בננות - בלוגים / / מכונת הזינגר של אמא
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

מכונת הזינגר של אמא


מכונת הזינגר של אמא/ ירון אביטוב

(פרק מתוך רומן-הסיפורים "פתק מאמא", הוצאת עם עובד, 2001)

 

"כפתור ופרח!" ספקה אמא כפיה, כששבתי והבאתי לה לתיקון חולצה, שכפתוריה מתנדנדים כמו גופתו של נידון למוות על עמוד התלייה.

היה בינינו כביכול הסכם: על כל כפתור שהיא מתקנת לי, אני מביא לה פרח.

היא עמדה בהסכם, אני לא.

"מאיפה שאני אביא לך עכשיו פרח?" שאלתי אותה.

"תרד ל"גינצבורג" ותקנה," אמרה.

"אבל מוכרים שם רק זרים ולא בודדים."

"ומה יקרה אם יום אחד תקנה לאמא שלך זר פרחים ותשמח אותה?"

אבל אני לא ידעתי לשמח אותה ולא ירדתי לחנות שב"בית-הקרנות".

עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, אני מביא לה בקביעות זר פרחים, ועוד כועס שהיא לא עומדת בחלקה בהסכם ולא ממשיכה לתקן את הכפתורים הקרועים שלי.

 

לפעמים חיים שלמים הופכים בן-רגע לגרוטאה. גם החיים של אמא כמעט והפכו לגרוטאה, אבל זה קרה רק אחרי מותה, כשרצינו למכור את מכונת ה"זינגר" שלה, שניצבה תמיד בפינת חדר השינה של הוריי, במקום שאמא היתה יכולה תוך כדי עבודתה ליהנות מקרני השמש המפזזות בבלקון וגם משיחות הרכיל של השכנות.

ה"זינגר", ששמה הכתוב באותיות זהב דהה במרוצת השנים, נראתה כמו אריה של אבן. היא עמדה על גבי משטח עץ שנפתח לרווחה ומתחת למשטח היה גלגל גדול ורגלית עם פיתוחים. על המכונה נערמו תמיד בגדים לתיקון, וכשנפתחה הדלת התחתונה שלה גלשו ארצה ערימות של פיסות בד צבעוניות, ששימשו את אמא להטלאת הבגדים שתיקנה. בתא מיוחד היו מספריים ענקיים, שפעם כשניסיתי לגזור בהם ציפורניים כמעט וקטמתי לעצמי אצבע, וגם המון סיכות ומחטים וכפתורים ועוד כמה זוגות מספריים וגם סלילים של חוטים.

איש לא חפץ בה יותר, במכונה הזו – שהיתה עולם ומלואו בשביל אמא, אבל לא היה לי לב להשליך אותה לאחר מותה, שכן תמיד אהבתי להביט כיצד היא תופרת, לוחצת על דוושת ה"זינגר" ומשעיטה אותה קדימה.

בימים שאני מתגעגע אל אמי המתה, אני יכול לשמוע את מכונת התפירה דוהרת כמו סוס במירוץ, ואת קול שקשוק המנואלה, ולראות את הגב שלה כפוף עליה.  כמו הילד בסיפורו של ד.ה. לורנס "רוקינג הורס הירו", שהתמכר להדהרת סוס הצעצוע שלו, גם היא התמכרה להדהרת ה"זינגר" שלה.

אמא שלטה ב"זינגר" כמו פרש מיומן. הגוף שלה התנועע יחד עם המנואלה  השועטת כקטר על פסי החבלים, כאילו היו היא והמכונה לבשר אחד. בכל פעם שנשמע קול טרטור והמחט רצרצה בחופזה לוליינית על פני הבד ודקרה אותו, תוך שהיא מטליאה ותופרת, היה נדמה לי שאחות מיומנת תוקעת זריקה שלא חשים בה כלל, אחרי שחיטאה קודם לכן היטב את המקום. 

"תראה איך המחט מנקרת. כמו תרנגולת שמחפשת זרעונים," אמרה אמא, כשהבחינה שאני עוקב אחר עבודתה.

מאז, בכל פעם שנקרעו מכנסיי, הייתי מבקש ממנה: "תתפרי אותם עם התרנגולת," והיא היתה צוחקת ומתחילה לתפור; וכששמעתי את קול הטרטור, הייתי מקעיר את כפות ידי סביב פי וקורא: "קו-קו-ריקו," כמו התרנגולת שהיתה לנו, טיא-טיא, ואמא היתה שבה וצוחקת.

"באיזה צבע אתה רוצה את הטלאי?" שאלה. היא היתה מומחית לטלאים. עוד לא קמה מטליאה כמוה. מכנסיי היו עשויים טלאים-טלאים, ועכשיו, אחרי שמתה, אני זקוק למיומנות שלה כדי להטליא את חיי מחדש.

בתום התיקון, פרשה אמא על המכונה את המכנס המוטלא ופסקה: "לא רואים את הטלאי."

אני גיחכתי לעצמי. התריסים לעתים היו מוגפים למחצה, החשמל דלק רק במשורה, ואמא היתה עושה את עבודתה באפלולית, שממילא קשה היה להבחין בה בין מחט לשחת, כל שכן בתפר, אבל כשקירבתי את התיקון לאור, נוכחתי שאכן מתקשים להבחין בו. עד היום, כמה שנים אחרי מותה, אני לובש זוג מכנסיים שאמא הטליאה, ועינו של איש מעולם לא שזפה את התפר, מלבד עיניי שלי ועיניה של אמא, שעכשיו כבר לא רואות דבר מלבד עפר.

 

בעודה תופרת, היתה אמא מזמזמת כמו לעצמה: "ת-פרו, ת-פרו לי בגד עם כיסים…"

גם כיסים ידעה אמא לתפור.

בבגרותי היא תפרה לי כיסים פנימיים במכנסיים כנגד כייסים העלולים להתנכל לי, חלילה, במסעותיי בחוץ-לארץ – כיסים נסתרים הממשיכים לשמשני הרבה לאחר מותה. מאז שמתה לא מצאתי חייט שיהיה מוכן לתפור לי כיסים כאלה,  ובלית ברירה אני מעביר את הכיסים שתפרה מהמכנסיים הישנים אל החדשים.  חייט אחד, שאליו פניתי פעם לפני פסח, ערב נסיעה, בבקשה שיתפור לי כיסים, הסביר ש"זה המון עבודה. איזה חייט תפר לך כיסים כאלה?" שאל  בהתפעלות. "אני לא יודע לתפור כאלה."

סיפרתי לו שאמא שלי תפרה אותם, והוא חייך בהבנה: "נו, איך אני בכלל יכול להתחרות באמא שלך?"              

"בוא ואתפור לך כיסים," אמרה אמא, כשחזרתי הביתה לפני פסח ושרתי בגרון ניחר:

"ת-פרו, ת-פרו, ת-פרו לי בגד עם כיסים

מי-לאו, מי-לאו, מי-לאו כיסיי באגוזים

שמחה רבה שמחה רבה

אביב הגיע, פסח בא."

"בשביל מה את רוצה לתפור לי כיסים?" השתוממתי.

"מה בשביל מה, אתה לא רוצה כיסים כמו לילד בשיר?"

"אבל זה רק שיר," אמרתי.

"אתה צריך כיסים כדי שתוכל לשים את הארנק עמוק בכיס והוא לא ייפול לך. הרי הכל נופל לך."

ואחרי שגמרה לתפור את הכיסים פרשה אותם לנגד עיניה והביטה במלאכתה בהתפעלות: "תראה איזה כיסים יפים תפרתי לך."

אבל הייתי במצב-רוח מוקנט. "מה הם שווים בכלל אם אין בהם אגוזים?" שאלתי אותה. ילד אחד אמר לי באותו יום, כששיחקנו בכיתה באגוזים, שאני צריך לשים אגוזים בכיסים כדי לא לעוף ברוח. כל-כך שדוף הייתי אז. 

"אגוזים אני לא יודעת לתפור," צחקה אמא.

כשאמא מתה – זה קרה לפני פסח – נזכרתי ב"שמחה רבה", אבל הייתי עצוב נורא. מילאתי את כיסיי באבנים, והנחתי אותן אחת-אחת  על קברה.

 

חוץ מאגוזים ידעה אמא לתפור הכל: שמלות, חולצות, מכנסיים קרועים, כפתורים וכמובן כיסים. את כשרון התפירה והחייטות שלה ירשה מאמה, שעבדה כתופרת של המוכתאר בכפר הבדואי אל-מקס בירדן. סבתי, שיצאה לשם לגלות בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשל הרעב הכבד ששרר אז בטבריה, נהנתה מחסותו של המוכתאר ותפרה אומבאזים לבדואים, ויש המספרים שגם לאמיר עבדאללה.

את כישורי התפירה הווירטואוזיים שלה שכללה אמא בעזרת קורס תפירה מטעם ויצ"ו, הגם שכל מי שנוכח ביכולתה סבר שאין היא זקוקה לשום קורס, במיוחד אחרי הקורס הפרטי שלמדה אצל אמה התופרת. אילו רצתה היתה גם אמא יכולה להתפרנס מתפירה, ולכתוב בכרטיס הביקור שלה: "דור שני של תופרות," אבל היא רצתה לתפור רק לעצמה ולמשפחתה, לא לאחרים. סבתי תפרה עם חוט ומחט, אמא תפרה במכונת ה"זינגר" הישנה.

גם אותי רצתה אמא ללמד לתפור. "מה אתה מסתכל כל היום, בוא ואני אלמד אותך לתפור," הציעה אמא. אבל ללמוד לא רציתי, רק להסתכל, והתחמקתי מכל ניסיונותיה לתת לי שיעורים פרטיים בתפירה, מאז שפעם, כשניסתה ללמדני להשחיל חוט במחט, דקרתי את אצבעי במחט בעודי מנסה להשחיל וטיפות דמי הכתימו את כפתור החולצה התלוש למחצה שניסיתי לתפור.

כשאמא היתה מתעקשת, הייתי נעשה קצר רוח. "סבלנות לקרוא  ספרים במשך שעות יש לך," היתה מתרעמת, "אבל חמש דקות לשבת איתי, שאני אראה לך איך משחילים חוט במחט אין לך?"

"תפירה ורקמה זה בשביל בנות," אמרתי, "לא בשביל בנים."

"אבל לי אין בנות," אמרה, "ואני כל-כך רציתי שתהיה לי בת… נו, טוב, לפחות תלמד לתפור כפתורים. הרי כל יומיים נופל לך הכפתור ולא כל החיים אני אוכל לתפור לך כפתורים."               

מעולם לא התייאשה מניסיונותיה ללמד אותי לתפור, וגם בבגרותי דחפה תמיד לתיקי חוט ומחט, למקרה הצורך, שכן המשכתי לבוא אליה בבקשות לתפור לי כפתור שנפל או לתקן חור במכנסיי.

"יש לך חורים במכנסיים יותר משיש לך חורים בשיניים," סנטה בי.

לעתים קרובות הכפתורים שנתלשו הלכו לאיבוד, ואמא היתה צריכה להתאים לי כפתור חדש מהמאגר הגדול שלה.

"תעמוד ישר! תתקרב לאור!" היתה נוזפת בי ומניחה על בד חולצתי כפתור, שגם בחשיכה היה אפשר להבחין שהוא אינו מתאים לאחרים.

"זה בדיוק באותו הצבע," התעקשה אמא.

"אבל זה לא באותו הגודל," אמרתי. "אם תתפרי לי את הכפתור הזה, אני אתלוש ואזרוק אותו."

אמא נכנעה לאיומי וחיפשה כפתור אחר, אבל עד מהרה נעשתה קצרת רוח. "את כל היום אני צריכה לבזבז על הכפתור הזה, בגללך. לפחות תעזור לי לחפש."

נברנו שנינו בערימת הכפתורים, ששמרה בתא מיוחד במכונת ה"זינגר", אבל תרומתי הסתכמה בכך שפיזרתי את מחציתם על הרצפה. הם התפזרו סביב כמו פנינים בוהקות, והיה עלינו ללקטם אחד אחד, עד שאמא מצאה כפתור שהניח את דעתי, אבל גם אז נותרו פניי חמוצות.

 

"למה אתה כועס?" היה נדמה לי שאני שומע את אמא שואלת. "בלי המכונה אני לא יכולה לתקן לך את הכפתור."

"תמיד אמרת לי שמספיק חוט ומחט, אז מה פתאום את צריכה מכונה?"

"הראייה שלי עכשיו כבר לא מה שהיתה, ואני יכולה לתקן לך רק עם מכונה."

"מזל שלא מכרתי בסוף את המכונה שלך," מילמלתי.             

"באמת מזל."                                   

אני לא הייתי זקוק למכונה ולא היה לי מה לעשות איתה. לאחי מאיר לא היה מקום בבית, והוא הציע שנזמין אלטעזאכען ונמכור לו אותה יחד עם כל הריהוט. ירדתי לחנות-יד-שנייה שבחזית הבית שלנו, שבאה במקום הקיוסק של אברמל"ה, ושאלתי אותו אם הוא מכיר אלטעזאכען. בעל החנות מיהר לקפוץ על המציאה ובלשון חלקות שאל אם אפשר לראות את הדירה. להיטותו דחתה אותי, לא רציתי שידרוך בדירתה של אמא וימשש באצבעות חמדניות את חפציה ויאמוד את מחירם כמו סוחר בקר, ואמרתי לו שכל מה שאני מחפש זה סבל שיוריד את מכונת התפירה למטה ושישלם עליה מה שישלם.

הוא צירצר בפלאפון שלו, ותיכף ומיד הופיעו שניים, אחד סבל ואחד רב-סבל, ומדדו את ה"זינגר" במבטיהם וחיבקו אותה בזרועותיהם כדי לאמוד את מידותיה, והניפו אותה באוויר, והניחו אותה על גבו של הרב-סבל וכפתו אותה, מסכנה שכמותה, ופנו אל עבר היציאה והחלו לרדת במדרגות, ובכל מדרגה ה"זינגר" מיטלטלת כמי שמנסה להשתחרר מכבליה, והסבל אוחז בה מאחור.

כשה"זינגר" היתה כבר למטה, עקודה בתא המטען של הפז"ו, צילצל פתאום אחי מאיר והפציר בי שאבטל את העסקה. נמצא דורש ל"זינגר". דודניתי שושי, שיומיים קודם לכן לא רצתה במכונה, התחרטה וחשקה בה  כדי "לשים עליה עציצים." הטענה שהיא כבר מכורה כדין, וכי הסבלים שילשלו לידיי את המעות, לא הניאו אותה מדעתה.

"גם אני רוצה מזכרת," אמרה.

עכשיו הייתי צריך להתחנן בפני הרב-סבל שייאות לבטל את העסקה. הוא הביט בי כעל תמהוני, ונעתר רק לאחר שהסכמתי לשלם לו פיצוי כפול ומכופל.

כאשר  ה"זינגר" שבה והועלתה אל פינתה הקבועה, היה נדמה לי שבעצם אמא מסרבת להיפרד ממנה גם לאחר מותה. "אני לא מוכנה לתת אותה לשושי," דימיתי לשמוע את לחישתה.

"אבל למה?" השתוממתי. "מה יש לך נגדה? היא רוצה לשים עליה עציצים."

"שתשים מצידי עציצים על הראש שלה, לא על המכונה. זאת מכונת תפירה, לא שולחן לעציצים. תביא לי את המכונה לבית העלמין, וחלאסנה, אני כבר אמצא מה לעשות איתה."

"בשביל מה את צריכה אותה?"

"מה בשביל מה? נשארת חושם, או מה? הרי אני צריכה לתקן לך את הכפתורים כמו שביקשת, נכון? ולתפור לך כיסים אני גם צריכה, נכון? ולתקן את התכריכים שלי אני גם צריכה, נכון? הם נקרעו בכמה מקומות וחודרים לי מים לעצמות. אני עלולה לחטוף ראומטיזם מזה. זה מה שאתה רוצה? שאמא שלך תחטוף ראומטיזם? וחוץ מזה, נכנסים לי כנאפיס, ג"וקים, נמלים, תביא אותה מהר לכאן וזהו."

"אבל למה בחרת לך בד כל-כך דק לתכריכים?"

"הגענו לזמנים טובים. ממתי אתה מבין כזה גדול בבדים ובתפירה? אולי תעשה פעם אחת טובה לאמא שלך ותביא את המכונה וחג"ה תברבר (ותפסיק לברבר)."

 

בקשתה של אמא, שאביא לה את המכונה לבית העלמין, לא נשמעה לי מוזרה. היא היתה בעיני הפתרון הבאמת ראוי למכונה שאיש אינו חפץ עוד ביקרה – שאמא תמשיך להשתמש בה. אציב אותה על קברה, בפינה, בין המצבה לבין הוואזה, ובכל פעם שלאמא ישעמם היא תוכל לתפור. בוודאי נורא משעמם לה עכשיו, אז שלפחות תוכל לתפור.

בשלב הבא, אני אבנה לה שם מטבח.

נותרה השאלה רק איך סוחבים את המכונה לבית העלמין.

חזרתי אל הבעלים של החנות-יד-שנייה וביקשתי ממנו שיקרא שוב לסבל. "מה הפעם?" האיר לי פנים בחיוך שובב.

"מכונת התפירה," אמרתי.

"שוב?" צחק, "מה קרה, הקרובה שלך לא רוצה אותה?"

"לא," אמרתי לו, "אמא שלי צריכה אותה."

"אבל אמא שלך מתה כבר לפני חצי שנה," הביט בי בחשדנות.

"כן, אבל…" סתמתי ולא פירשתי.

הוא משך בכתפיו וצירצר בפלאפונו, הגיעו אותם שניים, האחד סבל והשני רב­-סבל, אמרתי להם שצריך לקחת את המכונה. שאלו: "לאיפה?"  אמרתי להם: "תיסעו," ולא אמרתי לאיפה.

עמלו הסבלים והורידו את ה"זינגר", ובירידה אמרו: "מה קרה למכונה? היא לא שוקלת כמעט כלום הפעם."

אמרתי להם: "כן, הפעם היא שמחה ללכת מכאן."

ראיתי עליה, על ה"זינגר", שהפוליטורה שלה בורקת מאושר לקראת המפגש המחודש עם אמא.

אמרתי לסבל תיסע ימינה, תיסע קדימה, תיסע ישר. נסענו ונסענו, הגענו אל כביש החוף, המשכנו הלאה, ואנחנו עודנו נוסעים. אחת לכמה דקות שאל אותי הסבל לאיפה. 

"תמשיך," אמרתי לו, "אל תדאג בקשר לכסף."

הגענו לשכונת נווה-דוד, ליד בית-העלמין. "בטח מכר את זה לאחת העולות מרוסיה," מילמל הנהג לעצמו.

אמרתי להם שלא, שצריך להמשיך. עלינו בעלייה קטנה, ופנינו ימינה, ואז הנהג העיר: "מכאן נוסעים רק לבית-הקברות, תגיד לי לאיפה בדיוק אתה רוצה להגיע?"

אמרתי לו: "בדיוק לשם."

הנהג נרתע על מושבו לאחור ואמר לחברו: "אמרתי לך עוד בפעם הקודמת שהבחור הזה מג"נון על כל הראש. תגיד לי, אתה נורמלי?" שאל אותי. "לאיפה אתה לוקח אותנו?"

אמרתי לו: "אתם צריכים להביא את המכונה לבית-הקברות. אמא שלי צריכה אותה."                                                               

הנהג נעצר, פתח את הדלת בחופזה, רץ אל תא המטען, שרק לחברו, שניהם הורידו במהירות את מכונת התפירה ליד שער בית-העלמין והשאירו אותה שם; כל-כך מיהרו להימלט מהמקום, מהמתים, ממני, מהשיגעונות שלי,  שהשאירו לי את החבלים, ולא דרשו אפילו כסף עבור ההובלה.

אמדתי בעיני את המרחק מהכניסה עד לקבר של אמא, ולא ידעתי איך אסחוב  לבד את ה"זינגר" עד לשם. "לא יותר ממאתיים מטר," ניחמתי את עצמי והתחלתי ללחוץ על הדוושה של ה"זינגר".

בתוך רגע החלה  המנואלה לנהם,  ואני נישאתי משם בדהרה על גבה של ה"זינגר", שהיתה קלה עכשיו כמו נוצה.

 

5 תגובות

  1. סיפור יפה.

  2. ומענג. נוסטלגי וכיפי.

  3. נהדר תודה.

  4. דניאל די

    סיפור אמיתי כנה ומקסים. כבר אין אמהות כאלה.
    שאפו.

השאר תגובה ל מיטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב