בננות - בלוגים / / המינגווי בקובה
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

המינגווי בקובה

 

המינגווי בקובה/ רשימת מסע אישי בניחוח ספרותי


ועכשיו מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו" (ארנסט המינגוויי, "הזקן והים", הוצאת "עם עובד", עמ' 67)

בינואר 2002 נפטר גריגוריו פואנטס, הדייג הקובני הזקן שהעניק השראה לדמותו של הזקן ב"הזקן והים", ספרו הידוע של חתן פרס נובל לספרות, האמריקני ארנסט המינגוויי, אבל זרם המבקרים בביתו שבקוהימר כמעט ולא התדלדל. חלק מהתיירים לא יודעים שמת, לחלקם זה לא משנה כלל. נכדו של גריגוריו ממולח מספיק כדי להמשיך במסורת.

הבית של פואנטס שוכן בקוהימר, כפר דייגים שהפך לפרבר של הוואנה ומרוחק כ20- ק"מ ממנה. כדי להגיע לשם צריך לנסוע במנהרה המחברת בין שני חלקי העיר ולצאת אל האוטופיסטה. מהכביש המהיר פונים ימינה לפי השילוט, מטפסים על גשר עילי ופונים בכביש צר אל קוהימר. רק המבצר הקטן – אחד משרשרת המבצרים שבנו הספרדים במאה ה17- בקובה (מבצרים גדולים ומרשימים ממנו בהרבה אפשר לפגוש בהוואנה ובסנטיאגו דה קובה) והבתים הסמוכים למפרץ רומזים שקוהימר היה פעם כפר נידח. מעברו השני של המפרץ נבנו שיכונים רוסיים כמו בכל עיר אחרת בקובה. המפרץ ריק מסירות דייג, ובמקרה הטוב מתנדנדת שם סירה אחת, אבל הרחבה שליד המבצר הומה בדרך כלל מרכבי תיירים. בקוהימר, כך נדמה, אפשר לפגוש כיום יותר תיירים מאשר דייגים.

על המפרץ משקיף פסלו של המינגוויי, והוא לא הפסל היחיד שלו שאפשר לפגוש בהוואנה. בקובה, כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס. קולמבוס גילה אמנם את האי, אבל המינגווי גילה אותו לתיירים וזה מה שחשוב יותר. בארה"ב, זכרו של המינגוויי התעמעם במקצת, הגם שזכה בפרס נובל, והוא שב לתודעה יותר בזכות נכדותיו היפות מאשר בזכות ספריו. אבל בקובה, הארץ שהיתה לו למולדת במשך יותר מ20- שנה, מעמדו נישא פי כמה מאשר בארץ הולדתו, והוא עבורה אייקון תרבותי, כפי שארנסטו צ'ה גווארה הוא עבורה אייקון אידיאולוגי. סיפור אהבתו של המינגוויי לקובה הוא יוצא דופן. לאזרחי קובה אין זה מוזר כלל וכלל, שדווקא אזרח של אויבתם המושבעת המטילה עליהם אמברגו, הופך למיתוס כה גדול בארצם. בדיחה ידועה מספרת, שבקובה אוהבים רק נשיאים אמריקניים שדיוקניהם מעטרים שטרות של דולרים. דיוקנו של המינגווויי לא מעטר אמנם שום שטר, אולם גם כך הוא אהוב שם, בין השאר משום שהוא מכניס לקופת המדינה המרוששת ירקרקים רבים. לא צריכה להיות עם זה שום בעיה, אלמלא נשכח פרט קטן וחשוב: המינגוויי נאלץ למעשה לעזוב את קובה שלא מרצונו, אולם עובדה זו לא הפריעה לרודן פידל קסטרו לעשות שימוש ציני בזכרו.

המינגוויי הגיע לראשונה לאי לביקור ב1928-, כשהוא בגיל 30, והירבה לבקר בו עד שהתיישב בו באורח קבע בשנת 1939, לאחר שובו ממלחמת האזרחים בספרד. בתחילה התגורר במלון "אמבוס מונדוס" בהוואנה, לאחר מכן העתיק את מגוריו לאחוזה "לה ויחייה" הסמוכה לעיר, אבל את קוהימר הפך המינגוויי, חובב הדייג, לביתו השני ואת הדייגים לחבריו הטובים. הכול כינו אותו כאן "פאפא" המינגוויי. מכאן יצא למסעות הדייג שלו עם חברו גריגוריו,  שהיה הסקיפר של ספינתו "פילאר" – מסעות ששימשו לו לאחר מכן השראה לכתיבת ספריו "הזקן והים" ו"איים בזרם".

כששאלתי פעם את נכדו של גריגוריו האם הוא משוכנע ש"הזקן והים" נכתב על סבו, הוא השיב: "בטח שזה עליו. המינגוויי לא היה יכול לכתוב את זה על אף אחד אחר". המינגוויי עצמו הדגיש לא פעם בראיונות עימו, שדמותו של הזקן מספרו המפורסם, העוסק במאבקו ההירואי של דייג קובני זקן בדג הענק שנלכד בחכתו ואחר-כך בכרישים, אינה מבוססת על אדם מסוים אחד, אלא היא שילוב של מספר דמויות של דייגים מקוהימר. בספר שם המינגוויי בפי אחד הגיבורים מחמאות לזקן: "רבים הם הדייגים הטובים, וכמה מהם גדולים במעלה, אך אתה אחד ויחיד (עמ' 22)". האחד והיחיד היה פואנטס, שהצליח לנכס לעצמו את דמות הזקן למרות שהיה רק בן 54 עם צאת הספר לאור. אבל גם אם המינגוויי לא עיצב את הדמות ממש בהשראתו, ניתן לומר שבסוף ימיו התגלגלה בו דמות הזקן מן הספר במלואה.

את פואנטס פגשתי כשכבר היה זקן מאוד וחולה מאוד, ובשנה האחרונה לחייו ביקרתיו פעמים מספר. כל מקומי יכול להצביע על הדרך לביתו של הדייג הזקן, שבערוב ימיו דג תיירים יותר מאשר דגים. כבר בספר מנבא המינגוויי את היום שבו יבואו התיירים לחפש את הזקן והוא כותב על תיירים המתרשמים מחוט השדרה של הדג הענק שלכד הזקן ("בו ביום בשעות שלאחר הצהריים באה חבורה של תיירים וישבו בטרסה", עמ' 140). ביתו של פואנטס צבוע כולו מחדש. הוא ישב בכיסא הגלגלים ובקושי דיבר, ולמראהו נזכרתי בתיאורו של הזקן בספר, כאשר הנער, כאן בתפקיד הנכד, מכסה אותו בשמיכה: "כתפיים זקנות מאוד ואף על פי כן נאדרות בכוח, והצוואר אף הוא עדיין חזק היה והקמטים לא בלטו לעין בשעה שהזקן היה ישן וראשו שמוט על חזהו" (עמ' 17).

כאשר הוזכר שמו של המינגוויי אורו מעט פניו של הזקן. פואנטס אהב מאוד להצטלם מתחת לציור שלו ושל המינגוויי, ובמיוחד להצטלם על נשים. "גם בגילו הוא אוהב נשים", ציין נכדו. חוץ מנשים, אהב גם סיגרים. הסיגר לא מש מפיו, ובכל פעם שכבה, אץ-רץ הנכד להציתו מחדש. "הבית כאן הוא כמו מוזיאון", אמר הנכד, "וסבא שלי כמו אנדרטה". הזקן התרצה לספר כיצד יצא עם המינגוויי לים וכיצד לימד אותו לדוג. ביציאה, השאירו לו האורחים תשר נדיב שאיפשר לתעשיית "הזקן" להמשיך ולשגשג.

שלושה שבועות לאחר ביקורי האחרון אצלו, נפטר פואנטס בגיל מופלג מאוד, 104, אולם גם לאחר מותו פתוח הבית למבקרים, והנכד דואג שלא רק המינגוויי יהפוך למיתוס אלא גם סבו גריגוריו – מיתוס שאיש, אגב, אינו משוכנע שהוא נכון בכלל, כדרכם של מיתוסים רבים אחרים הבנויים על אגדות ומסורות עממיות.

@

"הדג, אמר הזקן בקול. הדג, עליך למות כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?"  (שם, עמ' 101)

הבית של פואנטס בקוהימר הוא רק אחת מתחנות חייו של המינגוויי בקובה, שכמעט כל תייר המגיע לאי רואה חובה לעצמו לבקר בהן. הוואנה וסביבותיה מלאה מקדשים לזכרו של המינגוויי, שהפכו אתרים של עלייה לרגל. אם האמריקנים יחזרו לכאן יום אחד בהמוניהם, יהיה קשה לתקוע כאן סיכה, אבל בינתיים לא צפוף מדי. העיקרון הוא שיחזור של מסלול חייו של המינגוויי: כאן הוא שתה ("אל פלורידיטה" ו"בודגיטה דל מדיו"), כאן הוא ישן (חדרו במלון "אמבוס מונדוס"), כאן הוא התגורר ("לה ויחייה"), כאן הוא יצא לדוג (קוהימר).

במסלול התיירותי הזה יש פוטנציאל רב, אולם למי שיסייר בו נכונה אכזבה מסוימת: קוהימר, כאמור, כבר מזמן לא נראה כמו כפר דייגים (מסעדות דגים, מאידך, יש); לבית שבו התגורר אסור להיכנס; בבארים שבהם היסב אפשר לשתות משקאות שממילא יש בכל באר אחר, רק ששם דורשים מחיר כפול עבור הישיבה.

החיבור בין פואנטס לבין המינגוויי היה בשלושה מישורים: הדייג, השתייה והנשים. המינגוויי נחשב לשתיין מאוד כבד. הוא החל לשתות בבוקר וסיים רק באישון ליל. בקובה גילה את המוחיטו, הרום והקובה ליברה, משקאות חריפים האופייניים לאי, שהעשירו את תפריט השתייה שלו, אבל לא בחל, כמובן, גם בדקירי ובמרגריטה וכל השאר. הבארים האהובים עליו היו פזורים על חצי קילומטר מרובע בהוואנה וייחה ומיוחסת לו האמירה: "המוחיטו שלי ב'לה בודגיטה' והדקירי שלי ב'אל פלורידיטה'" – כתובת ששמורה בחתימתו בפאב "לה בודגיטה" ברחוב אמפרדאדו 207, סמוך לקתדרלה. זהו באר עממי, וזהו סוד חינו, אבל אלמלא המינגוויי ישב כאן ספק אם תיירים אחרים היו פוקדים דווקא אותו. מוחיטו יעלה כאן 4 דולר לפחות, והאוכל לא ממש מומלץ.

הבאר "פלורידיטה", ברחוב אוביספו (השיינקין של הוואנה) פינת מונסרטה, ליד פארקה סנטרל, הוא יוקרתי הרבה יותר (כיסאות עור, נברשות) ושוררת במקום אווירה של סרט אפל בשנות ה30. המינגוויי, שהנציח את המקום בספרו "איים בזרם", הוא כאן מיתוס אלכוהולי, וחבל מתוח מונע מהמבקרים את הגישה לכיסא שעליו נהג לשבת, שזוכה כאן למעמד של כיסא אליהו. איש לא יושב עליו יותר. מחכים לתחיית המתים ולשובו של המינגוויי, שבינתיים צילומיו ניבטים אל המבקר מן הקירות.

@

"בחצות הלילה עמד להילחם הם באו להקה שלימה" (שם, עמ' 130)

המעלית העתיקה במלון "אמבוס מונדוס" נתקעה בדיוק ביום שרציתי לבקר בחדרו של המינגוויי. עליתי ברגל, וכך קיימתי את מצוות עליית הרגל כלשונה. המלון, רחוב אוביספו פינת מרסדס בהוואנה וייחה, שופץ ונפתח מחדש ב1997-. אולי בגלל העובדה שהמינגוויי התגורר כאן, תעריפי הלינה יקרים כמעט כמו במלון הלאומי "נסיונל" . עשר שנים לסירוגין התגורר המינגוויי במלון וחדרו נשמר בקפדנות: מכונת הכתיבה, הספרים, הניירות. שווה ביקור גם בגלל החדר וגם בגלל המעלית.

משעה שביקוריו של המינגוויי הפכו תכופים יותר, הוא החליט לנטוש את המלון ורכש ב1940- את אחוזת לה ויחייה, הסמוכה להוואנה. שרוי עדיין תחת הרושם של מלחמת האזרחים בספרד, שבה השתתף, המשיך המינגוויי במלחמתו נגד הפאשיזם גם בקובה. הספינה שלו "פילאר", מצוידת בכלי נשק, שייטה סמוך להוואנה בחיפוש אחרי כלי שייט נאציים. אבל מהר מאוד היא עברה הסבה לספינת תענוגות ודייג (כיום שמורה הספינה ב"מוזיאון המינגוויי" שהוקם באחוזתו לשעבר). כאן, באחוזה, כתב את "הזקן והים" שזיכה אותו בנובל ב1953-. באחוזה מצא גם את אושרו, אבל כאשר שלטונו של הרודן פולחנסיו באטיסטה התערער, השפיע הדבר גם על המינגוויי. פטרול ממשלתי ירה למוות באחד מכלבי האחוזה שלו ב1958-. המינגוויי נטש לאיידהו, ביתו השני, שם שמע על נצחונו של קסטרו שהוכרז כשליט קובה בראשון בינואר 1959. המינגוויי חזר לקובה, הכריז על תמיכתו בקסטרו ובמהפכה שלו, אבל זה לא עזר לו. כאשר נותקו היחסים בין קובה לארצות-הברית בינואר 1961, הוא נאלץ לעזוב את האי, הפעם לתמיד. ממשלת קובה הפקיעה את האחוזה שלו. שישה חודשים לאחר מכן, ב2.7.1961-, התאבד בירייה בביתו באיידהו, לאחר שעבר סידרה של טיפולי חשמל, והוא בן 63.

בביקור במקום אפשרלהתרשם מיופיה של האחוזה, אולם הכניסה לבית הסופר עצמו אסורה. מבחינה זו, במלון אפשר לראות יותר. על השער כתובת ישנה: "אין כניסה למבקרים, אלא בתיאום מראש." הדברים נשארו תקפים גם לאחר מותו של המינגוויי. מי שיתעקש יוכל להציץ פנימה ויראה שהבית מכיל מזכרות מקרבות, ראשי חיות מפוצלחים, ציורים, ספרים, וכמובן גם שולחן משקאות.

@

"היו קוראים לים בשיחתם EL MAR, והוא מין זכר ואילו הזקן היה מהרהר בה תמיד כמין נקבה" (שם, עמ' 29)

ויש גם תחנה נוספת, כזו שהמינגוויי עצמו לא עבר בה אבל שהוקמה לזכרו – מרינה המינגוויי. בקובה מאמינים שהמינגוויי הוא עדיין שם מספיק מושך למשוך בעלי יאכטות להוואנה. המרינה מרוחקת 20 דקות נסיעה מהעיר וכוללת מעגן ליאכטות, פינות דייג ושעשועים וכן בתי מלון, שאחד מהם קרוי, כמובן, "אל וייחו אי אל מאר" (הזקן והים). המרינה מארחת תחרויות דייג וסירות מירוץ. מי שישוט כאן בסירת דייג או מירוץ, יוכל לפנטז שהוא שט על גבי "פילאר" ולצדו הזקן גריגוריו הנאבק בדג הענק.

להשלמת סיפור חייו המרתק של מי שהפך לסמל הגבריות האמריקנית, אך בחר לבלות את שנותיו האחרונות דווקא בקובה, מומלץ לבקר לא רק בתחנות חייו באי אלא גם לקרוא את ספריו. הקובנים עצמם, למרבה הצער, לא מרבים לקרוא בהם. בחנויות הספרים קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג את ספריו, ולא התפלאתי לשמוע מכמה מהעובדים באתרי המינגוויי שהם לא יודעים אפילו במה הם עוסקים. "המינגוויי ידע לכתוב ולשתות ואני יודע רק לשתות," אמר לי בארמן ב"פלורידיטה". "לא קראתי את הספרים שלו". ביציאה מהבאר נטפל אליי קובני וביקש דולר "בשם המינגוויי", אבל גם הוא הודה שלא קרא כלל את ספריו. "שמעתי שיש לו כאן שתי מסעדות. תביא לי ספר שלו. על מה הוא כתב, ספרי בישול?"

"לא, את 'הזקן והים'."

"על מושב זקנים לא מעניין אותי לקרוא," צחק הטפיל.

וגם מדריך קובני התוודה באוזניי פעם, שלא טרח לקרוא את המינגוויי עליו הוא מספר לתיירים. "אם מישהו כאן קרא שורה אחת של המינגוויי, אני אתפלא מאוד. אבל כל עוד הממשלה מרוויחה מזה וגם אנחנו – למי אכפת?"

אילו המינגוויי היה יכול, הוא היה רוקח מזה רומן על סופר מפורסם, שפסליו מקשטים כל פינה, אבל איש כבר לא קורא את ספריו. אילו היה כותב אותו, איש אולי לא היה מאמין לו מלבד חברו גריגוריו פואנטס.

 

פורסם לראשונה בירחון מסע עולמי, בדצמבר 2005

 

3 תגובות

  1. אני ההיתי קראת. ציירתי בהשראת "הזקן והים סדרת עבודות שלמה השנה שמבובצים בה טקסטים".
    יש לי עותק של הספר משנת תשי"ז…

  2. האם אפשר לרווח את השורות להגדיל מעט אותיות? תודה

  3. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב