בננות - בלוגים / ירון אביטוב / יותר מדי בורוז, פחות מדי המינגוויי
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

יותר מדי בורוז, פחות מדי המינגוויי

800×600

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";}

הרשימה על הספר של דניס ג'ונסון היא החמישית בסדרה של פרסומי רשימות ביקורת קצרות לרגל שבוע הספר. רשימות אלו הוכנו לפרסום במסגרת טור ביקורת שוטף שהתפרסם במשך כ-14 שנים ב"זמן ירושלים", אולם העיתון נסגר ובתוך מחווה לזכרו אני מפרסם את הרשימות שלא הספיקו להתפרס בעיתון באתר "בבנות".

 

על עטיפת ספרו של דניס ג'ונסון נכתב שקובץ סיפוריו "הבן של ישו" הפך "לאחד מספרי הפולחן הגדולים של הספרות האמריקאית". אפשר אולי להבין בחלקו מדוע, לאור הכתיבה המאוד דקדנסית שלו מחד והסגנון המאוד רזה מאידך, הממשיכה בתוכן ובסגנון סופרים ידועים כמו ריימונד קארבר, ג'ק קרואק, ויליאם בורוז וצ'ארלס בוקובסקי. אולם לפחות לאור הקובץ הזה (יצירות אחרות שלו טרם קראתי), ג'ונסון אינו משתווה לטעמי באיכויותיו לקודמיו בז'אנר והוא כתב ספר הכולל חומרים קשים, אך משאיר עדיין בחלקו טעם בוסרי.

בעוד יותר מדי סופרים ישראלים ממשיכים לכתוב על החיים היאפיים, כאילו אין משבר כלכלי ומצוקה חברתית, דווקא הסופרים האמריקנים, המייצגים את ארץ השפע לכאורה, נמשכו מאז ומתמיד לכתוב על חיי הביבים. אולי מוטב שהישראלים ילמדו מהם משהו, אבל לא הייתי לוקח דווקא את ג'ונסון כמודל הראשון לחיקוי. כמה סופרים ישראלים כבר ניסו לחקות את קארבר, אבל כמדומה יותר בסגנון הכתיבה הרזה עד שדוף מאשר בתוכן. כתיבה דקדנסית תמיד עניינה אותי, כאשר היא מלווה בתוכן וברעיון קיומי, אולם אני מתקשה להתפעל ממנה רק משום שהיא דקדנסית ואין בה האיכויות של "בדרכים" של קרואק למשל.

חומרים קשים מכילים 11 סיפוריו של ג'ונסון: מקרי רצח, ניסיונות רצח והתאבדות, פשיעה וסמים, שיכרות, אלימות ותאונות. דמויות רבות בקובץ הן עברייניות או מפוקפקות, צעירים אובדי דרך או בתהליכי גמילה מסמים או מאלכוהול, חלקם ג'אנקיז הנראים כאילו יצאו מבין ספריו של בורוז.

לעיתים הפשעים מסופרים על ידי המספר יודע הכול כבדרך אגב. "כשרבנו, ביום ההולדת ה-24 שלי, היא יצאה מהמטבח, חזרה עם אקדח וירתה בי חמש פעמים… אבל היא החטיאה" (עמק 94). לא רק חברתו של המספר החטיאה כאן, אלא גם הסופר עצמו שלא לקח את הסיפור למקום עמוק יותר. גם בסיפורים אחרים מתרחש עימות נצחי בין גברים לנשים, המסתיים לא פעם בסצנות אלימות או בקרב יריות. "כל אחת מהנשים שלי ירתה בי פעם אחת", מספר גיבור של סיפור אחר, "בסך הכול שלושה כדורים, שיצרו ארבעה חורים, שלוש כניסות ויציאה אחת" (118). התיאור היבש לכאורה, הרזה במכוון, אמור לרמז על הדרמה. גם בסיפור "חירום" אישה תוקעת לבעלה סכין מעל העין כדי לעוור אותו וכדי שלא יוכל לראות את השכנה החתיכה המשתזפת בחצר ממול. ניתוח חירום מציל את ראייתו ואת חייו.

הסופר ג'ונסון חי באיידהו, המקום שבו התאבד בשנת 1961 חתן פרס נובל לספרות ארנסט המינגוויי. אם ג'ונסון יכתוב קצת יותר סיפורת המינגוויאנית וקצת פחות דקדנסית אולי הוא יוכל להיחשב באמת בין הגדולים. אבל ייתכן מאוד שלקוראים שהעריצו את קארבר זה בהחלט מספיק.

דניס ג'ונסון, הבן של ישו, מאנגלית: ארז שוייצר, בבל, 144 עמ'

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב