בננות - בלוגים / / יום האם
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

יום האם

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 

יום האם (מתוך "פתק מאמא")/ ירון אביטוב

בשבוע שעבר חיכתה לי בדואר האקוודורי הפתעה נעימה. חבילה ארוזה היטב שנשלחה אליי לחו"ל  מהוצאת עם עובד. בעם עובד לא יכלו, כמובן, לנחש את העיתוי. החבילה נחתה בתיבת הדואר שלי בדיוק ביום השנה למותה של אמי.    למתנה יפה מזו לא יכולתי לפלל. בחבילה היה ארוז ספרי "פתק מאמא", שכמעט מאז שיצאתי לחו"ל לא היה שמור אצלי אף עותק  שלו (עותק אחד שהיה לי חילקתי במתנה לקורא, שמאז תמיד מזכיר לי את הספר לטובה, ועותק שני הושאל ומאז נעלמו עקבותיו).

עכשיו סוף-סוף יש לי מחדש את הספר, ואין לכם מושג איזה אושר גדול הוא לקבל ספר שכל כך התגעגעתי אליו, ובמיוחד ביום השנה לאמי.

הספר הוא אמנם לא בדיוק על אמי, אבל היא העניקה לי לא מעט השראה לכתיבתו ועל כל אני מוקיר לה תודה.

בלילה התחלתי לקרוא בספר מחדש, אחרי הרבה שנים שלא קראתי אותו. רציתי לשתף גם אתכם בהתרגשות שלי על שזכיתי בו מחדש ולפרסם ממנו שני קטעים קצרים, בנוסף על אחדים שפרסמתי באתר זה כבר בעבר.

 

הפיילה/ ירון אביטוב

(*פרק מתוך הרומן "פתק מאמא" שראה אור בשנת 2001 בהוצאת עם עובד בעריכת חיים באר. תודות גם לרן יגיל)

 

אמא היתה עושה לי אמבטיה ב'פיילה'. זו היתה גיגית פח, שגם שימשה את אמא לכביסה. בימים שאמא לא עשתה כביסה, השטתי ב'פיילה' סירות מנייר, איתן אני מפליג עד היום למרחקי הגעגועים.

הייתי רגיל שאמא רוחצת אותי ב'פיילה'. פעם העברתי רגל שמנמנה מעל הדופן שלה, ורק הצרחה של אמא עצרה בעדי:

"תיזהר! מה אתה עושה?"

"רוצה אמבטיה," אמרתי.

"במי כביסה?" צחקה.

 

אמא מילאה את ה'פיילה' במים חמים, הניפה אותי באוויר וטבלה את קצה רגליי במים כדי ש"תתרגל לחום." כשהתרגלתי, הושיבה אותי ב'פיילה' וסיבנה אותי בסבון של 'שמן', שנראה כמו סבון כביסה, ואמרה: "בוא ואני אכבס אותך."

הגיגית היתה כה גדולה בעיני, עד שאמרתי לאמא: "אנחנו נוסעים באונייה."

"טו-טו-טו," צפרה אמא, והתחילה לפזם:

"שוטי שוטי ספינתי

הים כל-כך כחול

אני אהיה עוד רב-חובל

כשאהיה גדול."

עם הזמן כירסמה החלודה בדפנות הפח של ה'פיילה' ונוצר בה סדק שהלך והתרחב עד שהפך לחור של ממש.

"האונייה הולכת לטבוע," אמרתי לאמא, כשראיתי את השלולית שנקווית על הרצפה.

אמא תפסה את ה'פיילה' בשתי אוזניה, מימין ומשמאל, נאנקה מהכובד שלה והעלתה אותה על השיש במטבח כמו שמעלים אונייה לתיקון על מבדוק. היא סתמה את החור בשקית ניילון כדי שהמים לא ינזלו החוצה.

פעם לא מצאה ניילון וביקשה את עזרתי:

"תשים כאן את האצבע עד שאני אמצא ניילון."

"יופי, אתה גיבור," אמרה אמא, כשחזרה עם ניילון, ולרגע הרגשתי כמו באגדה על הילד ההולנדי שסתם את הסכר באצבעו.

זו היתה הפעם הראשונה שהועלתי לה באמת, ולא סתם הסתובבתי לה בין הרגליים.

אמא לא ויתרה על ה'פיילה' והמשיכה לכבס בה, והעדיפה אותה על פני שתי גיגיות הפלסטיק החדשות שקנתה.

"זו ה'פיילה' שאני מכבסת בה מאז שהתחתנתי," סיפרה בגאווה. "איך אפשר להשוות אותה למכונת כביסה?"

 

אמא המשיכה 'לכבס' אותי בגיגית. היא היתה מסבנת לי את כל הגוף, וכשהגיעה לביצים אמרה: "תסבן לבד."

"למי יש ביצים יותר גדולות," שאלתי, "לי או לטיא-טיא?"

"בוא נקרא לה ונראה."

אמא קיערה את פיה וקראה "קו-קו-ריקו" עד שטיא-טיא יצאה ממחבואה, התקרבה אלינו וניקרה במקורה את הפח. קול הניקור שלה הבהיל אותי ורציתי לפרוץ בבכי, אבל אמא הרגיעה אותי:

"מה אתה נבהל. תראה כמה אתה דומה לטיא-טיא!"

עם כרבולת השיער, שאמא התקשתה לסרק, נראיתי באמת דומה לה. ידעתי גם לעשות קו-קו-ריקו ונשאר רק לבדוק את עניין הביצים.

טיא-טיא  ניצבה ליד ה'פיילה'. היא רצתה ליהנות מהמים שהשפרצתי, שהרטיבו את הנוצות שלה. אני התרחצתי, וגם היא. כך גמלתי לה טובה תחת טובה על הביצים הרכות שהטילה למעני, לארוחת הבוקר.

הייתי סמוק מהרחצה, ואמא אמרה לי: "אתה נראה כמו ביצה שנולדה ביום טוב."

קצת נעלבתי. לא הבנתי למה היא מתכוונת. "והפרצוף שלך אדום כמו כרבולת של תרנגולת," החזרתי לה.

"אז גם אני דומה לטיא-טיא," צחקה אמא. "נו אתה רואה, כולנו דומים לה."

אמא הניפה את התרנגולת באוויר ואמרה: "הנה, קח, תחזיק אותה בידיים. אל תפחד."

טיא-טיא פרצה בקרקורים. הצפורניים שלה שרטו את הפח ואחר-כך את העור שלי, אבל הצלחתי לאחוז בה בידי הקטנות והשמנמנות ואפילו ליטפתי את נוצותיה האדומות-חומות.

"יופי, אתה גיבור," החמיאה אמא.

 

אני גדלתי, טיא-טיא הזדקנה ואבא רצה לשחוט אותה לקראת יום כיפור.  "תביאי את ה'פיילה' ותשימי אותה מתחת כדי שהדם לא ישפריץ על הרצפה," אמר לאמא.

כשאמא הביאה את הגיגית, קפצתי פנימה. "רוצה אמבטיה, רוצה אמבטיה!" קראתי בקול.

לא הפסקתי לבכות ולבקש ולהתחנן עד שאמא מילאה את ה'פיילה' במים, הפשיטה אותי והתחילה לסבן.

"לא עכשיו," אמרה לאבא.

טיא-טיא ניצלה את ההשתהות, טפחה בפתאומיות בכנפיה ונמלטה מאחיזתו של אבא עד ליום הכיפורים הבא.

בפעם הבאה, כשאמא רצתה לרחוץ אותי, טיא-טיא ניצבה ליד ה'פיילה' זקופת כרבולת והקו-קו-ריקו שלה נשמע כמו תרועת חצוצרה של משמר כבוד.

 

כשאמא מתה חיפשתי את ה'פיילה', לא ידעתי היכן היא שומרת אותה. רציתי לשאול את טיא-טיא, אבל טיא-טיא מתה עוד לפניה, ואת ה'פיילה' לא מצאתי והיה נדמה לי שהזיכרונות שלי זורמים החוצה מבעד לחור הקטן שלה וכל ניסיונותי לסתום באצבעי את הפרצה, כמו שהייתי עושה בתור ילד, לא הצליחו.

5 תגובות

  1. גיורא פישר

    שלום ירון
    סיפור חביב, המעלה גם אצלי זיכרונות.
    הערה: השיר שציטטת ("שוטי שוטי ספינתי") הוא הרבה יותר מאוחר מהתקופה המתוארת בסיפור.
    אני מקווה שבעת שהשיר של רימונה דינור ויאיר רוזנבלום התפרסם (שלמה ארצי ולהקת חיל הים)מישהי אחרת סיבנה לך את הביצים.

  2. יעל ישראל

    מברוק יוד יקירי. מיוד.

    • חנה טואג

      ספור יפה ,ירון, לכולנו יש אותה הפיילה של זכרונות
      ואני מבינה את השמחה שלך כשחזר אליך ספרך

      • ירון אביטוב

        תודה לכל המגיבים על "פיילה" ויתר הפרקים מ"פתק מאמא".כמו שכתבה חנה טואג, אכן כולנו מאותה הפיילה. שמח שאתם מוצאים עניין ברומן הזה, שלעולם לא יתיישן בעיניי. לגיורא, תודה על הדאגה בנושא הסבונייה. באשר לשיר "שוטי שוטי ספינתי" הנכלל בסיפור: הסיפור אכן מתרחש קצת לפני פרסום השיר, אבל לא הרבה לפני. ספרות היא כידוע ספרות ולא מחויבת בדיוק של שעון שווייצרי, אבל אולי אתה צודק ומוטב היה להכליל הערת שוליים בעניין. מכל מקום, תודה שחיבבת את הסיפור. אולי תחבב גם את הספר. בקרוב תוכל לקרוא כאן עוד כמה פרקים מ"פתק מאמא".

  3. לבנה מושון

    אני מכירה את אמא שלך וגם את הפיילה ההיא, נכס צאן ברזל, תרתי משמע.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב