בננות - בלוגים / / הגלגול הקפקאי של ההומלס העברי
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

הגלגול הקפקאי של ההומלס העברי

הגלגול הקפקאי של ההומלס העברי

מאת: יזהר באר

התפרסם לראשונה באתר "העוקץ", 18.12.08, וכן ב"דה מארקר", 19.12.08

"משכנתי את הבית, משכנתי את האוטו, משכנתי את הרהיטים, המחשב האישי, הטלוויזיה, הווידאו, המקרר, המיקרו, משכנתי את קרן הפנסיה, את ביטוח החיים ואת ביטוח הדירה. לא נשאר לי יותר מה למשכן. ממילא לקחו לי את הכל…מה בעצם נשאר לך למשכן? שאל המשכונאי בתמיהה. את עצמי, השבתי ביאוש".

לא. אין מדובר בעוד כרוניקה עיתונאית המדווחת על עוד אומלל שנמעך בצבת כוחות השוק העכשוויים בעקבות קריסת המערכות הכלכליות, אלא בחסר בית ספרותי שמצטרף בתזמון מדויק אל אלפי המפוטרים החדשים, שחלקם יגיע מן הסתם אל הרחוב. קשה להאמין שירון אביטוב, מחבר "הומלס" (הוצאת כרמל, 2008), צפה את התמוטטות שוק הסאב פריים באמריקה ואת אפקט הדומינו שייגרם לכלכלות העולם. בהסתמך על הכרות רבת שנים עם המחבר, ידוע לי שבכלכלה הוא לא מבין גדול, אבל את הנעשה בביבי המדרכות של הערים הגדולות ואת מגוון חסרי הבית המאכלסים אותם הוא מכיר היטב אחרי שחרש אותן לאורכן ולרוחבן, מהפבלות של ריאו דה ז"נרו, דרך השווקים של סנטיגו דל קובה עד הסימטאות של קיטו וערי השדה של אקוודור. הגלוי הנאות מחייב לומר כי לפני שנים חצינו ביחד את קובה לאורכה. אחת התמונות שנותרו בזכרוני מאז קשורה למקבצי הנדבות הקובניים, הפזורים ברחבי הערים באופן לא ליגאלי, שכן "גן העדן" הקובני לא מכיר בקיומם, אך המציאות חזקה, כידוע, מכל שיטה חברתית. ירון אביטוב, לא פסח על אחד מהם והקפיד לתקוע בידיו של כל הומלס אותנטי מטבע עובר לסוחר.

באחד מביקוריו האחרונים בארץ, כשחזר משהות ארוכה בחו"ל, מספר אביטוב באחרית דבר, הוא נדהם מכמות דרי הרחוב שבה נתקל. אולי הם היו הסנוניות שבישרו על המשבר הגדול שעוד יבוא. כך, בתזמון מקרי, אך מושלם, יצא לאור רומן סיפורים סוריאליסטי זה, המתאר את עלילותיו של חסר בית, שנזרק מסיטואציה מטורפת אחת לאחרת בתוך עולם גלובלי חזירי וחסר מעצורים, שבו רק הדמיון המשתולל של המחבר, שמותח את גבולות המציאות למרחבי תודעה חדשים, חזק מכוחות השוק. האני של אביטוב הוא ההומלס הנע ממצב ביש אחד למשנהו כשהוא מייצר בעזרת דמיונו המוטרף פתרונות דיור אלטרנטיביים בלילות הקור והבדידות. במציאות חסרי הבית המוטלים על המדרכות או בגנים הציבוריים כמעט ואינם מורגשים. הם לא יותר מחפצים ישנים, חסרי ערך, שקופים. אביטוב מצליח להפוך את ההומלס שלו לחפץ של ממש. טכניקת ההחפצה מעניקה לחסר הבית כוח הישרדות דמיוני, הנה הוא קופץ לתוך האסלה ונשאב פנימה אל תוך הביוב, שם יעביר את הלילה בין גושישי הצואה, הנטושים וזנוחים בעצמם. לילות אחרים הוא מבלה מכורבל בתוך המקרר הישן, או בתיבת הדואר. הקנסות, החובות וההודעות ממשרד הפנים יגיעו אליו הישר לביתו החדש. הדיור הזמני הבא שלו יהיה על מדף במשרד לשמירת חפצים ואח"כ בתוך חפיסת תרופות, בקופסת סרדינים, בתוך בית מנורה, בשובך יונים, במכונת כביסה, בהר של זבל, על רפסודה בים, בתוך רחם של לוויתנה, בתוך תוף, בתוך מכשיר טלפון נייד, במזוודה, בתוך ארובה. לאחר שצפיפות חסרי הבית ברחובות הפכה בלתי נסבלת, שימש במשך חודש  דחליל. "ניצבתי זקוף, מתריס כלפי השמיים: שמיים בקשו רחמים עלי!" מעל לכל מרחפת ההומלסיות כמצב קיומי מתריס עד לשיא הדמיוני המפר את חוקי הפנטסיה עצמם. כמו בגלגול הקפקאי של גריגור סמסא גם ההומלס העברי של אביטוב משנה את מצב הצבירה שלו ומפסיק להיות אדם בסופו של דבר. הוא מתכלב. במובן מסוים כל הומלס מפסיק להיות אדם, רוצה אביטוב לומר.

 גם בספריו הקודמים מטפל ירון אביטוב בנדחי החברה, נוודים, משוטטים, באסטיונרים, עבריינים וחולי נפש. "הסתכלות", "פתק מאמא", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי" ואחרים זכו לשבחי הביקורת ולפרסים, ביניהם פרס ראש הממשלה לספרות. ה"הומלס" שלו רצוף באבני דרך, הרומזים על הבית שהיה פעם שלו; בית אמא ומכונת התפירה הישנה, חוף הים של חיפה והרפתקאות אהבה חולפות בארץ מולדתו. שנים רבות שהוא חי מעבר לאוקיינוס, מין נווד נצחי, חסר בית מבחירה, שמחפש את הבית שאותו הוא יודע שלא ימצא אף פעם. ההומלס הוא כל אדם, שבאמצע חייו נזרק לרחוב ונאלץ להמציא שם את עצמו מחדש, אומרת עורכת כתב היד שלו, יעל ישראל. "הומלס הוא מורד, מאהב ומשורר הרחוב. הומלס הוא האני האבוד והחרד שמצוי בכל אחד מאיתנו, הפוחדים שניזרק, שלא ירצו בנו עוד, שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו".

הומלס בפוטנציה הוא כל אחד מאיתנו.

 

* ירון אביטוב: "הומלס". הוצאת כרמל, 2008 (208 עמודים).

 

יזהר באר הוא מנכ"ל "קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל"

 

בתגובה על המאמר הזה כתב ראובן מירן, סופר, מסאי, עורך ובעלי הוצאת "נהר" באתר "העוקץ" את הדברים הבאים (18.12.08):

"הומלס הוא ספר מעולה. כבספריו הקודמים של ירון אביטוב, גם כאן משחק הגורם האנושי תפקיד מרכזי. האדם שהחברה האדישה והמנוכרת דחקה לשוליים מובא למרכז התמונה. אביטוב מיטיב לתאר את גיבוריו האנטי-גיבורים ומכוון את המצלמה שלו אל ההיבט האתי של החיים. זאת האסטיקה שלו. אביטוב פותח את עצמו לנוף האנושי, שבלעדיו נופי הטבע היפים ביותר הם עצמים דוממים, עקרים ומתים. בניגוד מוחלט לישראלי המצוי, הנהנתן והאדיש לזולתו, אביטוב קולט בעין רגישה את האדם. כשהוא נמצא בקובה או באקוודור- הוא רואה בני אדם שחיים במצב חברתי מסוים. את הרגישות הזאת, הנובעת מתחושת סולידריות כלל אנושית, הוא מצליח לתרגם למילים שנוגעות בלב ויוצרות אצל הקוראת והקורא תחושת הזדהות. מומלץ בכל לב".

 

4 תגובות

  1. מאמר ביקורת טוב , אהבתי

  2. yechezkel rachamim

    ירון היקר שלום,
    שוב ברכות על צאת הספר. אני שמח שסוג הרגישות שלך, שקרוב הרבה הרבה יותר מאחרים לגובה העיניים והמדרכות, זוכה לעיניים קוראות ומבינות שמצליחות לחדור את הסגנון המתעתע משהו (לפחות במי שמצפה לייצוג אחד לאחד) ומכוון לומר דבר שחשוב מאוד שייאמר על המצב ה(לא-)אנושי החדש. חדש, כמובן בעוצמה שלו, במיותרות שלו וברוע המבני שלו. בניגוד לכותב, אני דווקא חושב שריח הנפילה היה באוויר, כמילוי גולמי ופועם מתחת לסירחון היוהרה והעיוורון (וראה, בדיוק לפני שנה הודעתי בבלוג על תחושתי החזקה גם אם הלא ברורה, שבשנת 2008 הבורסה תתרסק; כך אולי אולי אולי יש סיכוי לחזרה של איזו אנושיות כשיקול של ממש בקבלת החלטות במהלך 2010).
    כמו שתמיר סיפר לך הייתי בארץ בשבוע שעבר. אלי-נתיב, אחי, הסיע אותי בתל אביב ובאחד הצמתים עברה צעירה שפנתה אל החלון בבקשה שהדהימה אותי באלמנט ההפתעה: "אני הומלסית, אתם יכולים לתרום לי משהו בשביל לאכול?". חביבי זהו, יש הומלסים שכבר נראים יותר טוב ממני (קראתי את התיאורים האחרים, הקשים בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים שלך, ואני מודע לדבר בהחלט ולא רק מפוסטים). בקיצור, העניין נוגס יותר ויותר עמוק באנשים, יותר ויותר עמוק בחברה ובנפש. אין לי ספק ששינוי מתקרב – תוך כמה שנים סוג ההנהגה וסוג הניהול של העניינים פה ישתנה, אני בטוח בזה (ואני מודע למלחמה וכוחה; זו אגב נובעת מעיוורון שמגיע מאותו סוג של מקורות, אפרט אולי בהמשך השנים הבאות). השינוי היחסי יתרחש, כמובן, רק אחרי שעוד הומלסים יקפאו למוות, אחרי שעוד בנקים ועסקים ישדדו, ואחרי שמכסת הרחמים שעדיין מצויה ברחובות תמשיך עוד להישחק.
    עשית טוב ויישר כוח, אחרים מנסים להצטרף ומצטרפים בסגנונם, כפי כוחם. שמור על עצמך,
    יחזקאל

השאר תגובה ל יוגב ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב