כל הכבוד אחי!

על "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" של פדרו חואן גוטיירס. מספרדית: משה רון, הספריה לעם עם עובד, 430 עמ"

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות עם צאת הספר

יותר מאשר בכל מדינה אחרת, קיים בקובה פער עצום בין החיים הטוריסטיים לבין המציאות האמיתית בשטח. את הפער הזה, ששום רומנטיקה בגרוש מתוצרת ה"בואנה ויסטה" או צ"ה גווארה לא תצליח לטאטא, מיטיב להמחיש ספרו של פדרו חואן גוטיירס, שעלילתו מתרחשת בשנות ה90- בהוואנה. זוהי קובה שאני הכרתי ולא זו שמוכרים בחבילות תיור. קובה ניצבה אז בפני פשיטת רגל לאחר התפרקות בריה"מ, וקסטרו ביטל את החוקה המרקסיסטית-

לניניסטית ופתח בהדרגה את שערי המדינה לתיירות ולהשקעות זרות. שר קובני שגוטיירס מצטט טען אז אמנם, ש"קובה היא לא גן עדן ולא גיהנום" (עמ" 153), אבל מנסיוני זה גם זה וגם זה, ולפי ספרו של גוטיירס, זה הרבה יותר קרוב לגיהנום של דאנטה.

   הטרילוגיה, שנכתבה בין השנים 1993-1997, היא מעין יומן אוטוביוגרפי.

גיבורה הוא פדרו חואן, כשם הסופר, עיתונאי לשעבר בשנות הארבעים לחייו שסולק ממשרתו ומתפרנס מכל משלח יד אפשרי בשוק השחור, כשכל העת מרחף מעליו פחד המעצר, עד שהוא נידון לבסוף לשנתיים וחצי מאסר בשל היותו "ג"יגולו מקיאבליסטי" של תיירות קשישות (מה שמכונה בקובה "הינטרו"). הוא מוצא נוחם בזיונים אינסופיים עם קובניות שחורות ומתיז את נוזל הזרע שלו כמו "ממטרה". אין זה ספר זימה, כפי שאולי נדמה, אלא רומן על גיבור מיואש שלא בוחל בדבר כדי לשרוד, כמו כל הדמויות המיואשות האחרות מאוזכרות ברומן, שהתחבולות הרבות שהן נוקטות אינן מצילות אותן מן הרעב. גוטיירס מתאר עם שלם הסובל מחרפת רעב איומה, ומשטר מהלך אימים המאפשר לו לשיר, לשתות, לרקוד ובעיקר להזדיין, ובתנאי שימשיך לחיות מתחת למפלס הביוב ולא יתבטא נגדו.

   כאילו המדובר ב"הדבר" של קאמי מאיימים עכברושים ענקיים לטרוף את דייריו של בניין רב-קומות מתפורר בהוואנה, שבו מתגורר הגיבור. הבניין המתפורר הוא אלגוריה למצבו של המשטר, המתפורר לא פחות: קיר שלם של הבניין קורס ואחת השכנות, שנשארת עם חצי דירה, מתה מצער, אספקת המים קורסת, השירותים מצחינים מצואתם של מאתיים נפשות המצטופפות סביב חור אחד קטן של אסלה. הדיירים מתפוררים למעשה אף יותר מהבניין עצמו. כאילו מדובר בימי הוואנה האחרונים, כל מה שמעניין אותם זה להספיק לגמוע עוד בקבוק רום ולעשות עוד "מספר" אחד עם תייר, לפני שהכול יתפורר או לפני שהם יגוועו ברעב, ימלטו מהמדינה או יתאבדו.

   בשבוע שבו מפרסם המגזין "פורבס", שקסטרו הוא אחד מעשירי העולם, אפשר לקרוא כאן את האמת העירומה על גורלם של נתיניו. גוטיירס כותב בשקיפות מוחלטת על העליבות של עצמו ושל שכניו. למרבה המזל, גוטיירס לא מאמין בססמה שקסטרו ניסה לכפות על נאמניו הסופרים: "בעד המהפכה הכול מותר – נגד המהפכה הכול אסור". "אי אפשר לייצר טקסטים מיופייפים", הוא גורס, "אני כותב כדי לטלטל" (100). הוא מנפץ את שרידיו האחרונים של המיתוס המהפכני המזויף, וכותב על זנות, סמים, הימורים, שחיתות, שוד וגניבות המתקיימים בגלוי מתחת לשלטים מהפכניים דהים. עם שלם חולם לברוח ברפסודות או לעבוד בזנות. בכחנליה דקדנטית מטורפת לחלוטין, ואם למישהו נדמה שגוטיירס בדה משהו – הוא טועה. כל מילה בספר הזה היא אמת, וצריך לקוות שהשלטונות לא ישליכוהו לכלא בפעם השנייה.

   גוטיירס הוא שילוב של הנרי מילר וצ"רלס בוקובסקי, וסגנונו מתזז בין פואטיות לעגת רחוב המונית. הוא סופר פרוע, קרנבלי ואקסהביציוניסטי שכותב על מצבו של האדם. רק חבל שהוא מתעלם משני פרקי חיים חשובים: מדוע סולק ממשרתו כעיתונאי ומה עבר בכלא. זה הרבה יותר חשוב מעוד משגל. חולשה נוספת: כמו שיכור שמאבד את הראש אחרי שתיה מופרזת של רום, גם גוטיירס מתאהב יותר מדיי במילים, וכך ספרו המרתק-מגעיל סובל מארכנות יתר ומחזרות רבות. שלושת חלקי הטרילוגיה נראים כמו שיכפול גנטי האחד של השני. הקורא הממוצע עלול להסתפק בחלק הראשון, אבל אני קראתי בשקיקה את הכול. בפעם הראשונה מאז שנדרתי נדר שלא לשוב לקובה, מתחשק לי לחזור לשם רק עוד פעם אחת על מנת ללחוץ את ידו של הסופר הקובני הכי אמיתי והכי אמיץ שקראתי מעודי ולברכו: "כל הכבוד, אסרה (אחי)".