בננות - בלוגים / / אלף ואחד השקרים של סניור חי"ת
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

אלף ואחד השקרים של סניור חי"ת

אלף ואחד השקרים של סניור חי"ת/ ירון אביטוב

 

מאמר ראשון בסדרה

(בשבועות הקרובים אפרסם כאן מספר מאמרים על האנתולוגיה און סולו דיוס, שראתה אור בשפה הספרדית, ועל כמה מההרפתקאות שעברתי איתה, הטובות יותר והטובות פחות. בספר משתתפים 25 סופרים וסופרות, חלקם משתתפים גם באתר "בננות").

 

ירון אביטוב

המו"ל הלטיני, סניור חי"ת, טיפוס חייכן אך מתעתע, לא שמע, ככל הנראה, מעודו, על הפתגם הישראלי: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות", אולם הדבר כלל לא הפריע לו לאמצו בחום, כאילו הוא נולד במזרח התיכון ולא אי-שם מול חופי האוקיינוס השקט. בחודש ינואר השנה, כשמהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה בדרום אמריקה ולא מעט מכותרות עיתוניה ציטטו את הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, שהלעיט את בני ארצו וגרורותיה בשקר המוסכם שישראל מבצעת "שואה" של ממש בבני העם הפלסטיני, אחד מריצודי המסך הקטן חדר כנראה כמו קליע למוחו של סניור חי"ת. זה נבהל, והחליט לשלוח אותי ואת "און סולו דיוס" ("אלוהים אחד" או "אחד אלוהינו", ראה מסגרת), אנתולוגיה של ספרות ישראלית מודרנית בנושא האמונה היהודית, שסיימתי לערוך בשפה הספרדית חודשים רבים קודם לכן, לעזאזל.

   סניור חי"ת ליווה אותה בדרכה אל מה שנדמה היה כמגרסה, באמירה הפסקנית: "עכשיו יש מלחמה. זה לא זמן טוב להוציא ספר ישראלי."

   "נדמה לי שהמלחמה מתחוללת בעזה," הזכרתי לו מעדנות, "ולא בדרום אמריקה."

   סניור חי"ת לא התבלבל: "כן, אבל אין כאן עכשיו אהדה לישראל, ואם נארגן ערב לספר, עלולים להגיע מפגינים ולפוצץ אותו."

   "ככה," אמרתי לו. "אני לא נבהל מהפגנות. בירושלים, שבה התגוררתי, היו הפגנות כל שני וחמישי. אבל שם לא מפגינים נגד ספרים."

   לא עזר לי בכלל שלא נבהלתי. הוא עצמו נבהל וזה הספיק. "זה לא הזמן," אמר, "צריך לחכות".

   בכל מקרה, לסניור חי"ת לא אצה הדרך להוציא את הספר. כמו לטיני טיפוסי, זמן אצלו לא היה זמן, יום לא היה יום, מילה לא מילה, הבטחה לא הבטחה וגם חוזה לא חוזה. סניור חי"ת מרח את הזמן כמו חמאה על לחם אינדיאני, ובכל שני וחמישי, בשעה ששאלתי אותו מתי הספר אמור לצאת, הוא ניסה למרוח אותי בהבטחות בנוסח: "מחר", "מחרתיים", "בשבוע הבא", "עוד שבועיים", "בחודש הבא". לא חסר הרבה, שיאמר גם "בשנה הבאה". לא פעם, הדבר הזכיר מערכון של הגששים. כששאלתי אותו: "נו, אז הספר ייצא בשבוע הבא?" הוא השיב: "בעוד שבועיים". כששאלתי אותו: "נו, אז הספר ייצא בעוד שבועיים?" הוא אמר: "לא, בעוד שבוע".

   בכל פעם, המציא סניור חי"ת תירוצים חדשים לעיכובים המתמשכים, שהמלחמה היתה רק אחד מהם. המחר-מחרתיים חלפו להם ביעף, וגם השבוע-שבועיים והחודש-חודשיים, ולוח השנה התמלא במועדים לפרסום הספר, ולאחריהם, כמובן, בתירוצים לטיניים טיפוסיים לביטולם.

**

שבוע הספר הסתיים אמנם מזמן בערי ישראל, אבל הבעיות של הסופרים נמשכות, ויימשכו כל עוד לא יחוקק חוק הולם שימנע מחלק מהמו"לים לנצל את רצונם הטוב ואת תשוקתם ליצור ולפרסם את יצירותיהם, כדי להתאנות להם ולגרוף את כל רווחי המכירות לקופתם. סופרים ישראלים רבים נמנעים משום-מה לתבוע מו"לים, ובכך מאפשרים להם להמשיך בעושק הסופרים: דרישת תשלום עבור פרסום יצירה ולאחר מכן התחמקויות במשך שנים מפרסומה; התחמקויות סדרתיות מתשלום תמלוגים המגיעים לסופרים, או תרגילים חשבונאיים שנועדו להקטין עד למינימום את התשלום המגיע להם; הפצה ויחסי ציבור כושלים; אילוץ סופרים להמשיך ולעבוד איתם בכל כורחם תוך פגיעה בחופש היצירה שלהם, ועוד. הסופר חיים באר פרסם פעם מאמר מבריק, שבו הוא חישב את שכר עבודתו על ספרו המונומנטלי, "גם אהבתם, גם שנאתם", והגיע למסקנה שהוא השתכר עליו תשע אגורות לשעה, שכר שלא היה מכבד, כמובן, אפילו פועל מהשטחים.

   אילו הייתי מחשב את שכר עבודתי לשעה על "און סולו דיוס", האנתולוגיה המקיפה ביותר של ספרות עברית שראתה אור בשפה הספרדית, הייתי מגיע ככל הנראה למסקנה שהשתכרתי מינוס תשע אגורות לשעה, ואולי אף גרוע מכך. אבל שוק הספרות תמיד פרוץ, ולא מעט סופרים יכולים לספר על ספר שלהם שניצב ברשימת רב המכר והם קיבלו בעבור מכירותיו לא יותר מאשר פרוטות.

   בעוד שבישראל יש עדיין דין ויש דיין, וסופר יכול לכאורה להגיש תביעה נגד מו"ל (רוב הסופרים, משיקוליהם, בוחרים שלא לנקוט בצעד כזה), הרי שאמריקה הלטינית היא, לפחות מניסיוני, כמעט המערב הפרוע מבחינת הפרת זכויות, אי כיבוד חוזים, מוסר תשלומים שלא קיים כלל ואף פגיעה בקרדיט של יוצרים ובכבודו האבוד ממילא של הסופר (באחד מערבי הספרות לשניים מספריי באמריקה הלטינית, שעליהם הזעתי קשות, הוגדרתי משום-מה כ"אחראי" במקום כ"מחבר" היצירה. אחראי למה לא צוין, אבל ככל הנראה שלרווחים של המו"ל).

   ובכל זאת, העובדה שאמריקה הלטינית ענייה מאוד בפרסומים של ספרות ישראלית, גרמה לי לעשות מאמץ למלא קצת את החלל הזה בשתי אנתולוגיות של ספרות ישראלית שערכתי בשנתיים האחרונות. האנתולוגיה הראשונה, שיצאה בסיוע שגרירות ישראל באקוודור, משרד החוץ והמכון לתרגום, זכתה להצלחה נאה (היא טיפסה למקום הראשון ברשימת רבי המכר, ונבחרה פעמיים לסלון המומלצים של יריד הספרים בגואדאלחארה, מקסיקו, היריד הגדול באמריקה הלטינית). למרות שההצלחה הזו לא תורגמה, חלילה, לרווחים ששילשתי לכיסי, עם האוכל בא התיאבון. עלה בראשי רעיון, שיכול להוות גימיק בחלק זה של הכדור, שתושביו הם נוצרים הקשורים בעבותות של אהבה לטיירה סנטה, ארץ הקודש: לפרסם אנתולוגיה של סיפורים ישראליים מודרניים, העוסקים באמונה היהודית ולתרגמם לשפה הספרדית. בלא מעט סטריאוטיפים ובורות בקשר ליהדות, אני נתקל במסעותיי באמריקה הלטינית, כך שחשבתי לשלב בעסקת חבילה אחת צרור דפים כרוך הכולל ספרות, יהדות וישראל.

   הרעיון נראה אמנם מושך לכמה מו"לים, שבפניהם שטחתי את הצעתי, אבל הם גמגמו. "תבוא היום", "תבוא מחר", "נחשוב", "נראה", "נדון", "נעיין". "הוועדה המייעצת תתכנס… הלקטורים יקראו… הבעלים יחליט, ובכלל, מה דעתך לאסוף את החומר ואחר-כך לחזור אלינו ואנחנו נקרא ונחליט?" אבל לפנות לסופרים עבריים ולבקש מהם לתרגם יצירות בעלות ערך בלי שיש לי חוזה ביד, ועוד לבקש מהם לממן את התרגום, נראה לי קצת כמו חוצפה ישראלית מצדי. לא לקחתי אז בחשבון את המובן מאליו בעולם המו"לות המקומי: גם אם יהיה לי חוזה מובטח, עדיין קיים סיכון רב שהספר לא יראה אור. לבסוף, מצאתי במסעות החיזור שלי אחרי המו"לים את סניור חי"ת, שהרעיף עליי את חיוכיו המרופדים, שלא ממש קנו אותי, אבל החוזה שהציע – כן. בחוזה, הוא לא הציע אמנם דבר וחצי דבר שיכול להועיל לרווחתי האישית, חוץ מאשר לפרסם את הספר, אבל בימינו, ועם העוינות המצטברת באזור הלטיני ובעולם בכלל לישראל בעקבות מלחמת עזה, הרי זה לא מעט. סניור חי"ת רמז, שמן הראוי שהוא יקבל תמיכה שתאפשר לו לפרסם את הספר. בעודו מפרט באוזניי את עליות הנייר, הכריכה, ההדפסה ועוד, כמעט שמיהרתי לבית הכנסת וביקשתי רחמי שמים על המסכן, שמוכן להדפיס ספר ישראלי למטרות צדקה כביכול. לא היה חסר הרבה, שסניור חי"ת יציג את עצמו כישו הנצלב על מזבח הספרות העברית.

   כאילו הייתי שליח מצווה בעיני עצמי, יצאתי למסע שנור למען ספר האמונה – מסע שלא היה מבייש את השד"רים, שליחי המוסדות החרדיים ותלמודי התורה בירושלים ובבני ברק, הפושטים בבקשת תרומות על עשירי אמריקה, צפונה ודרומה גם יחד. לבסוף, גייסתי מה שגייסתי והעברתי לקופת המו"ל, אבל עד מהרה נוכחתי שאין הקומץ משביע את הארי. סניור חי"ת כינה אותי אמנם בפגישתנו הראשונה "הרמנו", אח, אבל הסאגה שעברתי איתו בהמשך הזכירה יותר את הרומן האלמותי של פיודור דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב", על סבך יחסים פתולוגיים בין אחים.

    בתום מסע גיוס הכספים המפרך (הספר זכה לתמיכתם של השגריר אייל סלע והשגרירות ושל אנשי העסקים אנדריי כץ, נתן יעקובי וערן חיון), התחלתי לגייס את הסופרים והסופרות, וכאן נתקלתי בהיענות מפתיעה ומחממת לב. אמנם לזה לא היו זכויות ביד ולזו לא היה סיפור מתאים ביד, אבל בסך הכול, ובהתחשב בכך שהפרויקט היה הפעם לגמרי פרטי, הצלחתי להרכיב נבחרת של סיפורים העשויים בהחלט למשוך את לבו של הקורא הלטיני, לא פחות מהאנתולוגיה הראשונה שערכתי באמריקה הלטינית לפני כשנתיים.

   ואכן, הקורא הראשון של הסיפורים, סניור חי"ת בכבודו ובעצמו, אהב אותם עד מאוד, אהב כל כך שניסה לסחור גם בהם. הוא לא הסתפק בדרישה הצנועה הנהוגה בענף, לקבל את זכויות הפרסום של הסיפורים בשפה הספרדית ואך ורק לאנתולוגיה, אלא תבע לקבל לעצמו את הזכויות הגורפות לא רק בספרדית אלא בכל מגדל הבבל של השפות בעולם. הוא סחר בזכויות הסופרים העבריים כמו סוחר סוסים מיומן, או כמו סוחר בזהב האומד את ערכם באונקיות. הוא התמקח איתי שעות ארוכות על כל אות, פסיק ותג בהסכם הזכויות, כאילו עצם העובדה ש-25 סופרים וסופרות עבריים, שגילו נדיבות לב מספקת להשתתף באנתולוגיה, לתרגם את סיפוריהם על חשבונם הפרטי (מרבית התרגומים הם מעשה ידיה של תמרה רחסיק) ולא לבקש ממנו פרוטה וחצי פרוטה, לא עבור הזכויות ולא עבור התמלוגים, אינה מספקת עבורו, ובנוסף, הוא רוצה גם להרוויח מנדיבות לבם.

   סניור חי"ת רצה להרוויח לא רק על חשבון הסופרים, אלא מכל הכיוונים. להרוויח על חשבוני, על חשבון שגרירות ישראל, ולהרוויח גם על חשבון התומכים שגייסתי למענו. סניור חי"ת יכול היה למעשה להרשות לעצמו לאפשר לזמן החולף בלי שהספר יראה אור לזמזם באוזניי בעצבנות, כי סכום נאה מתוך כספי התמיכה כבר היה מונח לבטח בכיסו. וכאשר הכסף שכן בכיסו, הוא הרגיש כמו גביר בעיירה.

   "תחלץ ממנו את הכסף ותקח אותו לעצמך," ייעץ לי אחד התומכים החביבים, שרצה באמת ובתמים לתרום לתרבות העברית, לספרות הישראלית ולהסברה האמונית, מבלי לדעת שלסניור חי"ת קורץ הארנק הרבה יותר מאשר האמונה.

   "להוציא כסף מתחמן כזה", השבתי לו, "זה כמו להוציא מים מהסלע."

   "לא ידעתי שהמו"לים הם כאלה תחמנים," אמר התומך הנדיב. "חשבתי שהם מתעסקים בספרות."

    "להוציא כאן ספר, זה מבחן יומיומי לסבלנות שלנו," אמרתי לו, כיוון שגם באנתולוגיה הקודמת התנסיתי בטלנובלה ספרותית, אם כי לא מפותלת ורבת עלילות כמו זו.

**

כאשר נדמה היה לי, שה"ווייה דולורוזה" שעבר ישו משיחם, מתגמדת לעומת זו שאני עובר עם ספר האמונה, וכנראה הם רוצים לצלוב אותי באמונתי בספרות, פניתי לעזרת נציג משרד החוץ והשגריר, אייל סלע, וגם לאחד התורמים, נתן יעקובי, שמתוקף עיסוקיו בעבר הוא מומחה בטיפול בטיפוסים שכאלה, וביקשתי את סיועם בהתגברות על משוכת הסרבנות של המו"ל. השתמשתי בשיטת המקל והגזר, כאשר הגזר היה השגריר, שזימן את המו"ל ללשכתו וגייס את כל כוח השכנוע שלו, ואילו המקל התחלק לשני קצוות: יעקובי ואנוכי. פעם הוא ניסה לחבוט בו ופעם אני.

   השגריר כיבד את סניור חי"ת בתשורות מישראל, והסביר לו שפרסום ספר של ספרות ישראלית בדרום אמריקה, ועוד בנושא האמונה, עשוי בהחלט להשתלם לו מכל הסיבות הטובות שבעולם (מה שנכון). סלע פירט בפניו את כל הסיעות, הכתות והקבוצות הנוצריות שתומכות בישראל, שאם רק אחוז קטן מהחברים בהן ירכוש את הספר, הוא עשוי להפוך לרב-מכר. 

   "ואולי כדאי לך לדעת, שגם האנתולוגיה הקודמת הפכה לרב-מכר," הוספתי שמן למדורה.

   הזדקפו אוזניו של סניור חי"ת. רב-מכר זה כבר סיפור אחר. אולי הוא יצרף לא מעט זהובים לכיסיו, בנוסף לאלה שכבר מרשרשים שם.

   "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", ניסיתי ללמדו פתגם יהודי, שאולי יסייע לשכנעו בכל זאת לסיים את תהליך הפקת הספר ברוח טובה. לא ציפיתי, כמובן, שהוא יתגייר פתאום ויאמר מדי בוקר "שמע ישראל".

   השידולים מצד אחד, והמאבקים מצד שני שתקצר היריעה מלפרטם (במסגרתם, הצגתי בין השאר בפניו מכתבי אזהרה שגייסתי מהסופרים, ותוך שאני מנפנף במועד פקיעת החוזה המתקרב), הועילו בסיכומו של דבר, ולאחר עיכובים רבים, הספר יצא לבסוף לאור, רגע לפני שנשמתי יצאה.

   כאשר הספר הודפס, סניור חי"ת חסך ממני משום-מה את המידע על צאתו לאור, והדבר נודע לי בשיחה מקרית שניהלתי עם אשתו. זו, ברוב טובה הדליפה באוזניי את מה שהיה כנראה סוד שמור לחמור ולסוס. ניסיתי לתאם פגישה עם סניור חי"ת, כדי לאסוף את העותקים המגיעים למשתתפי האנתולוגיה, לשגרירות ולתומכים (וגם לי), כאסוף ביצים עזובות מהקן. כמו במעשה התעתועים שקדם לצאת הספר, כך גם הפעם, דחה המו"ל את ניסיונותיי הכנים לקבוע עימו מועד לפגישה. שוב שמעתי את הפזמון המוכר: "מחר", "מחרתיים", "בשבוע הבא". מזל שלא פרצה עוד מלחמה במזרח-התיכון באמצע, כי אז הוא היה עלול לומר לי: "יש עכשיו מלחמה, זה לא הזמן לחלק עותקים של ספרים ישראליים".

   לאחר לא מעט מרדפים, הודעתי לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים, שביום זה וזה אני מתייצב במשרדו ומקבל את כל העותקים המגיעים לכל מי שצריך, אחרת אגייס כוח קומנדו של סיירת מטכ"ל, שיפשוט על משרדי ההוצאה שלו וייחלץ בכוח את הספרים השבויים. אפילו "מבצע אנטבה" יתגמד לעומת מבצע "אחד אלוהינו".

   "טוב," נבהל סניור חי"ת, "תבוא מחר בתשע וחצי". ליתר ביטחון, הוא המתין לי ישוב בארבע-על-ארבע שלו ולא במשרד, הצביע על הירכתיים שבהן שכנו חבילות של ספרים ואמר: "הנה כאן כל הספרים! אתה רואה שאני אדם שעומד במילתי?"

   רציתי לגחך בפניו, אבל הוא עוד היה עלול להיעלב. כתחליף, שאלתי אותו בנימוס כמה ספרים יש בכל חבילה, ובחישוב מהיר מצאתי שחסרים כמה עשרות עותקים בסך הכול.

   "זה מה שיש לי כרגע," תירץ סניור חי"ת, "תסתדר עם מה שיש."

   כמו חמור נושא ספרים, נשאתי את החבילות לבניין השגרירות, שם ביקש ממני קצין הביטחון לפתוח אותם כאילו מדובר בחפץ חשוד. ואולי היו אלה תעתועי דמיוני, שראו את הדברים כך, אחרי כל התלאות שעברתי עם סניור חי"ת, שהתייחס אליי כמו אל חפץ חשוד. את יתר החבילות פתחתי כבר לעיני השגריר סלע, והתחלתי לחלק את העותקים למעטפות ולשלוח אותם למשתתפים כולם.

   יצאתי משם עם קומץ עותקים בתיקי, ושמתי פעמיי אל האוטובוס. מדובר בספר כבד משקל והתיק שלי התנפח כל כך, עד שנראה כאילו הוא מכיל אוצר. באוטובוס, צדתי את עיניהם של שני גנבים זוטרים, שאולי חשבו שהספרות העברית היא כה אטרקטיבית שכדאי לחמוד את תיקי (ואגב, זוהי עסקה לא רעה בהתחשב במחירו של כל עותק – 20 דולר). רק בנס גדול, ואחרי מאבק עז, נחלצתי מהם ונחלצו גם הספרים.

   אולי ספר האמונה, או שמא האמונה עצמה, אמרתי לעצמי, הגנו עליי מפני שני הגנבים.

   עם שובי הביתה, רציתי להתיישב ליד שולחני ולפצוח בכתיבת מדריך בשם המחייב: "איך לפרסם ספר של ספרות עברית באמריקה הלטינית ולהישאר בחיים, או להישאר הומלס (מחק את המיותר)".

 

על הספר און סולו דיוס ומשתתפיו:

"און סולו דיוס", ספר האמונה הישראלי בשפה הספרדית, הוא האנתולוגיה המקיפה ביותר של ספרות עברית שראתה אור בשפה הספרדית. הספר מופץ בכל רחבי אמריקה הלטינית, בספרד ובארה"ב בשפה הספרדית. להלן משתתפי האנתולוגיה, ששמונה מהם הם ירושלמים או ירושלמים לשעבר: אסתי ג. חיים, אילן שיינפלד, שפרה הורן, מירה מגן, יצחק אורפז, יצחק גורמזאנו-גורן, נאווה סמל, יהושע בר יוסף, יצחק בר יוסף,

אהרון מגד, שהרה בלאו, אורציון ישי, עליזה הרט, רן יגיל, ניצה סלונים, יוסי וקסמן,  יעל ישראל, אבשלום קווה, חנה טואג, מואיז בן הראש, לבנה מושון, יחזקאל רחמים, תנחום אבגר, ירון אביטוב וחנה בת-שחר. מרבית הסיפורים תורגמו על-ידי תמרה רחסיק.

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. ירון היקר, אני קוראת מלאת פליאה על תעצומות הנפש ,אומץ הלב והחזון שלך, וכל מי שיש לו תכונות אלו מן השמים מסיעים בידו
    אתה שגריר של הספרות העברית שמה בדרום אמריקה
    תודה גדולה לך, איש יקר
    בהצלחה!

  2. כל הכבוד על הדבקות במטרה. יישר כוח.

  3. למרות שידעתי מפיך, ירון, על חלק מהתלאות, קראתי את רשימתך בהנאה פואטית ובתחושה כבדה. כמי שמשכשכת בבצה המקומית, אני יכולה רק להרים גבה לשאול: כמה יכולה להיות מעופשת הבצה האחרת? ושוב, תודה על הכול.

  4. אוי ירון ירון… כל כך מאלף הסיפור. ואני חש שבאמת אני חב לך איזשהו חוב בגין הספר הזה. כשתגיע ארצה נארח אותך אצלנו לארוחת מלכים!
    ולמי שלא ראה, מדובר בספר באמת מאוד מושקע, גם מהבחינה הפיזית וגם מהבחינה התוכנית. מוקפד לעילא ולעילא, ועושה כבוד לא רק לספרות העברית, אלא לסופרים עצמם.
    יישר כוח, ירון!
    חיבוק חם, יוסי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב