בננות - בלוגים / / שמירת חפצים (מתוך רומן הסיפורים "הומלס")
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

שמירת חפצים (מתוך רומן הסיפורים "הומלס")

שמירת חפצים/ ירון אביטוב

(פרק מתוך הרומן "הומלס" שראה אור בימים אלה בהוצאת כרמל/עמדה ובעריכת יעל ישראל. עורך הסדרה: רן יגיל. הסיפור מוקדש להומלסים באשר הם, אולם כדי למנוע אי הבנות אבהיר מראש שהוא לגמרי פנטסיה)

 

"כאן זה שמירת חפצים?" שאלתי.

    השלט בכניסה הכריז ש מ י ר ת ח פ צ י ם, אבל המקום נראה מוזנח ומאובק מכדי שיהיה אפשר לשמור בו משהו, בטח לא את מה שרציתי לשמור שם.

     "אהה," השיב האיש מעברו השני של דלפק העץ המרקיב, וקולו היה לאה יותר מהחפצים שעליהם הופקד ומהמקום שעליו הופקד. הכול שם התקלף, כולל פקיד שמירת החפצים. הוא התחפר בקובתו, והציץ על העולם מחלון קטן ומסורג, שנראה כמו הצוהר האחרון אשר מציץ מבעד לגלים באונייה טרופה. נדמה היה שהחפצים עליהם הוא מופקד, אלה שהיו שמורים מאחורי גבו הלאה, עניינו אותו יותר מהעולם שמחוץ לדלפק.

   "כמה עולה להפקיד?" שאלתי.

   "עשר לשעה. לכמה זמן אתה רוצה?"

   "עד שאני חוזר," אמרתי.

   "ומתי אתה חוזר?" שאל בקולו הסחוט, שנסך, כמדומה, גם בי לאות עמוקה.

   "אני לא יודע מתי אני חוזר, אף אחד לא יודע מתי הוא חוזר," אמרתי.

    הפקיד העיף בי מבט תשוש. "אדוני," אמר, "אין לי זמן להתחכמויות. תגיד לי לכמה זמן אתה רוצה שנשמור לך על החפצים שלך, ומתי אתה חוזר לקחת אותם. אני צריך לתת לך קבלה."

   "אמרתי לך, עד שאני חוזר."

   "אבל מתי אתה חוזר?" שאל. "אני לא יכול סתם ככה לתת לכל ארחי-פרחי להפקיד כאן חפצים! מה יהיה אם לא תחזור לשלם? מי ישלם לי אז, מי?"

    "אם זה תלוי בי," אמרתי, "אני אחזור. אבל אתה יודע, זה לא תלוי רק בי. זה תלוי גם ב…"

    "תגיד לי, אדוני הנכבד, אתה משוגע או מה? אתה חושב שיש לי זמן לבלבולי מוח? כאן זה שמירת חפצים, לא בית-חולים למשוגעים."

   "אתה בטח חושב שאני מתבדח אתך, אבל אני  רציני לגמרי," אמרתי.

   "אדוני, עוד מעט אני צריך לסגור," אמר האיש בחוסר סבלנות מופגן. "אז תפקיד כבר את מה שאתה רוצה. אין לי את כל היום לבזבז עליך. אנשים באים, מפקידים חפצים, לוקחים קבלה והולכים. זו כל הפרוצדורה על רגל אחת.  רק אתה תקוע לי פה כבר חצי שעה ומבלבל את המוח. תגיד לי כבר מתי אתה חוזר לקחת את החפצים שלך, ותלך מפה בבקשה."

    "אבל אין לי שום חפצים להפקיד," אמרתי.

    היו ימים שבאמת היו לי המון חפצים להפקדה, אבל לא נותר מהם דבר. כמה חבל שלא השארתי לעצמי ולו גם חפץ קטן אחד למזכרת, כדי לרצות את הפקיד העייף ולהוכיח לו שאינני משוגע כפי שהוא חושד.

   "החסר משוגעים אנוכי?" אמר האיש בקולו התשוש, ששאב עייפות מהקירות המוכתמים, מהסדקים המבהילים הפעורים בתקרה, מהטיח הנושר על המרצפות השחוקות, ומהחפצים העזובים והמאובקים שנחו שם על המדפים כאילו כבר שנים רבות איש לא בא לתבוע אותם בחזרה. כשהבטתי בו, חשבתי שמעולם לא פגשתי באיש כה עייף. הוא נראה לי בן חמשת אלפים שנה לפחות.

     העפתי בו מבט נוסף. לרגע, הוא נראה לי ככפילו של המשכונאי, שהיה כפילו של המלווה בריבית, שהיה כפילו של מנהל הבנק.

    "תגיד לי דבר אחד שאני אבין," הוסיף הפקיד הכעוס, "בשביל מה באת לשמירת חפצים, אם אין לך חפצים להפקיד? אף פעם לא נתקלתי בקליינט כמוך: אחד שלא יודע מתי הוא יחזור כדי לקחת את מה שאין לו להפקיד!"

   "בעצם, יש לי מה להפקיד," התרציתי.

   "יופי, עכשיו אתה מדבר לעניין!" נאנח האיש לרווחה. לרגע, רק לרגע, הוא ניעור לחיים, לחייו נצבעו בסומק רענן, כאילו משחזר הסדר לעולם, חזר גם ההיגיון. "נו, תן כבר את החפצים שלך, כי עוד רבע שעה אני סוגר. ואז, אפילו אם תרצה, אני לא פותח מחדש."

   "עוד רבע שעה גם אני צריך לסגור," אמרתי לו.

   "אתה?" צחק האיש העייף. "מה יש לך בכלל לסגור? אתה אפילו תיק לסגור אין לך."

   "לי?" השבתי בנחת, "דווקא נשארו לי כמה עניינים לסגור, לפני שאני…"
   "לפני שאתה מה?" התעוררה סקרנותו של האיש העייף. אם השיחה הזו תימשך, הוא עוד עלול להתעורר לגמרי, וקולו לא יישמע עייף כל-כך כאילו עלה מאוב.

   "באתי להפקיד את עצמי עד שאני חוזר," פלטתי לבסוף באי-רצון. "תעשה לי טובה ותמצא לי בבקשה מקום על אחד המדפים…"

   "אבל מה אתה רוצה להפקיד, עוד לא הבנתי," אמר האיש העייף. "תגיד לי, אתה ברחת מאיפשהו?"

   "לא ברחתי משום מקום, מקסימום ברחתי מעצמי, ואני רוצה להפקיד כאן את עצמי, כי לא מצאתי שום מקום אחר להפקיד את עצמי עד שאני חוזר."

   "עוד לא הבנתי לאיפה אתה הולך ומאיפה אתה צריך לחזור," אמר.

   "להפקיד את עצמי עד שאני חוזר," חזרתי על עצמי כמו תוכי.

   "להפקיד את עצמך? מה אתה חושב שאנחנו כאן סניף בנק, שאתה מושך או מפקיד צ"ק? פה זה שמירת חפצים, חבר!" אמר בגאווה לא מסותרת. "אצלנו אתה יכול להפקיד רק את המזוודה שלך, לא את עצמך!"

   מזוודה, גיחכתי לעצמי. האם הח"תיאר הזה יודע כמה מזוודות רכשתי בימי חיי? בכמה דלפקי שמירת חפצים של תחנות רכבת, אוטובוסים ושדות תעופה הפקדתי אותן במסגרת מסעותי ברחבי העולם, שהוא מזלזל בי כך?

   "למה אני לא יכול להפקיד את עצמי אם אני משלם? למה זה פחות טוב ממזוודה? תעשה לי טובה ותמצא לי מקום על אחד המדפים."

   "אני לא יודע אם אתה יכול להיכנס לשם," אמר האיש העייף, שהתעייף יותר ויותר ככל שהשיחה התארכה, וקולו הסדוק נשמע כרחשן של הטיפות האחרונות שנשארו בברז, אחרי שהוכרז על הפסקת מים. "אלה מדפים קטנים. רק אנשים נמוכים וקטנים יכולים להפקיד את עצמם אצלנו. אתה גבוה מדי בשבילנו."

   "למה? באו אליך לפני אנשים אחרים כדי להפקיד את עצמם?" התעניינתי. "חשבתי שאני הראשון."

   "אני לא אומר לך אם אתה הראשון או האחרון," השיב האיש העייף בקוצר-רוח. הבחנתי ששאלותי מתישות אותו, ומי יודע כמה זמן יצליח לשמור על עיניו פקוחות. ידעתי שזמני הולך ואוזל. נשארו לי, במקרה הטוב, שבע דקות לפני שהוא יירדם סופית מאחורי חלונו המסורג.

   "חפש לך מקום אחר להפקיד את עצמך," אמר בשארית כוחותיו.

   "תעשה לי טובה," התחננתי. "ניסיתי להפקיד את עצמי בכל שמירות החפצים בעיר, ובכל מקום אמרו לי שאין מקום. אתה האחרון שנשאר לי, אז תעשה טובה ותעזור לי. עוד כמה דקות אתם סוגרים, ואם לא יהיה לי עד אז מקום להפקיד את עצמי, אני לא יודע מה אני אעשה. אני אבוד!"

   "למה אבוד?" שאל האיש העייף, תוך שהוא נועל את הקופה. "חכה למחר ותפקיד את עצמך. אולי בינתיים יתפנו כמה מקומות."

   "אבל אני לא יכול לחכות עד מחר," אמרתי בייאוש. "אני לא יכול לחכות בכלל!"

    "למה לא?" תהה האיש המנומנם, שמתוך נמנומו מנה עכשיו את הפדיון היומי לפני שיכניסו לארנק גדול מידות, שיוכנס לתיק עור ישן וסדוק. "תישן על זה הלילה, אולי בינתיים תמצא איזו מזוודה."
   "ומה אני אעשה עם המזוודה?"

   "תכניס את עצמך לתוך המזוודה, ואז תפקיד אותה בשמירת חפצים. זה פשוט ממש כמו שזה נשמע."

   "פשוט בשבילך, לא בשבילי," אמרתי. "אני חייב להפקיד את עצמי כאן ועכשיו."

   "בלי מזוודה ובלי תיק," אמר האיש העייף, "אף אחד לא יסכים לשמור אותך. אלה הם חוקי המקום, והחוקים כאן מאוד נוקשים."

    "אני רואה" מלמלתי בייאוש. "בבקשה תעזור לי. אני לא יודע מה אני אעשה. אני חייב להפקיד את עצמי עכשיו, אחרת…"

   "אחרת מה?" שאל האיש העייף, תוך שהוא מציץ בשעון הקיר ומכוון לפיו בעצלתיים את שעונו. מחוגי השעון נעו באיטיות, תיק-תק, תיק-תק, ועיניו של הפקיד עקבו אחריהם כמו אחרי מטוטלת, עד שנעצמו לגמרי.

   לא עבר זמן רב עד שהוא נרדם והחל לנחור. דילגתי מעל הדלפק. ידעתי שיש  לי פחות מדקה להתארגן. חיפשתי לעצמי מדף קצת יותר ארוך מהאחרים כדי להפקיד שם את עצמי. לפני שטיפסתי, רשמתי לאיש הרדום צ"ק והשארתי אותו על הדלפק, שלא יחשוב, כשיתעורר יום אחד, שניסיתי לרמות אותו ובאתי להפקיד את עצמי בחינם.

   זחלתי בין המדפים ונשכבתי על אחד מהם. מעלי ומתחתי ומכל צדדי היו המוני מדפים עם המוני חפצים. ממש בית-קברות לחפצים, מצבות בצורת מזוודות.

    רגע לפני שהאור כבה סופית ניסיתי לדמיין את יום שובי, את היום שבו יתעוררו כל החפצים השמורים, ואני ביניהם, כמו בתחיית המתים. אלא שאז כבה האור סופית מבלי שאדע את התשובה, ואני נרדמתי והתחלתי לנחור בקולי-קולות, בדיוק כמו פקיד שמירת החפצים.

 

 

 

8 תגובות

  1. יפה מאוד ירון. בניגוד להקדמה שלך שמדובר בסיפור דמיוני, תחושת המועקה שעולה בדיאלוג המתנדנד הזה היא אמיתית: מה יעשה אדם עם עצמי בינתיים, עד שיקרה משהו? עד שהוא יחזור. גם עניין הכבוד העצמי האבוד של מי שהיו לו המון מזוודות, ועתה אין לו אפילו אחת לקבור בה את עצמו, לוחצת לכדי עצב.
    יש גם כמה פנינים קיומיים טובים. העייפות של הפקיד מעניינת, אך אני קצת עייף מכדי לעמוד עליה עד הסוף.
    כל זה לצד שבירה יפה של קו התוכן: זה לא שאי אפשר ממש להפקיד את עצמך, אלא – אתה גבוה מדי בשבילנו. חה חה חה, עצוב עצוב.
    ככה כנראה חשים הומלסים מטאפיזיים – קוברים את עצמם ומדמיינים לרגעים את יום שובם, אולי גם הומלסים פיזיים, אולי דרך שפה אחרת, ההבדל ודאי לא מוחץ.
    שאפו-ישן ירון שנגנב מתוך מזוודה של מישהו אחר,
    שמשון

  2. אהוד פדרמן

    רעיון יפה ירון. שלא לדבר על המילה חפצים שמשמעותה גם רצונות ומאוויים. אשר לפנטסיה שבענין, בימי חורף קרים יש הומלסים המנסים למשכן עצמם ( מלשון שיכון) בתא מעצר תמורת מזרון, שמיכה וארוחה חמה – בדרך כלל ללא הצלחה בשל מצוקת שטחי איחסון בבתי המעצר

  3. משל קיומי חודר לב, ירון.
    לאחר הפוסט הקודם אני מתחיל לחשוב שההומור שלך קצת בעוכרי הקורא – לפעמים אנשים לא זקוקים לקרש הצלה אלא לקרש על הראש 🙂

    • סיפור מעולה ,ירון,ממש ניחוחות קפקאיים וחנוך לוינים, חיפצון האדם, הפחת רוח חיים במטפורה השחוקה של האדם הרוצה לברוח מעצמו , מאוד אהבתי ,כתיבה מקורית ועמוקה

  4. כתיבה נוראית.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב