בננות - בלוגים / ירון אביטוב / לו הייתי הומלס
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

לו הייתי הומלס

 

 

לו הייתי הומלס/ רשימה בעקבות הרומן "הומלס" מאת ירון אביטוב

(רומן חדש שלי, "הומלס", רואה אור בימים אלה בהוצאת כרמל/עמדה. עורכת הספר היא יעל ישראל; עורך סדרת "עמדה" בהוצאת כרמל, שבה רואה הרומן אור, הוא הסופר רן יגיל. העורכים הלשוניים של הספר הם המשורר תנחום אבגר ולאה פרישברג. לכולם שלוחה מכאן תודתי העמוקה.

שני פרקים הלקוחים מן הרומן, "נער המעלית" ו"שמירת חפצים", התפרסמו בעבר בכתב העת "עמדה" וכן בבלוג שלי ב"בננות", והמתעניינים מוזמנים לקרוא אותם ואת הספר. פרק נוסף מן הרומן יתפרסם כאן בקרוב)

 

 

 

בשנות השישים, כשהייתי ילד, פיזמו כולם: "לו הייתי רוטשילד". חלפו יותר מארבעים שנה מאז, והמשבר הכלכלי בעולם עלול לגרום לרבים, לפזם, לא עלינו: "לו הייתי הומלס".

   הרומן "הומלס" נכתב בין השנים 2004 ל2007-, הרבה לפני המשבר, שבגינו איבדו רבים פרנסה ובתים, אולם הוא רואה אור, לדאבוננו, בעיתוי מתאים. "הומלס" נכתב ממקום של חרדה, חרדה הטבועה בגנים של כל אחד מאיתנו, ללא שום קשר למצבו הכספי והתעסוקתי – חרדה, שהסופרת יעל ישראל, שערכה את הרומן, היטיבה לנסח בגב העטיפה: "הומלס הוא האני האבוד והחרד שיש בכל אחד מאיתנו, הפוחדים שניזרק, שלא ירצו בנו עוד, שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו". זוהי חרדה אנושית-יהודית, חרדה שהיא פרי חינוך ולעיתים פרי מציאות חברתית-גלובלית, כפי שקורה בשבועות האחרונים. כשפורץ משבר עולמי בסדר גודל שכזה, כל אדם מצטווה כמדומה לברך מדי יום: "ברוך שלא עשני הומלס". שכן, לפי התחזיות, בשנה הקרובה עלולים עשרים מיליון איש ברחבי העולם לאבד את מקור פרנסתם, ומי יודע כמה מתוכם יצטרפו למצבת ההומלסים. משום כך, בעצם כתיבת הספר בשנים שקדמו למשבר ויציאתו בעיצומו, יש אולי מעין נבואה ספרותית המגשימה את עצמה, שזהו הנושא הנכון לעסוק בו כעת, נושא הנוגע לכולנו, גם אם אנחנו יושבים עדיין על סיר הבשר, ולא רק לשכנינו האלמוניים, דרי הרחוב. עכשיו זו כבר לא רק ספרות אלא, לצערנו, גם מציאות חיים.

   הרעיון לרומן נולד בראשי באופן לגמרי לא-מודע בשלהי שנת 2002. שבתי אז ארצה מעוד אחד ממסעותי הארוכים, ומחלון המונית, שעשתה את דרכה משדה התעופה בן-גוריון עד למלון שבו התאכסנתי לחוף ימה של תל-אביב, ובו אכתוב לימים את אחד הרומנים שלי ("יומה", גלורי, 2004), נשקפו אלי נופים אנושיים לא מוכרים. הדרך היתה קצרה, היתה זו שעת ליל, אולם ספרתי לפחות עשרה בני אדם שנראו לי כמו הומלסים. בימים הבאים המשכתי לספור הומלסים במקום לספור כוכבים. הומלסים ראיתי כמעט בכל פינה, בעיקר בלילות, שרועים כמו גוויות על המדרכות, עד שיכולתי לכתוב את "מגש הכסף" של ההומלסים: "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה-ארוכה".

    גם בחודשים הבאים, רחובות תל אביב, חיפה וירושלים, נדמו לי לרגע כמו רחובות של ערי כמה ממדינות העולם השלישי, שבהן חסרי בית הם תופעה נפוצה, ושמהן חזרתי משהות ארוכה. אפילו בקובה, אחת מהארצות העניות בעולם, לא ראיתי כל כך הרבה הומלסים כמו שראיתי באותו חורף בישראל. בילדותי בחיפה, הקבצנים היו נדירים (יכולת לפגוש לכל היותר שניים או שלושה ברחוב הרצל בשכונת הדר), ואילו בירושלים של תחילת שנות השמונים, אליה עקרתי, כולם הכירו את הקבצן הקבוע של רחוב קינג ג"ורג, אברהם חיים, וכאשר הוא נעלם מן העין, הלכתי לחפשו, מצאתי שמת ופרסמתי בעיתון "כל העיר" רשימה לזכרו. אני מספר זאת כדי ללמדכם, שכמות הקבצנים-הומלסים היתה בעבר קטנה, והיעדרו של אחד מהם היה ממש מורגש.

   אולם ב2002-, עם שובי ארצה, המצב היה עגום פי כמה. כמדומה, שההומלסים החלו להתרבות בעיקר בתחילת שנות ה90-, ובמיוחד בשנים שנעדרתי חלקית מהארץ. ראיתי אומללים רבים, שאיבדו את הכול וניסו להתנחם בבקבוק או להתכרבל במעט שנשאר להם ממעיל מתפורר ביום חורף גשום וקר. ספרי הוא אמנם בדיוני לחלוטין ולא אני מאשים חברתי, אולם, אולי אין זה מקרה שהרעיון נרקם בראשי דווקא בשנים שפעל בישראל שר אוצר, שקיצץ בקיצבאות לדלי ההכנסה ועשק את העשוקים ממילא – מדיניות חסרת רחמים שהחריפה את העוני ותרמה אולי בעקיפין לעלייה במספר ההומלסים. עתה בא המשבר העולמי, שעלול להוליד הומלסים רבים נוספים. גיבור הרומן שלי מנבא, שלא ירחק היום ומספרם של דרי הרחוב יעלה על מספרם של אלה המתגוררים בבתים. הלוואי ונתבדה.

   כתיבת הספר מתחילה משיחת טלפון מקרית, שבה נשאלתי על ידי בירוקרט מצוי לכתובתי. באותה עת, לא התגוררתי בכתובת קבועה, ובכל פעם מחדש נאלצתי למסור את כתובת תיבת הדואר שלי. השואל רטן, וחזר ושאל בתקיפות: "אבל איפה אתה גר?" "אני גר בתיבת הדואר", השבתי לו כדי להיפטר מעונשו, תשובה שהפעילה אצלי בהמשך את בלוטת הדמיון.

   כעבור ימים אחדים חלחל המשפט הזה לתודעתי וכתבתי סיפור בשם "תיבת הדואר", שיהפוך לימים לאחד מפרקי הרומן "הומלס". לסיפור הזה לא תכננתי לכתוב המשך, אולם נסיעה לחופשה ארוכה בחו"ל הולידה בהדרגה ולאחר חיבוטים רבים את הספר כולו.

   הרומן אינו מבוסס בהכרח על שיחות רקע שקיימתי עם הומלסים, אלא בעיקר על שיחות שקיימתי בראשי עם ההומלס שבתוכי, שיצא מהארון כדי להיכנס לארון הספרים. ההומלס הזה קיים, כאמור, בכל אחד מאיתנו, וכל מה שצריך לעשות זה להתחבר אליו, כפי שתמחברים אל הזרם בסניף המרכזי. הרומן עוסק בחייו ההזויים והסהרוריים למחצה של הומלס שהוא כל-אדם, מהשלב שבו איבד את ביתו ואת כל מה שהיה לו, ועד לשלב השינוי התודעתי שהוא עובר יחד עם תמורות מפליגות נוספות, שמפקיעות את "הומלס" מריאליה צרופה והופכות אותו לפנטסיה. ההומלס, גיבור ספרי, הופך בין השאר למזוודה, למעלית, לעציץ, לתוף אנושי, למנורת מאה ואט ועוד, ומוצא לו קורת גג מאולתרת בתיבת דואר, במחסן לשמירת חפצים, בקופסת סרדינים ועוד.

   כולי תקווה, שההומלס שלי, שעל סופו לא אספר כאן, ימצא בית לפחות אצל קהל הקוראים.

8 תגובות

  1. ירון, כל הכבוד לרגישות לתופעה שרובנו מעדיפים להפנות לה עורף, להתעלם ממנה ולהדחיק אותה, אולי בגלל פחד לא-מודע שזה יקרה לנו. בהצלחה רבה עם הספר!

  2. אני מצטרף לברכות. וקראתי סיפור אחד ואהבתי אותו.

    באת בדיוק בזמן ירון עם הספר הזה. עוד מעט יהיו כאן כל כך הרבה הומלסים, שחבל על הזמן.

    • ירון
      מכיוון שאני אוהבת את כתיבתך מלאת היופי והעמקות וחדת המבט אני הולכת לי היום לאסוף את ספריך אל חיקי, אל נפשי. אל חדרי ליבי. מדהים שגם לי יש עבודה חדשה שבמרכזה הומלסית. אני גם מחפשת תיבת דואר ירון כדי לחיות שם קצת.
      הומלסיות היא לפעמים געגועים לבית, לחוף נטוש
      מזל טוב על לידת ההומלס ומקוה שיעטף ברכות וייאסף אל בתים ואל אנשים
      תהל

      • ברכות חמות לצאת הספר, ירון היקר מקריאת הפוסט הבנתי שתפסת בספרך את המהות הקיומית של האדם בעולם המודרני המנוכר שלנו בעיקר עכשיו ,בצל המשברים הכלכליים הגלובליים הפוקדים אותו, ואפילו ביטאת אמת קבלית הגורסת שכל העולמות כולם נמצאים באדם חי צומח דומם ומדבר , האדם הוא עולם קטן ובו גנוזים כל העולמות והדמויות ( גם אתה שוחחת בספרך עם ההומלס שבתוכך )דבריך מעוררים סקרנות לקרוא את הספר ואכן מבטיחה לרכוש ולקרוא,בהצלחה

  3. בהצלחה, נראה {נקרא} מרתק

  4. בהצלחה ירון ומזל טוב

  5. בשעה טובה ירון!!!! הצלחה רבה עם הספר החדש!!!!!

השאר תגובה ל Tamara ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב