קולומבוס גילה את סנטו דומינגו, וסנטו דומינגו גילתה את הספרות הישראלית

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מאמר זה התפרסם לראשונה בתחילת חודש יוני באתר של אלי אשד. תודות לאלי אשד על הפרסום.

 
ירון אביטוב

 

בדיחה ישראלית מוכרת גורסת, שהספר הכי משמעותי שראה אור בארץ הוא ספר הטלפונים. ברפובליקה הדומיניקנית שמעתי בדיחה די דומה: הספר הכי מרשים הוא לא אחר מאשר המדריך של יריד הספרות הבינלאומיי, שהתקיים זו השנה ה-13 בסנטו דומינגו, שנמשך שלושה שבועות והסתיים לפני חודשיים. המדריך, הכולל 386 עמודים, ושעל כריכתו מתנוססת הסיסמה: "הקריאה היא הפנים שמזהות אותך", נראה מרשים הרבה יותר ממדריכים של ירידי ספרות אחרים, והלוואי גם עלינו לקראת שבוע הספר הממשמש ובא.

הרפובליקה הדומיניקנית היא מדינה קריבית ענייה, ששיעור האנאלפבתיות שלה הוא מהגבוהים בחלק זה של הכדור (66% מהתושבים מעולם לא קראו ספר), אבל ממשלתה הפכה את היריד לחלון הראווה של פעילותה התרבותית ודרך לגיטימית למצב את הרפובליקה הדומיניקנית על מפת הספרות העולמית. על מידת החשיבות שמייחס הממשל ליריד, אפשר ללמוד מהעובדה שנשיא המדינה, ליאונל פרננדז, שביקר בישראל בקיץ שעבר, הוא זה שחנך השנה את ערב הפתיחה. גם במדינת "עם הספר", הנשיא פרס או ראש הממשלה נתניהו, ששניהם פרסמו כזכור ספרים, לא יטרחו לחנוך בעצמם את שבוע הספר. מקסימום ישלחו צרור ברכות עבשות.

אז נכון שהיריד בסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית, אינו נחשב לגדול ומשמעותי על מפת הספרות והמו"לות העולמית כמו הירידים של גואדלחארה (מקסיקו) וסאו פאולו (ברזיל), אבל יש לו בהחלט מה להציע, אם-כי לא בהכרח בתחום הספרות. היריד הפך למעין הקרנבל השני של סנטו דומינגו. אלפי צעירים וצעירות, שפשטו על היריד, המתקיים במתחם התיאטרון הלאומי ובמתחם המוזיאונים הגדולים במדינה, הגיעו מכל רחבי המדינה במאות אוטובוסים והפכו אותו להפנינג ענק, שבו מוכרים הרבה יותר פיצות זולות מאשר ספרים יקרים. הסיבה שכמעט ולא קונים ספרים הם למעשה המחירים המאוד גבוהים עבור דומיניקני הממוצע (10 עד 25 דולר), שיעדיף מן הסתם בכסף הזה לרכוש מנת בשר ועוף לילדיו. וכך, רק בני המעמד הבינוני הגובה והעשירים יכולים לרכוש ספרים, והם עושים זאת בכזו נון-שלנטיות שהם בכלל לא מתמקחים על המחיר.

ניכר שלא רבים מבאי היריד באים לרכוש ספרים או מתעניינים באמת בספרות. אבל מבקר שיחפש בכל זאת תרבות ולא רק מזללות, ימצא אף הוא את מבוקשו – מאות אירועי מוסיקה, שירה, תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית וכמובן גם ספרות כלולים בתוכנייה. בשנה שעברה התקבצו ביריד יותר ממיליון מבקרים, השנה עוד לא התפרסמו הנתונים, אבל לפי התרשמותי כמות המבקרים תהיה אף גדולה יותר.

   הרפובליקה הדומיניקנית תופסת כשני שליש משטחו של האי היספניולה, שבחלקו הצפוני שוכנת האיטי, מדינה שסבלה בחודש ינואר מאחד מרעשי האדמה הטרגיים בהיסטוריה, שבו נספו מאתיים אלף איש. תושבי האיטי, אחת המדינות הנחשלות בעולם, חיפשו תמיד להגר לשכנתם בתקווה למצוא פרנסה, אבל הדומיניקנים ראו בעצמם מעין אליטה ובהאיטיאנים מעין פלסטינים, דהיינו פועלים שחורים. ניסיונות ההגירה האלה רק התגברו לאחר רעש האדמה, וברחובות סנטו דומינגו אפשר לפגוש האיטיאנים רבים המנסים למכור את מרכולתם הדלה ומפטפטים ביניהם בצרפתית ולא בספרדית.

   בהאיטי נשמעו בינואר לא מעט טענות על כך שהעזרה של הרפובליקה הדומיניקנית איחרה להגיע לאחר רעש האדמה, אבל עמוס רדיאן, שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקנית, האיטי וג'מייקה, סיפר בראיון טלוויזיה שכאשר הוא הגיע לאזור הרעש, יום למחרת האסון, הוא מצא שם כבר דומיניקנים רבים, שסייעו לו לתכנן את הסיוע הישראלי לאזור, שכלל פעולות הצלה וריפוי מרשימות. אין ספק,שישראל הציגה לאחר הרעש את הפנים היפות שלה, ואפשר לרשום נקודות זכות בעניין גם לרדיאן, שפרסם באתר באינטרנט כמה מאמרים על הרפתקאותיו בהאיטי בימים שלאחר הרעש, שעשויות בהחלט לעניין מו"ל.

האיטי עמדה במרכז תשומת-הלב העולמית בחודש שלאחר הרעש, אבל עד כמה החיים חזרו לכאורה למסלולם ועולם כמנהגו נוהג, אפשר להיווכח דווקא ביריד הספרות. הדוכן של האיטי ביריד עומד שומם לחלוטין, ואיש לא מתעניין בו, מלבד עמוס רדיאן, שפיתח הזדהות אישית עם הסבל האיטיאני. יום למחרת הביקור ביריד, רדיאן עמד לנסוע להאיטי כדי לסגור על הקמת קריית חינוך חדשה בעזרת ממשלת ישראל ותרומות של ארגון הג'וינט, והוא פנה אל שלושת עובדי הדוכן ההאיטיאנים ושאל אותם אם הם מעוניינים למסור דרישת שלום לקרוביהם. האיטיאנים היו כה שקועים בעצמם ומנותקים, שלא גילו שום עניין והתייחסו אל הצעתו של רדיאן כמעט כאל מטרד בשעות הסייסטה שלהם מהשום-כלום של הנאדה.

   כמדומה, שאיש אינו יודע את אוכלוסייתה המדויקת של הרפובליקה הדומיניקנית, אפילו לא הנשיא. חמש שנים כבר לא נערך מפקד תושבים מסודר, ומשום כך הניסיון שלי לברר פרט כה טרוויאלי כמו מספר התושבים במדינה ובעיר הבירה שלה נתקל בקשיים. כל אלה שפניתי אליהם, השיבו לי בחביבות האופיינית לבני האי, שהם פשוט אינם יודעים. וכך,שמעתי נתונים הנעים בין תשעה ל-11 מיליון תושבים. וכמה תושבים מתגוררים בערי הבירה? כאן שמעתי הערכות הנעות בין שניים לחמישה מיליון. יודעי דבר, שגם הם אינם יודעים הרבה, מספרים, שהאוכלוסייה בסנטו דומינגו צמחה פלאים בגלל הנהירה הגדולה מהכפרים ועיירות השדה הקטנות לעיר הבירה, בחיפוש אחר עבודה. הנהירה הזו הצמיחה במהירות פאבלות, המכתרות את העיר. וכך, הזכירה לי הנחיתה בשדה התעופה של סנטו דומינגו את הביטוי: העוני צועק לשמיים. המטוס של חברת "קופה" חג במעגלים מעל משכנות העוני של פרברי העיר, ויכולתי לצפות גם בלי עזרת משקפת בחיים המתנהלים בפחונים שמתחת. שאלתי את עצמי מה חושבים תושבי שכונת הפחונים על מטוסי הענק המתנחשלים ממעל, שמביאים איתם מדי שנה מיליוני תיירים עשירים, שהפחונים היחידים שאולי הם ראו לפני כן היו רק בתמונות מעוצבות יפה של נשיונל ג'יאוגרפיק.

הנהירה הזו מאזורי השדה לעיר הבירה מדאיגה את הממשל המקומי, החושש שחלק מהאי יתרוקן מתושביו, וכולם יעברו לבירה. הממשלה מציעה יותר ויותר פרויקטים של פיתוח וחינוך ותעסוקה גם באזורים הנחשלים. במיוחד, משקיעה הממשלה בפרויקטים תיירותיים, הנפרשים בכל רחבי האי, שהפך ליעד מבוקש לתיירות אירופאית ולתיירות סקס.

סנטו דומינגו הינה מקום נחיתתו הראשון של כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה. הדים לנחיתתו אפשר לפגוש עד היום בעיר העתיקה של סנטו דומינגו, שהשתמרה בצורה מרשימה: החומות עם חרכי הירי חרכי הירי ועמדות התותחים, המבנים הראשונים של הכובשים הספרדים, הכנסייה הראשונה בחצי הכדור המערבי, שבה על פי המסורת הדומיניקנית נקברו עצמותיו של קולומבוס, שהועברו בהמשך למאוזוליאום העירוני, הפנתיאון הלאומי והמבצר האלקזאר ועוד מוזיאונים. כבר בשדה התעופה נתקל התייר בכתובת המכריזה: "סנטו דומינגו, העיר הראשונה בעולם החדש". המקום השני שבו נחת קולומבוס באמריקות היה, כידוע, קובה, ונשאלת השאלה כיצד שני האיים הראשונים שבהם נחת קולומבוס, הפכו אחרי 518 שנה מסמל החידוש לסמל הפיגור. סיפורם של שני האיים הקריביים האלה יכול להזכיר במשהו את סיפורן של ערים מפוארות, שבהן עברה בעבר הרכבת או הכביש הראשי, אולם משהמסילה או הכביש הראשי הועתקו משם, הן נשארו זנוחות הרבה מאחור. הקדמה דהרה הלאה, אבל הערים הזנוחות עדיין מתרפקות על עברן המתפורר, בעוד שקשה להן עד בלתי אפשרי להדביק את העתיד הדוהר. במהלך ביקוריי בקובה, כמו גם ברפובליקה הדומיניקנית, חשתי לא פעם, שאילו קולומבוס היה מתעורר מעולם המתים ומגלה מחדש את אמריקה, הוא אולי היה בוחר לדלג עליהן ונוחת תחילה דווקא בחופי ניו-אמסטרדם, ניו-יורק של ימינו.

הרפובליקה הדומיניקנית, ארץ טרופית יפה, יכולה להציע הרבה יותר מאשר עבר והיסטוריה. חופים קסומים עם דקלי קוקוס מעטרים את כל רחבי האי, וכן אווירה קריבית וחיי לילה המתאימים לבליינים. דיסקוטקים ובארים אפלוליים ובתי קזינו מצויים בכל פינה בסנטו דומינגו, אבל פקיד הקבלה במלון של הטיילת הזהיר אותי שלא מומלץ לצאת בשעות הלילה, כי בחוץ אורבים הזונות, וגרוע מכך השודדים. זכור לרע, סיפורו של דיפלומט ישראלי צעיר, אביב כהן, שנחלץ לסייע לבת-זוגו הנשדדת ויריות של שודדים קיפחו את חייו. שוד מזוין הוא עניין של מה בכך בסנטו דומינגו, אבל יצוין שבטיילת מפטרלים בשעות היום והלילה לא מעט שוטרים, האמורים לכאורה להעניק תחושת ביטחון מדומה לתייר.

הרפובליקה הדומיניקנית מזכירה למעשה לא במעט את קובה. אי קריבי אקזוטי, אקלים שרבי ולח, תרבות וצבע עור דומה. הדומיניקנים מציעים למבקר את האקזוטיות של קובה בלי תחלואי המשטר הרודני. הרפובליקה הדומיניקנית היא יותר משוחררת ומערבית מקובה, אבל חסרה לה הארומה האנכרוניסטית שקיימת בקובה, כמו מבנים קולוניאליים מתפוררים ומכוניות ענתיקות לא פחות. אבל כך אולי תיראה קובה לאחר שתשחרר מעול האחים קסטרו.

הרפובליקה הדומיניקנית מכונה "אפריקה דוברת ספרדית", בשל העובדה שהאוכלוסייה מורכבת בעיקר מכהי עור, שחורים ובני תערובת (שיעור הלבנים בקובה גבוה יותר). תושבי האי יודעים לעשות שמח לא פחות מהקובנים, ובמשאל דעת הקהל של "אלכסנדר המאושר", הם נבחרו לעם השלישי בעולם השמח בחלקו. ברפובליקה הדומיניקנית גם איש לא יעצור אותך אם תתבטא נגד הנשיא והשלטון, כיוון שהגם שמדובר אולי במשטר שאפשר להגדירו כ"דמוקטטורה" הרי שהיא עדיין רחוקה מרחק שנות אור מהמצב השורר בקובה. התושבים לא נרדפים, ומאז שהגרנרליסימו רפאל טרוחילו, ששלט באכזריות באי במשך שלושים שנה (חיסל רבים ממתנגדיו וגם האיטיאנים), נורה למוות ב-1961, מתקיימות שם למעשה בחירות חופשיות וגם עיתונות חופשית (37 תחנות טלוויזיה, עשרות תחנות רדיו ועשרה עיתונים ארציים גדולים ועוד עשרות מקומיים), והעוסקים במקצוע אינם מתלוננים על סתימת פיות כמו בארצות שכנות באזור דרום אמריקה, אלא יותר על קשרים בין הון לשלטון כמו במקומותינו.

תושבי הרפובליקה הדומיניקנית השתחררו מעולו של טרוחיליו שנתיים לאחר פרוץ המהפכה בקובה, שהפכה אף היא בהמשך לרודנות שצריך להשתחרר ממנה. אבל בימינו, טרוחיליו, צל מעיק מן העבר, נוכח על מדף הספרות הרבה יותר מאשר בחיים. העמכא כבר לא זוכרים אותו, אבל הסופרים מעלים אותו על ראש כתיבתם. לדברי סופרים רבים, הספרות הדומיניקנית סובלת מסינדרום טרוחיליו. "כולם אצלנו כותבים על תקופת טרוחיליו, כאילו אין נושאים אחרים", אמר , אמר לי סופר מקומי. "אם סופר דומיניקני רוצה שספר שלו יתפרסם, הוא מרגיש חייב לכתוב על עידן טרוחיליו. אף אחד לכאורה לא מחייב אותו, אבל הם עושים זאת מרצון, בידיעה שאם לא, להוצאות הספרים לא יהיה עניין לפרסמם". 

   התופעה הזו מדאיגה את האינטלקטואלים המקומיים, כאילו הרודנות למעשה נמשכת, אבל לא בחיים הפוליטיים אלא דווקא בעולם הספרות. למעשה, מתקיימת כאן צנזורה הפוכה מאשר בקובה. בקובה, שבה נאמנים עדיין לססמת הרודן קסטרו: "בעד המהפכה הכול מותר, נגד המהפכה", אסור לכתוב מילה רעה על המשטר, ומשום-כך אף ספר שלא יעסוק בנושאים התומכים במהפכה המאוד מקרטעת לא יתפרסם. ואילו בדומיניקנים, כמדומה שלא יפרסמו ספרים שלא יוקיעו את הרודן לשעבר ומשטרו.

אחד הספרים הידועים ביותר על הרפובליקה הדומיניקנית שתורגמו לעברית, הוא "חגיגת התיש" של ורגס יוסה הפרואני, העוסק אף בעידן טרוחיליו ותורגם לעברית על ידי יורם מלצר. שלא מרצוני, נקלעתי לוויכוח הזה, כאשר הצגתי ביריד ספר שלי המתורגם לספרדית בשם "האורות של מדריד" (*מדובר בנובלה מתוך הספר "האורות של מיאמי", עמדה/כרמל, 2005), העוסק ברודן במדינה לטינית דמיונית. מיד שאלו אותי הכול, אם התכוונתי לטרוחיליו, ונאלצתי להסביר שדווקא קסטרו היה זה דווקא ששימש לי מקור השראה. "קסטרו הוא טרוחיליו שקם על צד שמאל", השיב לי סופר מקומי. "אילו הוא היה קם על צד ימין, הוא היה הופך לטרוחיליו". שאלתי את עצמי האם הסינדרום הזה, של כתיבה על הרודן, יתפשט בעתיד גם לקובה לאחר מותם של האחים קסטרו.

סופר מקומי, שקרא את יומנה של אנה פרנק, שאל אותי האם הישראלים כותבים על השואה כפי שהדומיניקנים כותבים על טראומת טרוחיליו. השבתי לו, שעם כל הכבוד, אי אפשר להשוות בין טראומה אחת לשנייה. בן שיחי הזכיר לי, כמו רבים אחרים, שטרוחיליו היה המנהיג העולמי הכמעט יחיד שהציע בוועידת אוויאן, 1938, רווח והצלה לפליטים יהודים מאירופה, בעזרת מאה עד מאתיים אלף אשרות הגירה לארצו. טרוחיליו לא הסתיר את הסיבה שהוא מציע עזרה ליהודים לבני העור. הוא רצה להתחבב על האמריקנים, ובעיקר לשפר את הראסה אינפריור, הגזע הנחות כהגדרתו, ולהשביח את הגזע השחור של האי. ואולי זו אירוניית הגורל: ליהודים שנרדפו על ידי תורת הגזע, הוצע מקלט דווקא על ידי גזען, שפיתח תורת גזע משלו, אם כי בהיפוך. בסיכומו של דבר, הגיעו לאי רק 600 יהודים, שהתיישבו ברובם בסוסואה, כפר קטן בצפון המדינה, אך 5,000 עד 10,000 יהודים ניצלו בזכות קבלת האשרות ונדדו בהמשך ברחבי העולם. 

למרות שקהל באי היריד גילה לכאורה יותר עניין בכל מה שמסביב ופחות בספרות, האולם שבו התקיים רב-שיח על הספרות ישראלית (בחסות שגרירות ישראל, השגריר רדיאן והקונסלית רחל בליצר), היה כמעט מלא, ושאלותיהם של הנוכחים הפגינו בהחלט בקיאות בנעשה בישראל, אם כי לא בהכרח בספרות שלה. הרגע המשעשע ביותר היה כאשר אחד הנוכחים, קשיש בשנות השבעים שלו, התעקש שאעביר לו קורס מזורז בעברית, על מנת שיוכל להגשים את חלומו לחזור לביקור בארץ. האיש סיפר שביקר בישראל בשנת 1964, התארח במלון בתל-אביב והשתתף בחידון על ישראל, שבזכותו זכה להכיר את דויד בן גוריון ("היתה לו רעמה לבנה גדולה כזו, נכון?"). כמעט והצעתי לו לכתוב רומן על בן-גוריון, שירענן קצת את נושאי הכתיבה החדגוניים הנפוצים בספרות המקומית.

סופרים מקומיים התעניינו לדעת, האם הספרות הדומיניקנית מוכרת גם בישראל. הזכרתי את הרומנים של חוליה אלברז ובעיקר של ג'ונוס דיאס, שזכה בפרס הפוליצר. כמה מבני שיחי הגיבו באכזבה גלויה, שרק דיאס מוכר בישראל. תגובה זו הזכירה לי לא מעט את קנאת הסופרים שפגשתי בברזיל באשר לאחד הסופרים המסחריים ביותר בעולם, פאולו קואלו. בעוד הברזילאים ממש הכפישו את כתיבתו של בן ארצם המצליחן, הסופרים הדומיניקנים נשמעו מתונים יותר, אבל לא הסתירו את הסתייגותם. "דיאס הוא לא הסופר הכי טוב שלנו", אמר לי סופר מקומי. "יש סופרים אחרים אצלנו, טובים יותר, וחבל שלא מתרגמים אותם".

כמו בברזיל, שבה הוקיעו את קואלו על שהפך בינתיים למהגר, גם בדומיניקנים לא אוהבים במיוחד את העובדה שהסופר הכי מפורסם שלהם חי בארה"ב. וזאת, למרות העובדה שבארה"ב חיים יותר ממיליון מהגרים דומיניקנים, שכלכלת ארצם תלויה לא מעט בכספים שהם מזרימים. אבל כאשר האומה זקוקה לכספם, הם כנראה נחשבים מ"שלנו", אולם כאשר הצלחתם מעוררת קנאה, הם מוצגים כמהגרים ואז הם כבר לא נחשבים ממש משלנו.

דווקא רעיון לרומן על תסביך ההגירה הלאומי, חשבתי לעצמי, ובמיוחד למי שרוצה קצת לרענן את קשת הנושאים שעליהם כותבים הסופרים המקומיים.

 

בערים סנטו דומינגו וסנטיאגו, שתי הערים הגדולות ברפובליקה הדומיניקנית, הצגתי במסגרת יריד הספרות הבינלאומי את הסרט התיעודי בבימויי "השבט האבוד של לוחה" וכן שתי אנתולוגיות של ספרות עברית בעריכתי, "און סולו דיוס" ו"אל פואבלו דל ליברו".

ב"אל פואבלו דל ליברו" משתתפים 18 היוצרים הבאים: אהרון מגד, יחזקאל רחמים, יונתן פיין, יצחק אורפז, אור גראור, לאה איני, יורם מלצר, עמוס עוז, אלי עמיר, שולמית גלבוע, מואיז בן הראש, תנחום אבגר, א.ב. יהושע, יגאל סרנה, אורציון ישי, יוסל בירשטיין, יעל ישראל וירון אביטוב.

ב"און סולו דיוס" משתתפים 25 היוצרים הבאים: אסתי ג. חיים, אילן שיינפלד, שפרה הורן, מירה מגן, יצחק אורפז, יצחק גורמזאנו-גורן, נאווה סמל, יהושע בר-יוסף, יצחק בר-יוסף, אהרון מגד, שרה בלאו, ארוציון ישי, עליזה הרט, רן יגיל, ניצה סלונים, יוסי וקסמן, יעל ישראל, אבשלום קווה, חנה טואג, מואיז בן הראש, לבנה מושון, יחזקאל רחמים, תנחום אבגר, חנה בת שחר וירון אביטוב.