גלידה/ ירון אביטוב (התפרסם לראשונה במסגרת הרומן "יומה", הוצאת גלורי, 2004)

בכל פעם שקוראים בשמה, ז"קלין מרימה את שמלת הבד הגדולה שלה בצבע חרדל ומראה לכולם שהיא לא לובשת כלום מלמטה. יש לה המון שערות, לז"קלין. כל ה"בויו" (הכוס) שלה מלא שערות, וגם מה שמסביב. יש לה הרבה יותר שערות על הבויו, מאשר להרבה גברים על הראש. בטח יותר מאשר לזקנים שמחכים לה כל ערב בפלסה דה מארטה, וכשהיא עוברת הם קוראים בשמה: "ז"-ק-ל-ין! ז"-ק-ל-ין!" כדי שלא תשכח להרים את השמלה ותראה לכולם שהיא לא לובשת תחתונים מלמטה.

לפעמים, לא מספיק לקרוא בשמה, וצריך גם לתת לה מטבע של פזו כדי שהיא תרים את השמלה. עם הפזו הזה היא הולכת לקופלייה, מרכז הגלידות העירוני, ושם, כל מי שמבקש ממנה להרים את השמלה צריך לקנות לה צלחת שלמה של גלידה. "בשביל מה בכלל את לובשת שמלה?" שואלים אותה, "תלכי בלי כלום, וזהו."

אבל ז"קלין מתעקשת על השמלה, כי היא יודעת שאם תצא עירומה לרחוב ייקחו אותה שוב להאגווה, בית החולים הפסיכיאטרי, והיא לא רוצה ללכת להאגווה כי יותר טוב לה ברחוב. שם, בהאגווה, מלעיטים אותה בכדורים ולא נותנים לה בכלל גלידה, למרות שהיא מרימה את השמלה אלף פעם ביום כדי שגם הרופאים יראו מה שהזקנים בפלסה דה מארטה אוהבים לראות. אלא שז"קלין היא לא היחידה שרוצה להראות לרופאים – יש יפות ממנה שרוצות להראות להם – ולפעמים הם מתעצבנים עליה ושולחים אותה לבידוד, שם היא יכולה להראות את הבוי" שלה רק לקירות.

החולים דווקא אוהבים שז"קלין מראה להם, אבל הם רוצים שהיא תראה להם בחינם, ואף פעם לא נותנים לה מטבע של פזו לקנות לעצמה גלידה. בגלל זה החליטה ז"קלין שהיא לא תראה להם יותר. היא אולי לוקה, משוגעת, אבל היא לא מונגה, מפגרת. מאז היא באמת לא מראה להם.

עד שלילה אחד בא אחד החולים, שהיה יותר חזק ממנה, וכפה עליה להראות לו את הבויו. אחרי שהראתה לו הוא כפה את עצמו עליה, וכשסיים אמר שהבויו שלה הוא בגודל של ארמון קולוניאלי עם עשרה חדרים. אבל לה זה נורא כאב, כאילו יש לה שם רק חדר פצפון שאין בו מקום אפילו למיטת תינוק.

אחר כך ז"קלין נכנסה להיריון, וכל הזמן הזה השאירו אותה בהאגווה. אבל ז"קלין נורא התגעגעה לפלסה ולזקנים ולגלידה בקופלייה. כבר כמעט שנה לא היתה שם, ובטח כולם שואלים עליה ואולי חושבים שהיא מתה.

כשהתינוק נולד, הרופא בא ושאל אותה: "ז"קלין, את רוצה גלידה?"

"כן, בטח שאני רוצה," אמרה. אף פעם לא נתנו לה גלידה בהאגווה, רק תרופות, והיא נורא התגעגעה לטעם המתוק של הווניל והשוקו.

"טוב," אמר הרופא, "אנחנו ניתן לך גלידה, ואת תתני לנו את התינוק."

ז"קלין לא הבינה למה בדיוק הוא מתכוון, ומסרה לו בשמחה את התינוק בתמורה לצלחת גלידה. היו שם שישה כדורי גלידה בכל מיני טעמים, וז"קלין בלעה אותם בשקיקה. כל החולים הביטו בה בקנאה והתמרמרו. "הוא בטח מזיין אותה," אמרו. "היא בטח מראה לו." "צריך להתלונן עליו שיפטרו אותו," התרעם חולה אחד. "אם אני אראה לו, ייתנו לי גלידה?" שאלה חולה אחרת. "טיפשה," ענה לה מישהו, "לך ייתנו רק תרופות, כי להראות זה לא מספיק, את צריכה גם להזדיין."

כשז"קלין גמרה ללקק את הגלידה, אמרה לה האחות הראשית: "זהו, ז"קלין את יכולה ללכת הביתה."

ז"קלין שמחה. עכשיו היא תוכל לחזור לפלסה דה מארטה, ולהראות לזקנים שנולד לה תינוק מהמקום שהם כל כך אוהבים לראות.

"ואיפה התינוק?" שאלה את האחיות.

"אוכל גלידה," אמרו לה.

"אבל הוא צריך לינוק," אמרה ז"קלין.

"אל תדאגי, אנחנו ניתן לו חלב," אמרו האחיות.

"וגלידה?"

"גם גלידה."

"אבל אני רוצה אותו," ביקשה ז"קלין.

"הוא ישן," אמרו לה האחיות, "כשהוא יתעורר נשלח לך אותו הביתה. עכשיו את צריכה ללכת."

ז"קלין בכתה קצת והלכה בלי התינוק.

בפלסה דה מארטה חיכו לה הזקנים. "איפה היית?" שאלו אותה.

"הייתי בהאגווה ואכלתי גלידה," אמרה ז"קלין, "וגם נולד לי שמה תינוק."

"מאיפה נולד לך תינוק, מההאגווה?" געו הזקנים בצחוק.

"לא," הרימה ז"קלין את שמלתה והצביעה על הבויו, "מכאן הוא נולד לי. ועכשיו תנו לי פזו כי בהאגווה אמרו לי שהוא צריך לאכול הרבה גלידה."

הזקנים נתנו לה פזו והיא רצה מהר-מהר לקופלייה וקנתה גביע גלידה, וחזרה לפלסה דה מרטה והרימה את השמלה, ותקעה בכוח את גביע הגלידה לתוך הבויו, כדי שגם לתינוק יהיה מה לאכול.