ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

הספה

הספה/ ירון אביטוב (פרק מתוך רומן-הסיפורים "פתק מאמא", הוצאת עם עובד, 2001).

 

המתעניינים בפרקים נוספים מתוך "פתק מאמא" יוכלו לקרוא גם את "הפיילה", "האלמנט" ו"לולולייי", שמתפרסמים באתר זה)

 

אמא לא החליפה מעולם את הספה אצלנו בסלון.

הרבה שנים היתה לנו אותה ספה. מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר את הספה.

היא היתה חלק מאושיות הבית, הספה הזו, יחד עם המזנון העמוס ב"קרקיש" )מציאות(, השולחן הסלוני עם הוואזה, שתי הכורסאות עם הכר הסרוג והמפית הרקומה, הכורסא הקטנה והשטיח ה"פרסי".

"אל תשב על הספה," היתה אמא אומרת, "צריכים לבוא אלינו היום אורחים."

לאורחים כמובן היה מותר לשבת על הספה, אבל לי לא. בשבילי היא היתה מחוץ לתחום. "אתה תלכלך לי אותה, רק עכשיו ניקיתי."

גם על שתי הכורסאות היה אסור לשבת, ואסור היה לגעת בשתי הכריות הסרוגות על הספה והאחת על הכורסא, כפי שאסור היה לגעת במפית הרקומה שעל הכורסא,  ואבוי לו למי שניסה. "עד שסידרתי, תראה מה עשית! הזזת אותן!" התנפלה עליי אמא כשפרעתי פעם אחת את הסדר הטוב, לפני בואם של האורחים.

 

אמא לא החליפה מעולם את הספה, אבל כולם, ובעיקר הדודה שלי, חשבו שהגיע הזמן להחליף אותה.

זה היה נושא מרכזי בשיחות בין אמא לאחותה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם לדון בהם. בכל ביקור של אמא אצל הדודה בתל-אביב, ובעיקר בכל ביקור של דודתי בחיפה, הדודה היתה גוערת בה: "תחליפי כבר את הספה! את יודעת כמה ספות אני כבר החלפתי, ואת עוד עם אותה ספה מאז שהתחתנת! זה מרגיז אותי נורא!"

זה לא היה ממש מדויק. אבל מאז שנולדתי – היה קרוב יותר לאמת.

"אני אוהבת את הספה הזו, ולא אחליף אותה!" השיבה אמא תשובה ניצחת לאחותה. "היא תזדקן יחד איתי."

ובאמת, השתיים הזדקנו להן יחד – היא והספה.

אמא גם מתה על הספה הזו.

 

"לפחות תחליפי את הריפוד. הוא כבר דהה!" התחננה דודתי.

את הריפוד אמא הסכימה להחליף.

ברחוב שלנו היה רפד, במרחק כמה בתים מאיתנו. אמא הלכה אליו, ולקחה אותי איתה.

"בוא ותראה איך רפד עובד," הציעה לי. "גם אבא שלי היה רפד, ואני אהבתי להסתכל עליו כשהוא עבד, והיה מוקף ענני צמר גפן שנראו כמו פתיתי שלג. היה לו כזה מקל גדול, אוס קראו לזה, עם מיתר אחד, שנראה כמו נבל, וכשהוא ניפה צמר הוא נראה כמו דוד המלך שמנגן על הנבל."

התיאור של אמא הקסים אותי. הלכתי לראות איך סבא שלי עבד, אבל ראיתי גבר שמנמן כבן חמישים, בלי חולצה ושטוף זיעה, כשהוא הולם במסמרים. שום דבר להתרפק עליו.

לספה שלנו היה ריפוד ירוק. אמא רצתה להחליף את הריפוד לצבע אחר. היא שאלה את הרפד כמה זה יעלה.

לפני שנקב במחיר, שאל אותה הרפד מה גודל הספה. אמא מסרה לו את המידות. "בערך מאה וחמישים לירות," אמר הרפד.

"מאה וחמישים?" הזדעקה אמא. "במחיר הזה אפשר לקנות ספה חדשה!"

"אז תקני," השיב הרפד בשוויון נפש, "בשביל מה את באה אליי?"

"תעשה לי הנחה," ביקשה אמא, "אבא שלי היה רפד, כמוך."

"איפה הוא עבד, למטה בעיר?" שאל הרפד.

"לא, בטבריה."

"אז לא הכרתי אותו."

"לא, לא הכרת אותו," אמרה אמא, "אני בקושי הכרתי אותו. הוא מת כשהייתי ילדה."

"אז למה בעצם אני צריך לעשות לך הנחה?" שאל הרפד, בלי שהפגין שום רגשי השתתפות בצער.

"כי אנחנו שכנים," אמרה אמא. "אנחנו גרים ברחוב מסדה."

"נו טוב, לשכנים אני עושה הנחה. במקום מאה וחמישים לירות, תתני לי מאה וארבעים, אבל תצטרכי להביא בעצמך את הספה לפה."

 

כל בני הבית גויסו להוריד את הספה שלוש קומות ולהוביל אותה אל המרפדייה, ושם עוד היינו צריכים לרדת לקומת הקרקע. כל הדרך חשבנו על כך שאנחנו נצטרך להחזיר אותה.

הרפד הציג בפני אמא את כל בדי הריפוד שהיו לו. אמא בחרה בד בצבע בז"­חום, שהתאים לצבע של השולחן הסלוני החום.

"תעשה עבודה יפה," אמרה לרפד, "שלא יהיה לכלוך על הבד ושלא יראו אותו מלמטה!"

"גיברת, אני שלושים שנה במקצוע, ואני יודע מה לעשות!"

"גם אני יודעת מה לעשות – אני בת של רפד!"

השארנו אותה שם, את הספה, ואמא התקשתה להיפרד ממנה. "תשמור עליה טוב­טוב!" הזהירה את הרפד. "אם יקרה לה משהו, אני אתבע אותך!"

"את רוצה שאני אשכור חברת שמירה בשביל הספה הזו?" גיחך הרפד. "וחוץ מזה, אם את לא רוצה את יכולה לקחת אותה בחזרה. היא בין כה לא שווה כלום!"

"העבודה שלך לא שווה כלום," התרתחה אמא. "איך אתה מעז לדבר ככה על הספה שלי?! מי אתה בכלל? מי לימד אותך את העבודה? אני ברפדות מבינה, ואני יודעת שאפילו בתור שוליה – אבא שלי לא היה לוקח אותך!"

 

אחרי יומיים היתה הספה מוכנה. באנו לקחת אותה. לרגע, רק לרגע, חשה אמא ניכור כלפיה, מתקשה להתרגל אל הצבע החדש של הריפוד. הספה היתה מצופה כולה בבד בז"-חום, שנראה קצת דהוי, ולהרף-עין התגעגענו כולנו, שהצטרפנו ללחצים של הדודה להחליף את הריפוד, לרעננות היחסית של הצבע הירוק של פעם.

אמא ראתה את פרצופנו המכורכמים. "אבא שלי היה עושה עבודה יותר יפה," אמרה אחרי ששילמה ויצאנו משם.

מרוב שהיתה מאוכזבת, לא ניסתה אפילו להתמקח עוד קצת.

בדרך ניחמה אמא את עצמה: "הריפוד החדש לפחות מתאים לשולחן הסלוני."

אבל כולנו ידענו שרגע המבחן יהיה כשתגיע הדודה לביקור ותפסוק את פסוקה.

"איזה יופי של ספה יש לך!" הכריזה הדודה בבואה, "למה לא סיפרת לי שקנית ספה חדשה?"

אמא זרחה מאושר. "נו, את רואה שלא צריך לקנות חדש ומספיק רק להחליף את הריפוד?"

גם אחרי שהחליפה את הריפוד, אמא לא הרשתה לאף אחד לשבת על הספה. "היא רק לאורחים," אמרה, וכיסתה אותה בכיסוי ירוק שמצאה אצלה בארון.

 

בביתי בירושלים היתה לי ספה ישנה, אחרת.

בת הזוג שהיתה לי אז העמידה בפני אולטימטום: או אני – או הספה.

בחרתי בה ואת הספה הישנה שלי מכרתי לאלטעזאכן, וקניתי חדשה במקומה.

מהרגע הראשון לא אהבתי את הספה הזו, ואחרי שנפרדתי מבת הזוג שלי חיכיתי להזדמנות הראשונה להיפטר מהספה החדשה ולהחליף אותה באיזושהי ספה אחרת, ישנה.

היא הגיעה – כשאמא מתה.

 

אחרי שאמא מתה, איש לא רצה את הספה שלה, אפילו לא האלטעזאכן. "תזרוק אותה," הציע לי.

במקום לזרוק אותה, זרקתי אותו החוצה. שככה יעליבו את הספה של אמא?!

לקחתי אני את הספה הישנה וזרקתי את הספה החדשה.

לראשונה בחיי, אני יכול לשבת עליה מדי יום בניחותא וללכלך את הריפוד בלי שאמא תגער בי ותגרש אותי מהסלון.

כולם אומרים לי: "מה זה? איזו מין ספה יש לך? תחליף אותה כבר!"

אבל כשמדברים אליי ככה, אני מרגיש כאילו מבקשים ממני להחליף את אמא שלי, ואני אומר לעצמי שמקסימום אני אחליף את הריפוד שלה לירוק.

 

4 תגובות

  1. יעל ישראל

    חחחחחח

    אצלנו אימא שלי היתה מכסה את הספה והפוטלית בשמיכות. ככה פתרה את הבעיה שהיינו יושבים עליה עם רגליים מלוכלכות. וזה בטח בגלל שהיתה מתורכיה, כך היה נהוג שם. הפולניות כיסו עם ניילון!

  2. מזכיר את הבית…. :)

  3. אצלנו עטפו עם ניילונים, איזו שאלה. ואימא אסרה לשבת על הריהוט בשעות היום, רק בערב מול הטלוויזיה הרשו. ככה זה פולניות. שמח לגלות את התופעה בגווניה השונים אצל אחרים.

  4. סיפור נהדר שמצליח להביא את הריח של פעם. צובט בלב ומזכיר לנו שגם לחפצים יש נשמה (או אולי רק להם… הרי בני אדם איבדו אותה קצת, את הנשמה, בעולם הקניונים הגלובלי הרכושני).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב