ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

האלמנט

 

האלמנט/ ירון אביטוב*

(*פרק מתוך רומן-הסיפורים "פתק מאמא", הוצאת עם עובד, 2001. פרק נוסף מתוך "פתק מאמא" שהתפרסם באתר "בננות" הוא "מכונת הזינגר של אמא")

 

האלמנט בביתנו היה דולק כמו עין לציון צופייה. אמא היתה צופייה הליכותיו שלא ידלוק יותר מדי, וכשהגיעה שעתו מייד היתה רצה לכבותו.

ואם היתה עסוקה במטבח בהכנת תבשיל לשבת, שלחה אותי במקומה. "תכבה את האלמנט," היתה מהדהדת זעקתה ברחבי הבית, "הוא דולק יותר מדי שעות."

הוא דלק אולי רק שעה, אבל אצל אמא אפילו שעה נחשבה ליותר מדי.

האלמנט שלנו היה כמו כלב מאולף הנענה רק לשתי פקודות: "תדליק את האלמנט" ו"תכבה את האלמנט", וכמובן שהקריאה "תכבה את האלמנט!" נשמעה הרבה יותר. כי "לכבות" משמעו לחסוך, ו"להדליק" משמעו לבזבז ו"הבזבוז" היה מילה גסה בביתנו, ומשום כך השתמשנו באלמנט כמה שפחות.

 

בכל הבתים בשכונה קראו לו בוילר, אבל אצלנו קראו לו אלמנט. אני לא יודע מה מקור הכינוי, כבר הרבה שנים אני אומר לעצמי שצריך לברר, אבל לא עשיתי את זה עד עכשיו כי הזיכרון של השם המיוחד הזה קסום בעיניי מכדי שאקלקל אותו במתן פירושים העלולים להישמע בנאליים ומגוחכים. אני מעדיף להישאר באי-ידיעה, ולזכור את האלמנט בתור זה שדולק בביתנו מדי יום חמישי בשבוע, בין שש לשבע, שעה אחת בלבד, וחומו אמור היה להספיק לרחצת כל בני הבית, כמו בנס פך השמן.

אחת לשבוע היינו עושים אמבטיה – אבא, אמא ואני. תמיד בימי חמישי, מעולם לא ביום אחר. זאת היתה "אמבטיה לשבת", ומשום שעד כניסת השבת נותרו עוד עשרים וארבע שעות, שבהן אפשר שוב להתלכלך, להזיע ולהסריח, היה כל אחד מאיתנו, ובעיקר אני, צריך לשמור על עצמו נקי עד לשבת כי אמבטיה נוספת, כאמור, לא הורשתה.

"תיזהר שלא תזיע, עוד מעט שבת!" התרתה בי אמא כשירדתי לשחק למחרת.

אני התרחצתי הראשון, כי הייתי "הקטן" ואמא רצתה שיהיו לי "מספיק מים חמים, אחרת אתה עלול להתקרר."

אחרי שגמרתי להתרחץ כמעט ולא נשארו מים חמים גם לאבא ולאמא.

"תשאיר מים לאחרים," התחננה אמא, אבל אני הייתי משאיר אותם בעיקר לעצמי.

"תדליקי שוב את האלמנט," אמרתי לה, אבל הצעתי התקבלה כמעט כמו שינוי סדרי עולם.

"אי אפשר כל הזמן להדליק ולכבות, האלמנט יתקלקל!" אמרה אמא.

ובאמת, האלמנט היה כל-כך ישן, שפלא בכלל שעדיין חימם. הוא נדלק לאט וכבה לאט, כמו מכונית ישנה שמנסים להתניע אותה ביום חורף קר במיוחד. אולי המגעים שלו היו רופפים, אולי הזיקנה קפצה עליו, מכל מקום, היה עליי להפעיל כוח רב כדי ללחוץ על המתג הסרבני שלו, ואז חלף זמן שאורכו כנצח עד שפרודות האור התלכדו לכדי פאזל שלם ואדמומית הפציעה מעינו היחידה, שבגללה האלמנט נראה לי תמיד כמו קיקלופ.

 

לפעמים, כשאבא ואמא יצאו מהבית, הייתי מטפס על כיסא קטן ומדליק את האלמנט כדי לצפות שוב בעינו האדומה. בהתחלה נורא פחדתי להדליק אותו לבד, כי חשבתי שמתחשמלים מזה, אבל אחרי שקיבלתי אומץ, הדלקתי אותו כמעט בכל פעם שאבא ואמא יצאו, לא כדי להתרחץ  אלא כך סתם כי אהבתי להביט על הנורית האדומה שלו,  כמו שאהבתי להביט על האור האדום ברמזור. אור אדום פירושו סכנה, ואלו היו אז ההסתכנויות הקטנות שלי – לעשות משהו מאחורי הגב של אמא ואבא.

אחרי דקה או שתיים הייתי מכבה את האלמנט, וכשם שהוא נדלק לאט כך הוא כבה לאט, כמו בסרט שראיתי פעם על איך שבנאדם מת, לאט-לאט, עד שהגוף מפסיק לפרכס.

פעם תפסה אותי אמא ואמרה: "תפסיק להדליק כל הזמן את האלמנט. אתה לא תנוח עד שתשרוף את המנורה!"

"אתה לא תנוח עד שתשרוף את המנורה," היתה אומרת גם כשהדלקתי בעת ובעונה אחת את שתי נורות הפלורצנט בחדרי, את שתי הנורות בסלון, ואת הנורה המשתלשלת ואת הפלורצנט בחדר השינה של הוריי. אמא היתה עוברת בין החדרים ומכבה אחריי, כמו כבאית כזו, רק של חשמל, שצריכה ללכת כל הזמן אחרי ולכבות שריפות, תוך כדי שהיא גוערת בי: "בסוף אתה תשרוף את כל המנורות בבית!"

"מספיק להדליק מנורה אחת," ניסתה לחנך אותי, אבל אני, לא מחונך שכמוני, המשכתי להדליק בכל מקום שתיים.

"תראה את הבן שלך," גייסה לעזרתה את אבא, "חושב שאבא שלו עובד בחברת חשמל!"

אבא לא עבד בחברת חשמל אלא בבנק, ואולי משום כך הוא התרגז אף יותר ממנה.

כשנשרפה אחת מנורות הפלורצנט בחדרי, אמא לא רצתה להחליף אותה.

"מספיקה לך מנורה אחת," אמרה.   

"אבל אין לי מספיק אור לקרוא," התלוננתי.

"אז אל תקרא! כמה ספרים אתה צריך לקרוא ביום? עשרה? מספיק אחד!"

"בגללך יהיו לי משקפיים," רטנתי.

אחריה נשרפה גם הנורה של האלמנט, בדיוק כשאמא תפסה אותי שוב משחק עם המתג. הייתי מכור לזה, ולא יכולתי להפסיק.

"אמרתי לך שאתה בסוף תשרוף אותה – והנה לך!" האשימה אותי ולא החליפה את הנורה.

אמרתי לה: "תקני מנורה חדשה."

"למה?" שאלה אמא, "כדי שתשרוף גם אותה?"

 

ולא רק חשמל חסכה אמא, גם מסמרים.              

באותה שנה הייתי מאושר: בנינו את הסוכה השכונתית בחצר הבית שלי.

כל אחד מהילדים תרם משהו לסוכה: האחד קרשים לבנייה, השני קישוטים, השלישי שולחן וכיסאות, הרביעי סכך, החמישי כלי עבודה, השישי חוט חשמל ומנורה כדי להאיר את הסוכה בלילה.

בהתחלה רצו הילדים שאני אביא חוט חשמל ומנורה, כי הסוכה אצלנו בחצר, אבל אני ידעתי מה צפוי לי עם אמא, אז לא הסכמתי ואמרתי שאביא משהו אחר.

"אז תביא מסמרים," אמרו לי.

אבל זה היה עוד יותר גרוע בעיניי מאשר להביא מנורה. ידעתי שאמא בחיים לא תיתן לי מסמרים. היא אהבה מאוד את מסמריה ולא בקלות היתה מוכנה להיפרד מהם. היא שמרה עליהם במגירה הקטנה של כלי העבודה בארון הירוק )היו שם מסמרים מכל הגדלים(, ובכל פעם שהיה צריך לתלות משהו בבית היא זו שהיתה דופקת אותם בקיר. אבא היה כמוני: אם הוא דפק מסמר, הוא פצע את אצבעו, ואבא נזקק לאצבעותיו כדי לנהל את החשבונות של לקוחות הבנק, כמו שאני נזקקתי לאצבעותיי כדי להכין שיעורים, וכמו שהיום אני נזקק להם כדי לכתוב.

אמרתי לילדים: "תדברו אתם עם אמא שלי."

"אנחנו צריכים מסמרים," הם ביקשו ממנה.

"בשביל מה אתם צריכים מסמרים?" שאלה אמא.

"בשביל לבנות סוכה," אמרו הילדים.

"סוכה לבנות, בנים בה-נות, לה…לה…" התחילה אמא לפזם, ואני מנסיוני ידעתי שכשאמא מפזמת היא מבקשת לעצמה שהות של עוד רגע למחשבה. אמא כמובן לא רצתה לתת להם ואמרה: "לא מספיק שאתם בונים סוכה אצלנו בחצר ועושים רעש וליכלוך, אתם עוד רוצים מסמרים?"

"אבל הבן שלך גם צריך לעשות משהו, והוא לא עושה כלום."

"מה אתם רוצים, שהוא יפצע את עצמו? הוא לא יודע לדפוק מסמרים!"

"אז לפחות שייתן מסמרים," אמרו הילדים במקהלה.

"טוב, אני אתן לכם," נכנעה לבסוף אמא להפצרותיהם, "אבל תחזירו את המסמרים אחרי סוכות."

בקשתה המוזרה של אמא הפכה לבדיחת היום. חג הסוכות ההוא, שהיה אמור להיות החג הפרטי שלי בזכות הסוכה שנבנתה בחצר ביתנו, הפך לי לחגא. לא יכולתי לשאת כיצד הילדים לועגים לאמא מאחורי גבה ושרים במקהלה: "תחזירו את המסמרים אחרי סוכות, תחזירו את המסמרים אחרי סוכות," לפי מנגינת "סוכה לבנות, בנים בה-נות."

וכשראו את אמא ברחוב הם גם שרו לה: "הכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר."

"למה עשית לי בושות ליד כל הילדים," שאלתי את אמא בקול חנוק. "איך את רוצה שהם יחזירו לך את המסמרים? הרי אחרי שמשתמשים בהם הם לא שווים יותר כלום!"

"מה יש?" התגוננה. "אצלנו בטבריה היה עוני ולא היו מסמרים, אז אחרי שפירקנו את הסוכה היינו מוציאים את המסמרים ומיישרים אותם ושומרים אותם לשנה הבאה. וזה גם מה שהחברים שלך יכולים לעשות."

"אבל אנחנו כבר לא בטבריה, ואין עוני," אמרתי.

"אפשר לחשוב שהחברים שלך הם ממשפחת רוטשילד."

 

"אפשר לחשוב שאתה ממשפחת רוטשילד," אמרה לי אמא כשביקשתי ממנה לקנות נורה חדשה לבוילר.

"חייבים," אמרתי, "אחרת לא נדע אם המים חמים או קרים."

"עכשיו קיץ, ולא אכפת לי להתרחץ במים קרים," אמרה אמא.

"אבל אני עלול להתקרר!"

דבריי פעלו עליה כמו לחיצה על המתג. אור אדום נדלק לנגד עיניה, והייתי יכול לראות את המלחמה הפנימית המתחוללת בתוכה בין רצונה העז לשמור על בריאותי, לבין אי רצונה לקנות נורה חדשה.

"טוב, אני אקנה מנורה חדשה," נכנעה לבסוף, אבל לצאת מנוצחת לגמרי היא לא רצתה ולכן קינחה באזהרה: "אבל אם עוד פעם אתה תשרוף אותה – אני לא אקנה יותר!"

אחרי שאמא קנתה את הנורה, חזר שוב האלמנט בעל העין האחת לבעור מדי יום  חמישי בשבוע ולהפיץ בסביבתו השרויה בחשיכה אור אדמומי כמעט רומנטי. כל ניסיונותי לשנות משהו במנהג הטקסי המוזר הזה ולהרחיבו גם לימים אחרים בשבוע נידונו מראש לכישלון.

כשאמא מתה – זה קרה ביום חמישי, בין שש לשבע – הבנתי סוף-סוף את משמעות זעקתה הנואשת: "תכבה את האלמנט!"

 

3 תגובות

  1. גם אצלנו!!! טוב, לא האלמנט, אבל "אפשר לחשוב שאת ממשפחת רוטשילד" ו"וכמה ספרים את קוראת ביום", כאלה.

    מקסים.

  2. סיפור מרנין לב ירון.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב