הפיילה

 

 

הפיילה/ ירון אביטוב

(פרק מתוך "פתק מאמא", רומן-סיפורים שראה אור בהוצאת "עם עובד", 2001. התפרסם בשעתו גם בכתב העת "עמדה" מספר 8 יחד עם הסיפור "האלמנט", שגם אותו אפשר לקרוא כאן בבלוג)

 

אמא היתה עושה לי אמבטיה ב"פיילה". זו היתה גיגית פח, שגם שימשה את אמא לכביסה. בימים שאמא לא עשתה כביסה, השטתי ב"פיילה" סירות מנייר, איתן אני מפליג עד היום למרחקי הגעגועים.

הייתי רגיל שאמא רוחצת אותי ב"פיילה". פעם העברתי רגל שמנמנה מעל הדופן שלה, ורק הצרחה של אמא עצרה בעדי:

"תיזהר! מה אתה עושה?"

"רוצה אמבטיה," אמרתי.

"במי כביסה?" צחקה.

 

אמא מילאה את ה"פיילה" במים חמים, הניפה אותי באוויר וטבלה את קצה רגליי במים כדי ש"תתרגל לחום." כשהתרגלתי, הושיבה אותי ב"פיילה" וסיבנה אותי בסבון של "שמן", שנראה כמו סבון כביסה, ואמרה: "בוא ואני אכבס אותך."

הגיגית היתה כה גדולה בעיני, עד שאמרתי לאמא: "אנחנו נוסעים באונייה."

"טו-טו-טו," צפרה אמא, והתחילה לפזם:

"שוטי שוטי ספינתי

הים כל-כך כחול

אני אהיה עוד רב-חובל

כשאהיה גדול."

עם הזמן כירסמה החלודה בדפנות הפח של ה"פיילה" ונוצר בה סדק שהלך והתרחב עד שהפך לחור של ממש.

"האונייה הולכת לטבוע," אמרתי לאמא, כשראיתי את השלולית שנקווית על הרצפה.

אמא תפסה את ה"פיילה" בשתי אוזניה, מימין ומשמאל, נאנקה מהכובד שלה והעלתה אותה על השיש במטבח כמו שמעלים אונייה לתיקון על מבדוק. היא סתמה את החור בשקית ניילון כדי שהמים לא ינזלו החוצה.

פעם לא מצאה ניילון וביקשה את עזרתי:

"תשים כאן את האצבע עד שאני אמצא ניילון."

"יופי, אתה גיבור," אמרה אמא, כשחזרה עם ניילון, ולרגע הרגשתי כמו באגדה על הילד ההולנדי שסתם את הסכר באצבעו.

זו היתה הפעם הראשונה שהועלתי לה באמת, ולא סתם הסתובבתי לה בין הרגליים.

אמא לא ויתרה על ה"פיילה" והמשיכה לכבס בה, והעדיפה אותה על פני שתי גיגיות הפלסטיק החדשות שקנתה.

"זו ה"פיילה" שאני מכבסת בה מאז שהתחתנתי," סיפרה בגאווה. "איך אפשר להשוות אותה למכונת כביסה?"

 

אמא המשיכה "לכבס" אותי בגיגית. היא היתה מסבנת לי את כל הגוף, וכשהגיעה לביצים אמרה: "תסבן לבד."

"למי יש ביצים יותר גדולות," שאלתי, "לי או לטיא-טיא?"

"בוא נקרא לה ונראה."

אמא קיערה את פיה וקראה "קו-קו-ריקו" עד שטיא-טיא יצאה ממחבואה, התקרבה אלינו וניקרה במקורה את הפח. קול הניקור שלה הבהיל אותי ורציתי לפרוץ בבכי, אבל אמא הרגיעה אותי:

"מה אתה נבהל. תראה כמה אתה דומה לטיא-טיא!"

עם כרבולת השיער, שאמא התקשתה לסרק, נראיתי באמת דומה לה. ידעתי גם לעשות קו-קו-ריקו ונשאר רק לבדוק את עניין הביצים.

טיא-טיא  ניצבה ליד ה"פיילה". היא רצתה ליהנות מהמים שהשפרצתי, שהרטיבו את הנוצות שלה. אני התרחצתי, וגם היא. כך גמלתי לה טובה תחת טובה על הביצים הרכות שהטילה למעני, לארוחת הבוקר.

הייתי סמוק מהרחצה, ואמא אמרה לי: "אתה נראה כמו ביצה שנולדה ביום טוב."

קצת נעלבתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת. "והפרצוף שלך אדום כמו כרבולת של תרנגולת," החזרתי לה.

"אז גם אני דומה לטיא-טיא," צחקה אמא. "נו אתה רואה, כולנו דומים לה."

אמא הניפה את התרנגולת באוויר ואמרה: "הנה, קח, תחזיק אותה בידיים. אל תפחד."

טיא-טיא פרצה בקרקורים. הצפורניים שלה שרטו את הפח ואחר-כך את העור שלי, אבל הצלחתי לאחוז בה בידי הקטנות והשמנמנות ואפילו ליטפתי את נוצותיה האדומות-חומות.

"יופי, אתה גיבור," החמיאה אמא.

 

אני גדלתי, טיא-טיא הזדקנה ואבא רצה לשחוט אותה לקראת יום כיפור.  "תביאי את ה"פיילה" ותשימי אותה מתחת כדי שהדם לא ישפריץ על הרצפה," אמר לאמא.

כשאמא הביאה את הגיגית, קפצתי פנימה. "רוצה אמבטיה, רוצה אמבטיה!" קראתי בקול.

לא הפסקתי לבכות ולבקש ולהתחנן עד שאמא מילאה את ה"פיילה" במים, הפשיטה אותי והתחילה לסבן.

"לא עכשיו," אמרה לאבא.

טיא-טיא ניצלה את ההשתהות, טפחה בפתאומיות בכנפיה ונמלטה מאחיזתו של אבא עד ליום הכיפורים הבא.

בפעם הבאה, כשאמא רצתה לרחוץ אותי, טיא-טיא ניצבה ליד ה"פיילה" זקופת כרבולת והקו-קו-ריקו שלה נשמע כמו תרועת חצוצרה של משמר כבוד.

 

כשאמא מתה חיפשתי את ה"פיילה", לא ידעתי היכן היא שומרת אותה. רציתי לשאול את טיא-טיא, אבל טיא-טיא מתה עוד לפניה, ואת ה"פיילה" לא מצאתי והיה נדמה לי שהזיכרונות שלי זורמים החוצה מבעד לחור הקטן שלה וכל ניסיונותי לסתום באצבעי את הפרצה, כמו שהייתי עושה בתור ילד, לא הצליחו.