שאני סותם את קצה חוטמי. לא היה נעים לי לשאול אותה כמה זמן היא לא התרחצה וחפפה.

   "עדיין יש לי גוף יפה," אמרה בהתגרות. "רוצה לראות?"

   מאז שהפכתי לחסר-בית, ועוד צמחה לי בלוטה על המצח, אף אישה לא מסתכלת עלי, ועומד לי רק למראה קופסת קונסרבים. גם אני, למען האמת, לא נראה הרבה יותר טוב מצפרדע, ונרקיס הייתה הראשונה שלי זה זמן רב. כשהעפתי בה מבט שני, אמרתי לעצמי שהיא בעצם לא מכוערת כל-כך. תווי פניה, אם נקלף ממנה את המייק-אפ שהיא מצאה בזבל ומרחה על עצמה בשכבה עבה כמו קרם הגנה, היו תואמים ונאים למדי. עיניה היו צלולות כמו שלולית שתן, וליבה נפתח לקראתי כמו שקית אשפה שמתנפצת לך על הראש ותכולתה מתפזרת לכל עבר.

   רסיסי אהבתה של נרקיס התנפצו על גופי כמו אטומים של חיבה, וגרמו לכל מנגנוני ההגנה וחומות ההפרדה מיתר בני-האדם, שבניתי בעמל רב במהלך שהותי הארוכה ברחוב – לקרוס. לחיות בלי בית, התברר לי שעוד אפשר, אבל בלי אישה זוהי משימה כמעט בלתי-אפשרית. דמעות כמיהה עלו בעיני, כשנזכרתי בכל הנשים שאהבתי בחיי, שהאחרונה שבהן הייתה עוזרת הבית הקטנה. כמה הן חסרו לי עתה.

   נזכרתי באותו לילה, בו לא יכולתי עוד להכיל את געגועי לעוזרת הבית הקטנה והתקרבתי שוב אל הטירה. ראיתי אותה מרחוק, כשהיא יוצאת ומשליכה בעצמה את האשפה, אותה אשפה שאני יכול להתבשם בה עכשיו עם נרקיס. מה קרה? שאלתי את עצמי למראיה של העוזרת הקטנה המשליכה את האשפה. האם המלווה בריבית הנכלולי הדיח אותה ממעמדה כגבירת הבית והיא שבה להיות רק עוזרת בית קטנה וחרוצה? רציתי להציע לה להיות שוב עוזרת הבית שלי, גם מבלי שיהיה לי בית. מצדי, שתהיה עוזרת הרחוב שלי. רציתי לנשק את צווארה הברבורי הארוך, ולהציע לה שנשתה יחד "לחיים" מאחד הבקבוקים שהיא זורקת לאשפה. אבל היה זה לילה חשוך ואפל במיוחד, וכשהיא שמעה צעדים מתקרבים היא מיהרה להימלט פנימה. כולן נרתעות מהומלסים, גם אם ההומלס הזה היה פעם המאהב שלהן.

   והנה אישה שלא פוחדת ממני ואף התאהבה בי, כמדומה, ומציעה לי את גופה, שאולי הוא נאה כמו תווי פניה החבויים מתחת למסקרת הזבל. זהו

לוקסוס שהומלס במצבי אינו יכול להרשות לעצמו לוותר עליו. זכרתי היטב את הפתגם האנגלי: BEGGERS CAN’T BE CHOOSERS. אנחנו, ההומלסים, משתייכים לקאסטה החברתית הנמוכה ביותר, כמו בהודו, ויכולים להזדווג ולהתחתן רק בינינו לבין עצמנו. 

   "למה לא?" השבתי לנרקיס. "אני רוצה לראות."

   כנראה שגם עליה איש לא הסתכל כבר הרבה זמן, ובגלל זה מיצי אהבתה התלהטו ותססו כמו חלב חמוץ. שמחתי שהיא לא שבוזה מהחיים כמו הומלסיות אחרות שפגשתי על אם הדרך, שלפי מבט עיניהן הכבוי נראו כאילו החיים ביצעו בהן אונס אכזרי במיוחד, והן כבר לא כשירות יותר למעשה האהבה. הן שנאו מדי את העולם ואת כל מי שקשור אליו מכדי שיוכלו עדיין לאהוב. אפילו המעשה עצמו של האהבה היה כרוך בעיניהן בעוגמת-נפש כה גדולה ובבזבוז זמן ומשאבים, שאותם הן רצו להקדיש לליקוט פאה ושכחה בפחי האשפה.

   "רוצה לשכב?" שאלה נרקיס בישירות, שאינה מאפיינת בדרך-כלל את בנות מינה בעלות הבתים, התנורים והמיקרואים.

   "כאן?" תהיתי. מה, האם היא רוצה שנתפלש שנינו בסחי כמו זוג של חיפושיות זבל? לא רציתי לשכב בין ג"וקים מסוממים ועכברים מתרוצצים, שיכולים לנגוס בשיניהם הקטנות את הזין שלי באמצע הזיון, וכשאני אצעק מכאב, נרקיס שלי עוד תחשוב שזה מתענוג ותעודד אותי לגמור.

   "זה לא מגעיל אותך?" שאלתי.

   "לא," אמרה. "אני כבר רגילה. יש לזה ארומה מיוחדת, כמו בושם של אהבה."

   א-הה, עוד משוררת. אחרי שנזדיין, נדבר בחרוזי הבל על הזבל. האם, כשהיא שוזרת את חרוזיה לצד הררי האשפה, היא הבחינה פעם שאהבה מתחרז עם רעבה?

   "וממני את לא נגעלת?" הרהבתי עוז לשאול. ועוד לפני שהיא הספיקה להשיב, חשבתי לעצמי: אתה חתיכת אידיוט! אישה, אמנם הומלסית, פותחת לך את הרגליים, אז אתה נותן לה פתח מילוט?

    "ואתה ממני?" החזירה לי בשאלה.

    "חס וחלילה!" השתוממתי על עצם השאלה. מעולם לא התאוויתי לאישה, כמו שהשתוקקתי לנרקיס באותו הרגע.

   "גם אני תמיד רציתי אותך," התוודתה.

   "מה, את מכירה אותי?"

   "כן, אבל אני אספר לך אחר-כך." היא נשמעה להוטה אף יותר ממני להסיר את סמרטוטיה.

   "אז בואי, תני לי נשיקה," ביקשתי. "אולי אני אהפוך שוב לנסיך."

   "בעיני אתה כבר נסיך."

   "ובשבילי את כמו מלכה. איזבל שלי. בגלל זה אני רוצה שנעשה אהבה על מיטת אפריון, לא כאן."

   "אז מה קבענו, אצלך או אצלי?"

   מצאה חן בעיני הישירות שלה. כנראה שזה מה שהחיים ברחוב עושים לאישה: לוותר על הפוזות והמשחקים בין המינים. הצרה, שלא היה לי לאיפה להזמין אותה. איפה הומלסים נפגשים ועושים אהבה? בחצר של בית, כמו זונה וקליינט? בחוף הים בלילה, אחרי שכולם מסתלקים ואחרי זה צריך לנקות שעתיים את החול מהבגדים? או שמא?

   "אני מחירייה," אמרתי. "מאיפה את?"

   "אני מדודאים," הסמיקה כבתולה כשרה, המתביישת למסור את כתובתה למחזר להוט.

   "אז אצלך," הצעתי. "בדודאים עוד לא הייתי." אולי עוד נרווה דודים בדודאים. לכה דודאי לקראת כלה, פני חירייה נקבלה.

   ואולי עוד אמצא את האומללה שנרצחה שם וגופתה, כך נכתב בעיתונים, נזרקה לזבל. אני אמצא אותה, אחזיר אותה לחיים בכוח אהבתי, אתחתן איתה, והעיתונים יעשו עלינו כתבת שער ענקית ביום שישי.

   אבל בשביל מה לי לחפש גופות של נשים בערימת אשפה, כשיש לי את נרקיס? מרגע לרגע, הפכה נרקיס ליפה יותר ויותר בעיני. הייתי מוכן אפילו להתחתן איתה מרוב אהבה, רק שלא ידעתי באיזה אולם נקיים את החתונה ("אולמי זבלון"?), מי יהיו המוזמנים (העכברים?), אילו בגדי כלולות נלבש לחתונה (אני יכול לדמיין את נרקיס שלי בשמלת כלה עשויה מקליפות בננות רקובות), ואיך אברך בחופה ("הרי את מזובלת לי"), ומה אכתוב בכתובה ("אני מעניק לך את כל הזבל שבעולם"), גם לא ידעתי מה אכתוב בצוואה: האם לצוות לה את תיבת הדואר שבה התגוררתי פעם? אולי את קופסת הסרדינים עם הגג המתקפל? אולי את אוסף הבקבוקים שלי ואת המזוודה הישנה? ואיפה ייוולד הילד שלנו? רציתי לאחל לו גורל טוב יותר מאשר להיות הומלס קטן דור שני.

   מחשבותי שעטו קדימה, מציירות תמונה אידילית של משפחת זבל: אישה, בעל, ילד, ילדה. הרי אם חושבים על זה ברצינות, כולנו יצאנו מהזבל ואל הזבל נשוב. חוץ מזה, חיתולים משומשים הרי יש גם בזבל, כנ"ל קופסאות מטרנה, מוצצים, עגלת תינוק, בגדים, עריסות במצב שמיש, ועוד. הצצתי על נרקיס שלי, אומד את סגולותיה האימהיות: לפי גודל שדיה הייתי בטוח שהיא תוכל להיניק אפילו שלישייה. נעמד לי רק מלחשוב על הרגע שבו היא תשלוף את דדיה בדודאים.

    סוף-סוף הגענו למזבלה. חמקנו פנימה בנקל. השומר לא ביקש מאיתנו אפילו לעצור ולא נבר לנו בתיקים, אולי בגלל שלא היו לנו תיקים, ואולי בגלל  שהוא כבר רגיל בהומלסים שבאים לחפש מציאות באשפה. אבל אנחנו באנו לחפש אהבה.

   הלכנו הכי רחוק שאפשר, עד שמצאנו קן אוהבים שקט בתוך הר זבל פינתי, נחבא אל הכלים, ובתוכו היו כלים לא מעטים. אם נרצה, נוכל להקים כאן משק-בית קטן. הנה טלוויזיה עשרים אינטש, מתגוללת מיותמת בפינה, הנה מיקרו, משאת-נפשי משכבר הימים, ואם נרקיס שלי יודעת לבשל ולא רק לחמם, יש כאן גם כיריים לתפארת.

   "שנתקלח?" הציעה אשתי לעתיד.

   הסרחנו מזיעת היום, השבוע, החודש, השנה. זיעת החיים והמתים.

   בטרם הספקתי להנהן, מופתע מהצעתה – מאיפה הקריצה זאת מקלחת, לכל הרוחות? – הורתה נרקיס ברכות: "בוא."

   זו לא הייתה בדיוק מקלחת, אבל שטפנו את עצמנו בצינור הביוב, שהזרים עלינו מספיק מי-שפכים כדי לטהר אותנו מכל החטאים והסירחונות שבעולם. עכשיו, כשהרגשנו רחוצים ורעננים ומדיפים ריחות נעימים אף יותר מקודם, הסתערנו בתשוקה זה על זו, התגפפנו והתלפפנו, ומרוב התלהבות מוטטנו ערימת זבל שכיסתה אותנו כמו מרבד פרחוני.

   "חכה, חכה," הדפה אותי פתאום מעליה. "רציתי להגיד לך משהו!"

   "את במחזור?" התאכזבתי, לא יכול לכלוא עוד את תשוקתי. "כי אם כן, שתדעי לך שאפשר למצוא כאן יופי של טמפונים," הוספתי בידענות.

   "לא, זה לא זה."

   "אז במה את, במחזור אשפה?" ניסיתי להתלוצץ, כולא את הזקפה לעוד כמה דקות, עד שיתבהרו העניינים.
   היא צחקה. "לא, לא. רק רציתי להגיד לך שאני לא אחת שאפשר לשכב איתה ככה, במזבלה הראשונה שפוגשים. אני מחפשת קשר רציני, אני מחפשת אהבה."

   "גם אני," אמרתי ונשבעתי לה את שבועת הזבל של האהבה. "זבל זבל לך, זבל זבל לך, זבל לך מכורתי מכורתי. המעגל סובב, זבל לך אוהב"

   "שיר יפה," הוקסמה מסרנדת האהבה שלי. "אתה כתבת?"

   "לא, לא אני…" ורציתי להמשיך ולספר לה מי כתב.

   "לא חשוב," קטעה אותי, "העיקר שתמיד תשיר לי אותו, ואני אהיה שלך לנצח," נצצו עיניה.

   "תמיד," נשבעתי וחתמתי את שפתיה האדומות מתשוקה בנשיקה.

   זהו, סבלנותי לא עמדה לי יותר, אבל הזין שלי דווקא כן, ועוד איך. רציתי כבר להיכנס, אבל שוב היא ביקשה בהתפנקות: "די, חכה רגע. אני רוצה שתיזכר מאיפה אתה מכיר אותי."

   "????"

   "נו, די, אל תעשה את עצמך," אמרה נרקיס בקול מתיילד. לפתע היא כבר לא הייתה אמזונת פחי זבל נועזת וחצופה, אלא עוד מתבכיינת מזן המשוררות. ואני, שמשורר בפרוטה אני, משורר של נייר טואלט, שנאלצתי לחרוז למענה לילה שלם למען נשיקה קלה על הלחי, הוגעתי עתה את מוחי באיזה מפגש שירתי הכרתי אותה בגלגולי הקודם.

   "סדנה לשירה?"

   "לא, אל תהיה כזה. מה פתאום?"

   "סדנת אימורטליטי?"

   "די כבר, אני בטוחה שאתה זוכר," והטון המתיילד לא נוטש את קולה לרגע.

   "טוב, אני נכנע, איפה הכרנו?"

   "אתה באמת לא זוכר?" התאכזבה.

   "באמת, באמת. את יודעת מה עושה חוסר בוויטמינים לתאי המוח? כבר שבועות לא הכנסתי משהו לפה."

   "באמת, אהובי?" התרככה נרקיסתי. שמחתי שהיא מתרככת אלי ככה, בעוד אני הולך ומתקשה. סוף-סוף הפסיקה נרקיס את שטף דיבורה וכיוונה את פי אל ערוותה, שולפת משם קופסאות סרדינים בזו אחר זו, כמו קוסמת השולפת מנרתיקה שבעה צעיפים.

   "מאיפה לך כל אלה?" נדהמתי מכושר הקיבול שלה. אלוהים אדירים, כמו מחסן אריזה או פס ייצור!

   "זה מה שאתה זרקת, אהובי," אמרה, מתמוגגת משמחה על שיש באפשרותה להזין אותי לשובע. "אכול אהובי, אכול כמה שתרצה," ואנקותיה הרעידו את אמות הסיפים של הררי הזבל.

   אחרי שגמרנו מכל הכיוונים, מתפלשים בזבלים מכל הסוגים והמינים, ביקשה נרקיס בקול שבע ומתפנק: "תעשה טובה, מאמי, תמצא לי בדל סיגריה."

   כשעישנו, מכתימים את האוויר הבאוש בגללי ניקוטין, מתחה נרקיס את איבריה, שדווקא היו חטובים למדי. פתאום נזכרתי היכן נפגשנו בעבר: עשינו פעם יחד קמפיין לחברת טמפונים. מתברר שגם אנחנו הגענו בסוף לזבל, לא רק הם.

 

 

64 תגובות

  1. הומלס זה דבר רציני וכאוב.בדיחות תספר בבית (כותב זאת הומלס לשעבר)

    • אם אתה יוגב הומלס לשעבר (אף פעם לא פגשתי הומלס בשם יוגב) אז אולי תשב בבית ותכתוב לנו סיפור יותר טוב על הומלס. מה אתה אומר?

      • סליחה,שם הוא תעודת ביטוח מפני מצב של הזנחה פנימית וחיצונית? מול בית האופרה,על חוף הים יכולת למצוא אותי
        בקיץ וחורף 2005,לילה ויום.
        שמי לא הגן עלי מפני חיטוט בפחי אשפה
        אחר מזון ולא עצר אותי בפתח התמחוי הקרוב,בדרום תל אביב.
        אני לא מבין גדול בספרות,אבל ברור לי שהסופר טועה.הומלס ברוב המקרים משתדל להסתיר את מצבו ולא מעטר את עצמו בנוצות וחי על ערימת זבל.הוא ירחק מהן ויחפש לו מקום נקי.כמובן,הסופר חפשי לקשקש מה שהוא רוצה,ולזייף את המציאות כמה שמתחשק לו.אבל אל תלכו שולל.

      • בובע מיישעס

        לפחות יוגב לא מתיימר להיות סופר כמו כמה אנשים כאן.

        • אני לא סופר כמו אדון אביטוב,ואני לא מתיימר היכן שהצורך לכתוב,דווקא לכתוב,לא קיים.(אהבתי ספרות בתיכון,אבל לא הרגשתי צורך לכתוב ספרות)רק זאת אגיד לסופר הנכבד,עם או בלי מרכאות:אני אכלתי יחד עם עוד הומלס אחד עכברים צלויים
          על חוף תל אביב,וטעמם לא היה גרוע ותפל ומלא פיח כמו הסיפור שכתבת פה.
          לכו תקראו את ליר של שייקספיר,שהבין בהומלסים(ולא חשוב שהם היו מלכים ודוכסים) יותר מאלף כמותכם

  2. הזוי, חשקוקי ומצחיק, ירון, אבל כה רחוק מהמציאות של דרי הרחוב.
    הנימה הכמעט פארודית כואבת.

  3. טיפול אירוני מרתק בהיבט שלא חושבים עליו כשמדברים על חסרי בית – "וגם שכחתי כבר איך פונים לנשים…".
    בני אדם הופכים לחפצים שהחשק כביכול כבר לא לגיטימי להם, אבל לא כאן: "מאמי, תמצא לי בדל סיגריה."
    בלי ספק שבני אדם כמו המוצרים הגיעו הגיעו בסופו של דבר לזבל…והסיפור צועק את זה.
    שילוב מצוין של אמנות ומחויבות למבט כואב על החברה.

    • האמת? התגובה של זועקת מטפשות עילאית,גברתי

    • גרוטסקה על הררי הזבל ,כמה עצוב וכמה מבהיל ,כשבני אדם מאבדים ככה צלם אנוש, הבאת לידי אבסורד, ירון,בתאורך את חווית ההומלסיות, כשההומור שבה גובל עם כאב ונובע ממנו

      • גרוטסקה ואבסורד! איזה מילים יפות!
        סמואל בקט של המזרח התיכון ממש.זו הדרך שלכם להתמודד עם כאב וסבל וקור ורעב וגניבת נעלים (לי הורידו את הנעללים כשישנתי ונשארתי בלי נעליים)
        קשקשו לכם,קשקשו.היחידים שמעוטרים כאן בנוצות זה אתם ולא הדמויות שעל הר הזבל.הר הזבל הוא התודעה שלכם.הכרתי חסרי בית שדיברו צלול,בהיר,ובעיקר,נשמרו כמו מאש שלא לפלוט שטויות

        • יוגב, הצער שלך, נוגע בלב הספרות לא אמורה להיות מימטית ולתאר את המציאות אחד על אחד, דווקא האבסורד והגרוטסקה ולפעמים הפנטזיה , מבליטים את ההיבטים הקיומיים הנוראים שבמצב מסוים למשל ההומלסיות, ספרות אינה סרט דוקומנטרי, הכאב שלך יוגב נוגע בליבי ,אבל אל תחפש בספרות תיעוד

          • פטפוטים גברתי! לא חיקוי מדוייק אני מחפש,אני מחפש אמת.שייקספיר לא חיקה מציאות,גם לא סמואל בקט.אבל סמואל בקט,למשל,ידע שלהומלסים אין אנרגיה למילים מיותרות,ואין אנרגיה להדבקת נוצות וטיפוס על הרי זבל.אצלו הכל מצויר בקו דק וחזק,לא במברשת סיידים.ואני לא זקוק לרחמים,וכשייתי זקוק,אף אחד לא היה שם,לא את,לא אביטוב,ואפילו ביבי נתניהו לא בא לבקר.

          • ומשפט אחרון,ואני עוזב אותכם להמשיך לקשקש ספרות ושירה: אין הבדל בינך,לבין הסופר,לבין ביבי נתניהו.הראיה של שלושתכם את ההומלסיות ואת העוני מעוותת באותה מידה!

          • הם לא טיפסו על הררי זבל כמו שני הגיבורים האלה, אבל הם טמנו עצמם בחול עד צוואר ,או השליכו את הוריהם בפח אשפה כדי להפטר מהם(ראה מחזותיו של בקט ,אם כבר הזכרת אותו) העיבוד הספרותי נאמן לאמת הפנימית של היוצר ,ולכל יוצר המשקפת שלו ,יוגב

        • יוגב יקר, מדובר כאו בסופר חסר חשבות. אל תתרגש כלכך, בבקשה.

          • למרות שנשבעתי לא אוכל להתאפק.איזה אמתפנימית,גברתי? בהתבסס על מה בדיוק? כשאני קורא את הדברים כאן אני מתחיל להתגעגע לחברי על חוף הים.הם לא דיברו כל כך הרבה שטויות בארשת חשיבות עם אבסורד וגרוטסקה.האמת הפנימית של הסופר מורכבת מהר אשפה ונוצות? האמת הפנימית היא אחרת:הומלסים בורחים מאשפה ומשתדלים למצוא מקום נקי לעצמם.הבעיה היא שהם נכשלים במציאת המקום הנקי עליו הם חולמים,ובחוץ,גם מה שנראה נקי זה מלוכלך.אבללא ברמה של הר אשפה גדול,טינופת קטנה,זבובים,יתושים,הלכלוך מצטבר על הגוף,ושום שכבות בגדים לא ימנעו אותו.הוא נדבק אליך.נדבק.ואתה מתכסה בוד שכבה.התחלת להבין,גברתי,ממה האמת הפנימית של ההומלס עשויה? ולמגיב שאחרי:אם ככה נראית ספרות רעה,איך נראית הספרות הטובה? אני בספק,כמו שאומרים אצלכם בבלוגים.

          • לא חסרה ספרות טובה. אתה נשמע איש משכיל, ואתה בטח מכיר בעצמך. בטוח שאתה אפילו יכול להמליץ לנו.
            כל הויכוח הזה לא ממש חשוב בעיני, מה שחשוב הוא שהיום אתה במקום אחר. יותר טוב (מן הסתם).

          • כן,אני במקום אחר,אבל בכלל לא בטוח שהמקום שבו אני נמצא עכשיו יותר טוב.אני אמנם גר בחדר ועובד בשמירה,
            וקצת בחליבת פרות ביישוב הסמוך,אבל לא בטוח שאני פחות מוזנח ממה שהייתי.
            ולא היו לי אשליות שאמצא תנחומים בספרות,או בתיאטרון,אבל בחלומותיי
            הגרועים ביותר כהומלס לא חשבתי שכך נראית הספרות,מין זיוף נורא ועוד מקושט בנוצות!תאמינו לי,החיים במחיצת ההומלסים היו מעניינים,לפעמים מרתקים,בלי הר זבל ונוצות.

          • עם כל הכבוד יוגב הספרות אף פעם לא תוכל להתחרות בחיים עצמם החיים חזקים מכל דמיון אבל לצערי לא מספיקים…

          • הספרות לא צריכה להתחרות בחיים.מספיק שלא תזייף אותם.קפיש?

          • החיים של ההומלס אותם חיית הם בלי הר זבל ונוצות(מה נדבקת לנוצות) אבל עם הרבה בוץ ,זבובים וליכלוך- מה ההבדל? חוץ מזה ברוך השם מצבך השתפר ואפילו מחשב ואינטרנט יש לך וגם הפסקות די ארוכות מהשמירה, יש אלוהים

          • אין אלוהים.הוא קרא את בננות בלוג ומת מבחילה
            אין לי אינטרנט ומחשב,אבל אחרי שעות השמירה לא אומרים כלום אם אני מתעלק על מחשב פנוי.
            לא הבנת גברתי.הומלס הוא יצור שעיקר
            המאמץ ההישרדות שלו (אחרי מזון ומחסה)אז זה לא שאני אומר אותו הדבר ומתעצבן

            הוא ניקיון.הכשלון הוא הענין.לכן,הר הזבל של הסופר פה הוא צבעוני ,אבל שקרי.

            ושיהיה לך שבוע חשק מוצלח ופורה.נקוה ששם,בחשק,את פועלת בדייקנות רבה יותר מאשר בהבנת ספרות

          • לא בחשקים חשקה נפשי יוגב גם אני כמוך מדשדשת בהשרדות ומחפשת ניקיון

          • והכי חשוב: אני לא משכיל.אני בוגר תיכון כמו כולם.מקצועי הקודם : נהג
            טרנזיט בהפקות.אני כותב את זה כדי שלא תהיה שום מראית עין .אני למדתי בדרך הקשה לא לרשום צ"ק בלי כיסוי.וכדי להבטיח את זה.אין לי חשבון בנק בכלל!

          • יוגב מאחלת לך בריאות שקט נפשי פרנסה טובה והצלחה בכל מעשי ידיך

          • גברתי,בור ככל שאהיה,אני יודע אירוניה מהי.שקט נפשי את מאחלת?פתרון קל מדיי,להניח שיש לי בעיות נפשיות שואני סובל אולי ממאניה דיפרסיה.התיוג יוצר שקט נפשי ופוטר מהצורך להתמודד,בצורה ענינית,עם מה שאני כותב כאן.

          • וגם לא בלוג בבננות בלוג

          • אם האמת חשובה לך למה שלא תכתוב יומן ותפרסם אותו או תעשה סרט או תכתוב מחזה ,הזעקה החברתית שלך חייבת להשמע ,תמצא במה למילותיך התלהמות בבלוגיה ,לא ממש עוזרת

          • שום התלהמות ושום בטיח, תנו לבן אדם להתבטא. מה קרה?

          • אני את האמת יודע ומכיר מכל הצדדים,כולל מהצד התחתון.הרבה למדתי בחורף קיץ 2005
            והדבר העיקרי שלמדתי הוא,לא להתימר ולא לשקר ולא לעבוד בעיניים: יגלו את זה מייד והלך עליך,בניגוד למה שקורה פה בבלוגריה שלכם,שהיא מדגרה של זייפנים חלקלקי לשון עם אבסורד וגרוטסקה ומימיזיס.אין לי דחף או רצון להיות סופר,או במאי קולנוע (למרות שתמונות שראיתי בקיץ ההוא ממש מתחננותלידיו של במאי וצלם אמיתי.ואם היה לי דחף כזה,הבלוג שלכם (שגיליתי במקרה רק לפני שבוע ימים) הרג לי אותו סופית.צניעות,זהירות מהימנות,לא צרחנות עוטרת הר זבל צבעוני עם נוצות עליהם מזדווגים בגלל שבבלוג הכריזו שזה שבוע החשק!

          • אבל זה מה שבדיוק מתאר הסופר, לא בוץ שכבות שכבות ,אלא הררי זבל,אתה אומר אותו הדבר ועוד מתעצבן

          • את או אתה נשמעים די זבל (זה שכתב ד"ה: אבל זה מה שבדיוק..)

          • לא בדיוק,הפוך למה שכתוב כאן.קראי את תגובותי הקודמות

  4. קראתי את הקטע. הטיפול בחומרים הכל כך פגיעים האלה, באנשים בשולי השוליים לטעמי לפחות – לא נעשה בידת העדינות והדיוק הנדרשים.
    להבדיל, ראה הדרך שצ"כוב מטפל ב"עלובי החיים", איך שדיקנס, איך שפוקנר מתאר אנשי שוליים. הרגישות הנדרשת היא אדירה. יש בטקסט הזה נימה מתנשאת שלא מתאימה. הדיוק , כדי להתחקות אחר קול שזר לך (הכותב), והמרחק שאתה נדרש לגשר עליו – הם עצומים. האם אכן פסעת בדרך בה הולכות הדמויות שלך , מספיק בכדי לכתוב מגרונן?

    ברור שאתה כותב היטב, אבל לטעמי לפחות, אם זו פרודיה אז היא לא עובדת. ואז זה ריאליזם אז הוא מכאיב. ולא במובן הספרותי, הנכון. הוא מכאיב כי המבט שלך על הדמויות שלך מכאיב.

    • גברתי,את הרבה צודקת וקצת טועה.מכל השמות כאן קראתי רק שני ספרים של פוקנר,בשכבי גוועת ואור באוגוסט.והוא באמת דוגמא לאיך צריך לכתוב ספרות.אבל את טועה,כי רוב ההולסים אינם נפגעים מאיך שמתארים אותם,הם לא קוראים ספרות,ואם קוראים אז לא בבלוגים האלה.הבעיה שלכם אינה ההומלסים,אלא הדרך שבה אתם תופסים את המציאות,ומעוותים אותה לצרכיכם,ואחר כך עוד טוענים שהעיוות הוא בשם האבסורד והגרוטסקה והבורלסקה.זה לא אנחנו,זה הגרוטסקה,זה לא אנחנו,זה המימזיס,ושההומלסים חיים אצלכם בתוך הנפש ולא בחוץ,בקור.

  5. למשה גנן- איזו מן תגובה מכוערת הגבת כאן?

  6. בוקר טוב משה גנן.אני מצטער שאני צריך להגיד כאן מילים קשות,אבל האמת היא שאת הבלוג שלך אני קורא ביסודיות
    כי הוא מבחינתי במקום הראשון של החרזנות חסרת ערך,פטפטנות,יומרנות למדנית חסרת כיסוי .הר הזבל שלך הוא שיעמום אחד גדול,והכי גרוע,חוסר הצניעות והגסות שבה אתה עונה לכל מי שמעז לבקר אותך,אפילו בזיהירות ועדינות.אתה חרזן חסר כל כישרון וחצוף מה שפרופ" ישעיהו לייבוביץ היה מכנה מצח אשה זונה!ואתה עוד מעז לכנות את תגובותי כאן הר זבל?

    • יוגב יקר ,אין לי אלא להסכים הסכמה מלאה עם דבריך לגבי המטריד הסדרתי והמטרד הסביביתי משה גנן שהולך ומפזר את הארס שלו בבלוגיםשל כולנו.

      • גיורא אלון

        חותם בשתי ידיים בעניין משה גנן.רק חבל שצריך היה לשמוע קושט דברי אמת מפי הומלס לשעבר.ארבע מאות בלוגריסטים שחצי מהם סופרים שכבר פירסמו ספרים לא מצאו אומץ לומר את המובן מאיליו

  7. רמי,הבעיה היא שכאן שום דבר לא נורא.זה רק מילים,מילים,מילים

  8. סיפוא מעורר חשקים ירון. המשך כך. אני בדרכי לקנות את הספר.

  9. לדעתי הסיפור כתוב מצוין.הסופר מכניס את הקורא לתחושת חוסר המוצא של הצפרדע והנסיכה,לתלישות ולניכור. הוא מתאר ברגישות (מוסווית בהומור) את העליבות, את ההשלמה עם הגורל ואת הכורח לעשות לימונדה מלימון שנזרק לזבל. הרחתי את הריחות, התפלשתי בלכלוך,ומעל לכול התחשק לי להתקלח אחרי שסיימתי לקרוא בו. זו פארודיה רצינית על מצבנו, פלצנים שכמותנו, חושבים ששיחקנו אותה אבל למעשה כולנו שקועים בזבל עד צוואר, מי יותר, מי פחות. הסופר השכיל לתאר זאת בצורה מוחשית רצינית והומוריסטית כאחד.

    • יוגב לעליזה

      אני מנסה לקרוא ולהבין את דברייך,גברתי.מה שאני מבין,הוא ההעדפה שלך לברוח לעולם של דימויים
      על צפרדע,ונסיכה,וההתפלשות בלכלוך,גם כן כדימוי-חס וחלילה מציאות.וכדי שהדימוי יהיה חזק,אז התיאור של הלכלוך צריך להיות עבה ואכסלוסיבי.וכדי להרגיע את המצפון שלך,שלעולם לא היית במצב הזה,אז את מסבירה שכלנו הומלסים,כלנו טובלים בלכלוך ושקועים בזבל עד צוואר.לכן צריכים או לתת לסופר פרס בצורת שבח על שחסך מאיתנו את הניסיון המוחשי ונתן לנו תיאור רציני והומוריסטי(איך זה יכול להיות,שתי המילים האלה בצמוד?).את כותבת כאן השלמה עם הגורל,ומתכוונת,השלמה עם הגורל שלהם,של ההומלסים,שלא מורדים ולא מתנפלים עלינו,בעלי הבתים,ולוקחים חלק מהבית שלנו.שימי לב כמה רמיה עצמית ורמאות חיצונית יש במילים שלך,גברתי.רוצו לקנות את הספר,וזה יהיה כפרת הוונות שכם,בשישים ושמונה שקלים או משהו כזה.אני טועה גברתי?אנא,תקני אותי.אני הומלס לשעבר,ומוגבל מאוד בהבנת הספרות.

      • יוגב לעליזה

        ועוד בקשה אחת,איפה בדיוק את מוצאת בספר רגישות?איפה התפלשת בלכלוך?
        ואיך קשורה הלימונדה לכל העניין? זה גם כן דימוי?אנא,השכילי אותי,כי אני לא מבין.יכול להיות שאני לא רק הומלס לשעבר,אלא גם עיוור.

        • יוגב העיוור

          ואני כל כך עיוור,שלא שמתי לב שתגובתי למשה גנן החרזן האנטיפאט נמחקה.אני עיוור או יד רוחצת יד?
          חרזן פואטי לפרוזאיקון יביע אומר?
          מה קורה פה,רבותי?זה העיוורון שלי,
          הבורות שלי,ואולי רק חלום מתוק חלמתי והתעוררתי,כרגיל,מול הברזייה בחוף האופרה,על יד הקיר?

          • תירגע,לא רק אתה שמת לב.אתה לא עיוור.אתה פקוח עיניים יותר מרובנו כאן.

          • נודניקים טרולים יקרים. אתם לא שמים לב שלכולם כבר נמאס מכם? כל בלוגר טרחן כבר עדיף עליכם.

  10. עטיפה מוזרה להומלס
    אבל הצילום כשלעצמו הוא מסקרן

    • לדעתי העטיפה מצוינת.
      הומלס = חסר בית = עולם שהתהפך.

      • יוגב לעליזה

        אה אה אה! שום עולם שהתהפך,גברתי העליזה! התהליך שהופך אדם עובד ובר קורת גג להומלס הוא איטי,איטי,כמעט לא מורגש,לא להומלס עצמו ולא לסביבה שלו.
        וזה בלי שום קשר לעטיפה,כי העטיפה היא רק עטיפה ולא יותר.

        • יוגב = נקמה ספרותית מתוחכמת, יחסי ציבור משונים ביותר, או סופר של אמת לעתיד הלא רחוק?

          • לא תדע זאת לעולם,כי אתה לא חכם,אדוני.לא תאמין גם אם יוכיחו לך.אתה פתי שלא מאמין לשום דבר.

          • קראתי את מה שכתבת מאז ההודעה האחרונה והאמת שאני דווקא מתחיל להאמין לך. הנה תראה איזה מין פתי אני. בחיבה, שמשון

          • שמשון הגיבור,שמשון החמוד
            גולח שערו וצמח לו עמוד

            דוד אבידן,"משהו בשביל מישהו"

  11. סיפור יפה ומתריס .

  12. סיפור מקסים, סיפור שאינו כתבת מחקר על הומלסים שיש כמותן עשרות ומאות ולכן תגובותיו של יוגב אינן לענין.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב