בננות - בלוגים / / אדון הסליחות
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

אדון הסליחות

 

 

אדון הסליחות/ ירון אביטוב

(פרק פתיחה מתוך הסיפור הארוך "אדון הסליחות", שהתפרסם בקובץ "אדון הסליחות", ספריית מעריב, סדרת כריכה רכה, 1996, בעריכת איתן בן-נתן. כמה פרקים מתוך סיפור זה מתפרסמים כעת גם באנתולוגיה "אחד אלוהינו", שראתה אור בערב פסח בהוצאת כרמל בעריכת רן יגיל וירון אביטוב)

 

מאחורי הדלת הסגורה נשמעו מלמוליהם הכבושים של האבלים. הלמלום מצא לו פתחים לחדור מבעד לחווקים, מבעד לקירות, והתערבב בראשו של נתן להמולת קולות מאוושת. "וכפרת אשמים…ויצרור בצרור החיים נשמתו…הוא וכל בני ישראל השוכבים עמו בכלל הרחמים והסליחות…"

   בילדותו נהג אביו להעירו לתפילת סליחות, בלילה שלפני ראש השנה. האב
ניצב מעל מיטתו כשהוא לבוש, ולא מש משם עד שבנו התעורר וניצב על רגליו מפוהק כולו. אלה היו שעות הרצון היחידות שלהם במשך השנה, ונתן לא היה יכול לסרב לו. יחד צעדו שתוקים ברחובות המזוגגים מאור פנסים קלוש אל בית הכנסת הקטן בפאתי השכונה, כשקרקור תרנגול משכים מלווה אותם בדרכם. נרות נשמה פלאורצנטיים זעירים דלקו בבית הכנסת על לוח המתים בקיר הפונה לירושלים. אחד מהם דלק לזכר סבתו של נתן, ואביו הקפיד לערוך שם מדי שנה אזכרה לעילוי נשמתה.

   בבית הכנסת התקבץ בקושי מניין של מתפללים קשישים מבני אותה גולה
שאביו התכחש לה, ואחת לשנה השלים עם השתייכותו אליה. הקשישים נעצו מבט משתומם בנתן ואביו, שהיו שם כזרים בין המתפללים הקבועים. אביו היה
מתעטף בטלית ישנה, שאותה קנתה לו סבתו של נתן כמתנת חתונה ומאז הוא לא נפרד ממנה, וכאשר גולל אותה על כתפיו נראה כמו ציפור גדולה הפורשת
כנף. אחר-כך, בזמן הקדיש לזכר הסבתא, היה טומן את פניו בטלית,
וציציותיה היו משתלשלות מאחורי אוזניו כמו פיאות מסולסלות של ילד
תימני.

   קולות סדוקים היו לקשישים. קולו הניגר כדבש של האב התעלה מעל
המתפללים האחרים וסלסל בגעגוע: "אדון הסליחות, בוחן לבבות…סולח
עוונות…חטאנו לפניך, רחם עלינו".

   נתן היה אז מנומנם מכדי להצטרף לתפילה. אבל עתה, כשהתאמץ להיזכר
במילים, נכבש ללחן התפילה וזימזם מבלי משים אחר שפתיו המתות של אביו.

                           ***                 

התחילו להתפלל על אביו, דודו אהרון עמד וקרא פרקי תהילים, כבר בבית
החולים. בוקר אחד הוכנס לניתוח מעקפים. משהו השתבש בניתוח, והוא לא
הצליח להתעורר. הכרתו אבדה, פניו הפכו שקופות. כמה ימים שכב כך,
והרופאים אמרו שצריך להתפלל.

   בכל פעם שנכנס לחדרו, נאפף נתן בריח התרופות וגם בריח חריף של שתן.
והיה עוד ריח אחד, שהוא לא ידע להגדירו, שהיה החזק מכל אך גם חמקמק
ומתעתע. ריח נטול צורה וצבע, מעין ריח רפאים כזה, שנתן קרא לו: ריח
המוות, שליווה אותו לכל מקום.

   נתן דיבר אל אביו, אבל זה השיב לו במבט זגוגי. מדי פעם נפשקו שפתיו
והתלעלעלו, ריר נזל מסנטרו, ונתן מיהר אליו, אולי הוא רוצה לומר לו
משהו שלא הספיק בחייו.     

   היו לו בוודאי כמה דברים לומר לו.

   נתן מולל בעצבנות את בד הסדין שנשתרבב החוצה מתוך מסגרת המיטה, ועקב אחרי צניחת המוניטור המחובר אל אביו. מדי פעם, קם ממקומו והשקיף מבעד לחלון.  סמוך לחצות, התעייף ופרש משם והלך לישון בדירת הוריו. אולי אביו ידבר איתו למחרת. אבל האב נפטר לפנות בוקר, והמד של המוניטור נדם כליל בשעה שנשמע קרקורו הראשון של התרנגול בחצר הסמוכה לבית החולים.

   בבוקר יום הניתוח, נתקל נתן לראשונה בחצר הקטנה שבית החולים חונק
אותה בצל ארוך, ונעצר להתבונן. מעבר לגדר הגביה תרנגול קוקורייתי את
כרבולתו וחדל לרגע מלנקר את אדמת החצר.

   תמיד אהבו לספר לו את הסיפור הבא: לאחר שנולד, קנה אביו תרנגולת כי האמין שתינוק יגדל בריא יותר אם יאכל ביצים טריות, ולא כאלו מתוצרת "תנובה". למרבה המזל, התרנגולת שנקנתה בשוק העופות היתה מטילה לתפארת. הצילו אותה ברגע האחרון משחיטה, ודומה שהיא ידעה להכיר תודה על כך. מדי יום הטילה ארבע או חמש ביצים, שהספיקו לארוחת הבוקר של כל בני המשפחה. ואם הטילה פעם רק ביצה אחת, הרי שזו נשמרה לתינוק.

אביו היה אוסף את הביצים החמות, מלטף אותן, וממלמל: "ביצי זהב, ביצי
זהב".

   קראו לה קוקוריקה, ולנתן היו כמה צילומים משותפים איתה ועם אביו
המערסל אותה בזרועותיו וצוחק אל המצלמה. שערותיו הדלילות של התינוק
סומרות, ופתאום מזדקרות אל על בדבוקה היוצרת מעין כרבולת במרכז הפדחת.

   קוקוריקה היתה תרנגולת גאוותנית, שנראתה יותר כמו טווס. מניפת הנוצות
שלה היתה מרשימה: נוצות לבנות ואדומות ושחורות ואפורות. אימו התרעמה
על כך שהיא מלשלשת ומשתינה בכל מקום ו"מסריחה לי את כל הבית". פעם
דלקה אחריה עם מטאטא ורצתה למלוק את כרבולתה, בגלל שלשלשה על השטיח הפרסי שקיבלו במתנה ליום השנה לנישואיהם. התרנגולת המבוהלת קפצה על הארון ומשם נחתה על קרחתו של אביו, המנסה לבלום אותה, נעצה את ציפורניה בבשר החשוף, שהצמיח רק כמה קווצות של שערות דלילות, ולישלשה שוב, הפעם מרוב פחד.

   לרגע, עד שעלה באפו הריח המסרב להתנדף של ההפרשה הדביקה ועד שמחה אותה ואת טיפות הדם במטפחת ששלף מכיס חולצתו, עיטרה גם את קרחתו של אביו כרבולת קטנה, חומה. "מגיע לך", ספקה אימו את כפיה. "מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך. עד שלא תשחוט אותה, לא תלמד לקח".

   אבל לבו לא מלאו להובילה לשחיטה, והוא המשיך לפטם אותה וקנה לה שקיות זירעונים והידס כמוה ולמד לחקות את הקוקוריקו שלה כדי שיוכל לשעשע את נתן התינוק.

   כשנתן היה בן שנה טיפס חתול על המרזב, התגנב אל מרפסת הבית וטרף את קוקוריקה. לא נותר ממנה אלא עיסת נוצות מוכתמת בדם וכרבולת אדומה
שהחתול לא הצליח לבלוע.

   "נשאר ממנה רק הכתר", מילמל אביו בצער. רוחו היתה רעה עליו, הוא
הסתגר בחדרו ולא שיחק עם התינוק.

                           ***

בהלווייה היה נדמה לנתן שהוא שומע את התרנגולת מקרקרת:

-לא ביקשת סליחה מאבא 

-לא ביקשת סליחה מאבא

   המוות הפתאומי, ההלווייה המדכדכת והמאמץ הנפשי הכרוך באמירת ההספד, הילאו את נתן כל-כך עד שנשכב לנוח, עם שובו מההלווייה, כשאיבריו רצוצים, מוחו מרוקן מכל מחשבה, והוא אינו מסוגל לעשות עוד דבר. אביו הסתלק מבלי להפרד. כמו אדם המניח פתאום את שפורפרת הטלפון באמצע השיחה, ומותיר את בן-שיחו מופתע מסיומה. הוא ואביו היו בתחילת מסע התקרבות, אבל עתה נקטע הכל באיבו.

   נתן לא הצטרף לתפילה, ושכב קצר-נשימה במיטה בחדר הסמוך. קרובי המשפחה דפדפו בסידורים, שנשלפו ממגירת ארון הקיר הגדול. אביו שמר אותם שם יחד עם הכיפות, הטלית והתפילין. דפי הסידור של אמו אסתר כבר הצהיבו והיו מוכתמים בחלב של נרות שבת. היא ניסתה לגרד בציפורניה את החלב שנדבק להכעיס דווקא ל"שמע ישראל", פוחדת שהדף ייתלש או יקרע בעת הגירוד, וקדושת הסידור תחולל.

   "איפה נתן?" שמע את דודו אהרון שואל. "הוא צריך להגיד קדיש".

   "תעזוב אותו. הוא שוכב במיטה, חולה", אמרה אמו.

   "לפחות תשים כיפה ותגיד קדיש", ביקש הדוד.

   אני מתפלל בדרכי שלי, רצה להסביר לו, אבל הדלת כבר נטרקה מאחרי גבו
של הדוד. עננה קטנה של צמרירי אבק התרוממה קלה כנוצה באוויר.

   נשימתו של נתן התקצרה ככל שהתפילה התארכה. עננת חנק איימה ללפות את גרונו המשתנק. עשר שנים לא סבל מקשיי נשימה, אבל בלילה שלאחר ההלווייה נחנק פתאום מצער אל הכר הגדול עליו ישן אביו. כשנתן נרדם, התערבבו עליו בקדחת החום הגבוה והקצרת שפקדו אותו זיעתו שלו וזיעת אביו, והריח של שערותיו המקלישות של אביו דבק בשערות ראשו. יכול היה לדמות, שהוא שוכב עטוף תכריכים במקום אביו.

 

אדמת הקבר של אביו נפערת. מתוכה בוקע תרנגול חבוש בכיפה אדומה.

נתן אומר לו: תרנגול, תרנגול, אתה הולך למות, תגיד קדיש על עצמך.

   התרנגול מקרקר: סלח לי, סלח לי, אני לא רוצה למות.

   נתן אומר לו: תגיד קדיש, אחרת אני שוחט אותך.

   התרנגול מקרקר: יתגדל ויתקדש שמיה קוקוריקו יתגדל ויתקדש שמיה קוקו-

ודם ניתז מצווארו המלוק.           

   "זאת כפרתך, זאת חליפתך", ממלמל נתן. הוא עוטף את התרנגול השחוט
בתכריכים. מוריד אותו בחזרה לקבר. מתפלל: אל מלא קוקוריקו. מכסה בעפר.
נקישת קול המעדר. מניח ביצה אחת על האדמה התחוחה, במקום מצבה. על
הביצה כתוב: תנוב"ה. 

   נתן שמע משק כנפיים והתעורר. חלון החדר נפרץ ברוח החזקה. כשעיניו
התרגלו לחושך, ראה ציפור רטובה ורועדת מקור – ראשה מכונס בתוך נוצותיה – ניצבת על אדן החלון.

   גשם אלכסוני חזק ירד, והברקים המסמאים התפתלו בעלטה כמו צפעונים
עקלתונים. הם היכו בשמשת החלון, והבליחו לרגע לקליידוסקופ מוזר של
מופע אור-קולי. הרוח והגשם והרעמים יצרו סימפוניית רעשים חוצניים
מבהילה. בכל פעם שהרוח טילטלה את דלת החדר שבו ישן, נשמעה נקישה חזקה ונתן דימה לראות את דמות אביו הניצבת בפתח.

 

10 תגובות

  1. ברווח שבין נתן לאביו -מלבד הדברים המחברים – יש משהו שקורא פרק זה אינו יודע, והוא מעבר לחוויית הזכרונות בבית הכנסת וחויית הקוקוריקה; נתן סהרורי ומנותק בגלל אירוע, ומכאן שצריך להמשיך ולקרוא…יפה, נוגע, מתפתח בהדרגה.

    • הפרק הזה יכול לעמוד ברשות עצמו וזו עוצמתו ,הוא אינו נזקק לתרגום בגוף הסרט או לדברי רקע ראשונים כקביים, אני אוהבת פרקים מיצירות שיכולים לדבר בעד עצמם, גם כשהם מנותקים מהמכלול ,ראי "מועדון הבצל" ברומן המדהים של גינתר גראס "תוף הפח"

      • Cahna, Thanks for your words. Thanks also to Yossi and Mendy. Mendy, which book are you reading now? ECHAD ELOHEINU or ADON HASLICHOT?
        Thanks from Yaron. I am still far a way from Israel, but feeling near to the Israeli literature

  2. ירון, זה נפלא!

    כל כך ציורי. כמו ציור של מארק שגאל. צבעוני וייצרי ומטורף.

    y_waxman@netvision.net.il

    יוסי

  3. אוי, התבלבלתי.

    להלן הקישור לשגאל

    http://www.abcgallery.com/C/chagall/chagall100.html

    יוסי

  4. היי ירון
    יש בכתיבה שלך משהו מעבר למילים, אפשר לומר סוג של עתיקות, זה תופס… נתן שנושא על נפשו כובד…
    התרנגולת מנהלת את העינינים.
    קראתי כמה פעמים, זה קסם.
    להתראות טובה

  5. כתוב נפלא.
    אני יכולה להריח את האנשים
    את התקופה, את החמלה והאהבה
    שבה נכתב הסיפור.
    והשפה, העברית, פשוט לשתות את המילים.
    שפה עשירה נכונה מדוייקת.

    תענוג

    עכשיו גמרתי לקרוא את הספר
    "פתק מאמא"
    כמה חמלה, כמה אהבה,
    איזה דאגנות חונקת
    ובכל זאת הכל מלא הומור
    הומור כואב של ילד, של מתבגר
    של געגועים למרות הכל.

    אחחח…כמה נעימה לי הקריאה

    תודה רבה

    פנינה

השאר תגובה ל חנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב