ערווה אחת גדולה

ערווה אחת גדולה/ ירון אביטוב

בעקבות יציאתו לאור של מדריך "מטרופוליס הוואנה" עם מגזין מצורף

הסופר יצחק אורפז, חתן פרס ישראל, דימה פעם את ירושלים ל"ערווה אחת גדולה". הדימוי הציורי הזה מתאים לא פחות, ואולי אף יותר, דווקא לעיר הוואנה, בירת קובה, שלא פעם דימיתי אותו למדאם קשישה בעלת יופי מתפורר, שלמרות גילה המאוד מופלג (ילידת 1519), היא עדיין מאוד מבוקשת ותור ארוך של קליינטים ותיירים משתרך לפתחה.

   בשנות הארבעים והחמישים היתה הוואנה בירת הזנות של האיים הקריביים, והיא נשארה כזו במידה רבה גם היום. גם 50 שנות רודנות קומוניסטית או קומוניסטית למחצה, מערכת אכזרית של כליאה וחינוך מחדש, כולל גילוח שערן של הנשים, ועוד מיני טרטורים ועינויים שונים ומשונים שהמציאו האדונים פידל וצ'ה, לא הצליחו לעקור מלב תושבי קובה בכלל והוואנה בפרט את יצר החיות והחיים, את גחמותיהם ותשוקותיהם, במילים אחרות: את אהבתם לאהבה, עם או בלי תשלום. וכך, לעת בלותה של הוואנה, בדמדומי המשטר של האחים קסטרו, באה לקובה עדנה והתיירים חוזרים אליה, וגם הזונות.

   במרוצת השנים האחרונות, הפכה קובה לפופולרית גם בקרב התיירים הישראליים, ואלה שמאסו באקזוטיות של הודו, פנו לקובה, המקום השני באמריקות שבו נחת כריסטופר קולומבוס, כשחשב בטעות שהגיע להודו. על קובה והוואנה כבר כתבו ופרסמו לא מעט ספרים בפרוזה, מדריכים (על הראשון שבהם אני חתום יחד עם אבי הזאב) ולא מעט מאמרי תיירות (רשימה עדכנית אפשר למצוא בסקירתו הספרותית של אלי אשד המתפרסמת בגיליון "מטרופוליס"). "מטרופוליס", מגזין תרבויות עולם, החליט לרכוב על הסוס הזה, בתקווה שהוא יזכה אותו בניצחון במירוץ להוואנה. יצוין לזכות עורכי "מטרופוליס", שגם לאחר לא מעט מוצרים תיירותיים שכבר ראו אור, הם הצליחו להעמיד על המדף מוצר אטרקטיבי. בניגוד למדריכים קודמים, המקיפים את כל רחבי האי, שהיה עד לפני יותר מעשור וחצי מבודד ועכשיו מוצף בתיירים, "מטרופוליס" נוהג להתמקד רק בערים נבחרות ולא במדינות. רשימת הערים שעליהן כתב "מטרופוליס" היא ארוכה. עכשיו הצטרפה אליה גם הוואנה.

   "מטרופוליס" מגיש למעשה לקורא שילוב בין מדריך תיירים למגזין. בעסקת חבילה יקבל הרוכש מדריך קומפקטי וידידותי למשתמש, מפה מאירת עיניים של הוואנה והאי עצמו, וכבונוס, גם חוברת תרבות שתעשיר את הקורא-תייר במבחר מאמרים על העיר, ובעיקר בצילומים העושים חשק למי שלא ביקר מעודו בהוואנה לנחות בה, ולאלה שכבר ביקרו בה לחזור ביום מן הימים.

  המדריך כולל מסלולים וטעימות, מידע שימושי ופנקס כתובות. ואילו חוברת המגזין כוללת מאמרים על העיר, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, אנשיה, אמונותיה, הספרות שלה, וכמובן גם מהפכניה המזוקנים והבלים משימוש. חטיבה אחרת במגזין מוקדשת לחיי העיר: המוסיקה, הסיגרים, המזון ואנשי הרחוב. בכל עיר, יש, כידוע, אורות וצללים, מיתוסים ואמת עירומה, ובמיוחד בעיר כמו הוואנה, שהסיפור האמיתי שלה שונה בעליל מהנראטיב התיירותי, שהומצא במיוחד עבור התייר חובב האקזוטיקה שאוהב לשתות דקירי ומוחיטי, לרקוד סלסה, לעשן סיגרים ולבלות את הלילה במחיצת מולטית שופעת. הבדיחה על הישראלי שגומר ורץ לספר לחבר'ה מתאימה בהחלט דווקא לקובה של ימינו.

   נקודת האור בחוברת היא הניסיון להעמיק במגוון הנושאים התיירותיים והתרבותיים, העיצוב המהודר, הצילומים, ובחלק מהמקרים גם איכות הכתיבה, אבל נקודת הצל שלה, לטעמי, היא הבחירה, כמדומני במודע, להתעסק כמה שפחות בכל מה ששנוי במחלוקת. למשל, חזרתה של הוואנה לשמש כבירת הזנות ותעשיית הזנות המתוחכמת שלה, שאמנם לא כוללת בתי בושת אבל מציעה את מרכולתה בכל פינת רחוב (זכורה במיוחד אמירתו של קסטרו בעניין: "הזונות הקובניות הן הכי משכילות בעולם", כרמז לכך שגם סטודנטיות ונשים משכילות נאלצות למכור את גופן בשל המשטר), הדיכוי המתמשך של אזרחי הוואנה וקובה, ומחזור עד לעייפה של ססמאותיהם הבלות מזוקן של צ'ה ופידל, שהמרחק בינן לבין המציאות הוא כמו המרחק בין ביקור בן שבוע ימים בקובה לבין חיים ממושכים בה, כפי שבחרתי אני לעשות, כדי לבחון מקרוב את המיתוסים, ואולי גם לשחוט אותם, בעת הצורך, כאשר התחוור לי שבשם מהפכה כביכול רודפים אנשים חפים מפשע מבוקר ועד ליל.

   בניגוד לחוברות אחרות של "מטרופוליס", המשתתפים הפעם הם כולם ישראלים, שחיו או ביקרו בעבר בקובה. ברשימה זו אפשר למצוא בין השאר את אדוארד טורס, היסטוריון יהודי קובני שעשה עלייה לישראל, את ד"ר מרגלית בז'רנו, שחקרה את יהודי קובה והגיעה לשם עוד לפניי, את הצלם אבי (קפיטן) הזאב, שהיה הראשון שהעלה את קובה על מפת התיירות הישראלית, וגם אותי, שיותר מכול כותב ישראלי אחר הנצחתי את קובה, ואני כותב גם הפעם חלק לא קטן מהחוברת והמדריך. כיוון שאני נכלל ברשימת המשתתפים, וכדי למנוע טענות שאני כביכול משוחד, אסתפק רק בכמה רשמים שיש לי ממנה ובמיוחד מכמה מאמרים שנכללים בה שצדו את עיניי.

   אחדים ממשתתפי החוברת מעידים על עצמם, שהם התאהבו בקובה/הוואנה ממבט ראשון, אבל צריך להזכיר להם שהוואנה, כאמור מאדאם קשישה, ידעה לא מעט מאהבים לפניהם, ושאין אהבה ממבט ראשון כחיים בעיר ובקובה. "הוואנה מי אמור" הוא אחד המאמרים המאפיינים את החוברת, שכמו בשיר הידוע, "באה מאהבה" ולא מביקורת, כאילו היא מכריזה על עצמה מראש: מי שרוצה לשמוע ביקורת, שיקרא אחרים (ורשימת המבקרים, קובנים גולים ואחרים, היא ארוכה). בביקורי הראשון בקובה, 1997, נחתי בהוואנה והקדשתי לה שלושה שבועות, שלאחריהן המשכתי הלאה למחוזות אחרים של האי. בביקורים הבאים שלי בקובה כבר הקדשתי להוואנה פחות תשומת-לב, וכאשר בחרתי לחיות בקובה, עשיתי זאת רחוק ככל האפשר מעיר הבירה והגעתי אליה לביקורים מזדמנים רק כשהדבר היה נחוץ. הסיבה: עוד בשנת 1997, כאשר קובה עדיין לא הוצפה בתיירים, בטח לא ישראלים שעדיין מיעטו לשמוע עליה, היתה הוואנה העיר הכי ממוסחרת בקובה, וכיום היא ממוסחרת פי כמה. "הוואנה מאפשרת להתקרב לא רק לזהות הקובנית, אלא גם לנשמתה", כותב ההיסטוריון טורס (עמ' 46), אבל אני מצאתי כבר מביקורי הראשון באי, שלנשמה הקובנית אפשר להתקרב בצורה הרבה יותר אותנטית דווקא בחלקים האחרים של קובה. את קובה האותנטית, שאני מקווה שעוד נשאר שמץ ממנה, גיליתי בעיקר במזרח האי, ואחר-כך הנחלתי את גישתי – קובה האמיתית לעומת קובה התיירותית – גם לענף הכתיבה וענף התיירות הישראלית, שעדיין לא הכיר את מזרח קובה והתרכז רובו ככולו בהוואנה רבתי. לאור כך, הייתי מוסיף לרשימת הביקורת שלי עצה שימושית: גם מי שמשתכנע אחרי הקריאה ב"מטרופוליס" להיכנס מיד לסוכנות הנסיעות הקרובה, רצוי שקדיש לפחות שני-שליש מימי השהות שלו בקובה לחלקיה האחרים של המדינה.

   אבל "מטרופוליס", כחלק מגישתו העקרונית ומהיותו מגזין של ערים בעולם, רואה בהוואנה מיקרוקוסמוס של החיים בקובה, ומי שיאמץ את הגישה הזו יגלה בסך הכול חוברת מושכת לקריאה ובאותה עת גם שימושית למטייל. המאמר של איתי אברמוביץ,

"קצב, ריקוד ותשוקה", העוסק במוסיקה הקובנית, הוא מהטובים בחוברת, אם כי התפלאתי שהוא לא הזכיר את קומפיי סגונדו, איברהים פרר ויתר חברי להקת "הבואנה סוסיאל קלוב", שהיא חלק בלתי נפרד מתולדות המוסיקה הקובנית. מאמרה של מרגלית בז'רנו על יהודי הוואנה הוא מעניין, ובמיוחד הפרק  העוסק ברצונם להגשים את החלום האמריקני בקובה. היה יכול לעניין לקרוא את הניתוח של ד"ר בז'רנו על יחסו האישי של פידל קסטרו, שכונה בילדותו "היהודי", ליהודים, הנושא לא מוזכר במאמר, וכמו כן לא מוזכרים בו מעורבותו בעסקה של העלאת יהודים קובנים לישראל בסוף העשור הקודם, ונוכחותו בטקס פתיחת בית הכנסת בקמגוואיי. המאמרים ההיסטוריים של אדוארדו טורס ופנפלופה אלמונדו-אורטגה הם מקיפים דיים בקונטקסט הזה.

   כשכותבים על קובה, צריך למצוא, לטעמי, את האיזון הנכון בין היסטוריה ותיירות, בין חברה ואקזוטיקה, בין שמחת החיים וצער החיים, בין הריקבון ואימי המשטר. "מטרופוליס" עוסק ברוב-רובם של החומרים האלה, אולם, כאמור, כמעט ולא עוסק באימי המשטר ורק מאמר אחד על ציידי הרחוב עוסק בריקבון החברתי הפושה בכל שכבות החברה, וגם הוא מתאר את המצב בשיא העדינות ואינו מתייחס לזנות.

  אימי המשטר, נושא עקרוני פי כמה, זוכה רק לכמה נגיעות, וגם הן רק ברפרוף. המאמר של אלי אשד, "גן העדן המורעל", הוא אולי היחיד שקורא לילד בשמו המפורש, אבל מכיוון שהוא עוסק בספרות אין הוא יכול ליכנס לעובי הקורה. אשד סוקר את כל הספרות שהתפרסמה בעברית העוסקת בקובה, וזוהי רשימה ארוכה. מתברר שקובה עוררה סקרנות רבה לא רק בהווה, אלא גם בעבר הרחוק. המאמר של אשד הוא מקיף, אבל בהערת סוגריים אציין שהכותב הגדיר אותי כמי ש"שונא" את משטרו של פידל קסטרו. הייתי מגדיר את עצמי כאוהב קובה ומבקר חריף של משטרה בשל דיכוי העם הקובני, אבל לא כשונא שלה, שהרי לא כל מבקר חריף עושה זאת ממניעים של שנאה.

   אבל טעמיי עימי: מה שהיתה פעם מהפכה מוצדקת, הפכה עם השנים, ומהר מן הצפוי, לרודנות קשוחה, המדכאת בשיטתיות את בני העם הקובני. המשטר הרודני היה צריך להסתלק כבר מזמן מן העולם, ואין סיבה שדווקא התיירות, וממניעים לגמרי אינטרסטנטיים, תשאיר אותו בחיים מחובר למכשירי החייאה. זהו בעצם המצב כיום בקובה. מדינה שהיתה על סף קריסה, חיה מן התיירות, וגורמים תיירותיים הם אלה שנופחים חיים במיתוסים מהפכניים רומנטיים, שאבד עליהם כבר מזמן הכלח. אני לא סבור שתפקיד עסקי התיירות הוא להעלות על נס רומטיציזם מזויף.

   גם חוברת "מטרופוליס" נוהה במידה מסוימת אחרי הבון-טון הזה. המאמר "מי אתה, צ'ה גווארה" של נועם סגן-כהן לא משיב, לטעמי, על השאלה הזו על כל מורכבותה ולא מפענח באמת את דמותו האניגמטית של הרופא הארגנטינאי, שנודע בעולם דווקא כמהפכן קובני והאיש שניסה להנחיל לרבים את תורות מלחמת הגרילה. סגן-כהן אינו הישראלי הראשון שמחמיץ לטעמי כמה פנים בדמותו רבת-הפנים של צ'ה. גם המיני-ביוגרפיה שכתב אפרים דוידי על צ'ה, לא התייחסה מספיק לצדדים האפלים באישיותו ובפעילותו של צ'ה.

    42 שנה אחרי שצ'ה נלכד והוצא להורג, וכמעט 50 שנה אחרי שהוא עצמו פיקד על אלפי הוצאות להורג וללא משפט (דהיינו, הוצאות להורג אחרי דיון בזק בבית הדין המהפכני), הגיע הזמן לבחון בעיניים מפוכחות את המיתוס, ולא למחזרו שוב ושוב עד לזרא. המאמר של סגן-כהן יכול היה להתמודד עם המיתוס בצורה נוקבת יותר, כפי שראוי לעשות כאשר לא סובלים מנחת ידה של הצנזורה הקובנית. סגן-כהן מתעלם ממעורבותו של צ'ה בהוצאות להורג, לא מציין ששירותי הביטחון הקובניים, שהוקמו על ידי צ'ה, הפכו בפיקודו למכשיר של השלטון להטלת אימה ורדיפת האזרחים. במאמר גם לא מוזכר תפקידו של צ'ה בימי משבר הטילים, העימות החריף שהיה לו עם פידל קסטרו, שלמעשה הוציא אותו לגלות, והחשד שהוטל לימים על הח'פה קומנדנטה שהוא זה שתרם להסגרתו. כתחליף, חותם סגן-כהן את מאמרו כך: "רוחו מפעמת בליבותיהם של רבים, הרואים בו מופת של הקרבה למען החלשים ולמען החברה כולה" (עמ' 58). צ'ה תרם ללא ספק למען החלשים, אבל תרם לא פחות לדיקטטורה. האם בעיני סגן-כהן אדם שהוציא להורג רבים ושלח לעינויים רבים עוד יותר הוא באמת "מופת"? תמהני.

   המאמר של ידין רומן על פידל קסטרו, "המהפכן האחרון", מקיף וטוב יותר מזה שעל צ'ה. רומן עורך השוואה מעניינית בין פידל וג'ון קנדי, שני צעירים כריזמטיים שהגיעו אולי מוקדם מדי לשלטון. קנדי נרצח, פידל שרד בשלטון אבל יותר מדי שנים. רומן סוקר סקירה מעניינת את חייו של פידל, אבל לטעמי הפרק האחרון והבעייתי מאוד בתולדות המהפכן הקשיש, הוא קצר מאוד ביחס לפרקים האחרים ולא מספיק מקיף. המאמר לא עוסק בשאלה, כיצד הצעיר בעל העקרונות ורודף הצדק כביכול, שהחליף רודן מושחת אחד (באטיסטה), הפך בסיכומו של דבר לרודן מושחת בעצמו, ואולי מושחת אף יותר. רומן לא מזכיר את העובדה שפידל, שעשה את הונו על חשבון בני עמו, נכלל ברשימת מאה האנשים העשירים בעולם של המגזין "פורבס", בעוד בני עמו סובלים מעוני רב ומסתפקים ברובם באורז ושעועית; שהוא טייל ב-32 מדינות בשנה אחת (2001) והתארח בקוקטיילים ובמלונות פאר, בעוד בני עמו, המתגוררים בבקתות דלות, נאנקים בצווים האוסרים עליהם לצאת מארצם. האם אחרי כל זה אפשר לטעון שפידל, שהיה מעין הסטאלין של קובה, באמת ובתמים האמין בשוויון חברתי ודאג לבני עמו, ולא היה רק אופורטוניסט שדאג בעיקר לעצמו ולהמשכיות שלטונו, ובשל אי נכונותו להיפרד מהכיסא גרם נזק איום לארצו.

   רומן גם לא מתייחס למעורבותו של פידל במותו המסתורי כביכול של קמילו סיינפואגוס ושותפים אחרים למהפכה, שבהם הוא ראה איום על בכורתו, וכן לחשדות על תרומתו למידע שהסגיר את צ'ה, שאותו הוא העלה על נס לאחר מותו. אין במאמר התייחסות לדיכוי העם הקובני בכללותו ולסתימת הפיות, לרדיפות הסופרים, ההומוסקסואלים, לא לעינויים ולהוצאות להורג. נושא משבר הטילים מוזכר במאמר, אבל אין מספיק הרחבה, לטעמי, על התנהלותו השערורייתית של פידל בימי המשבר וניסיונותיו להקצינו ולהביא לעימות של ממש. בקובה זוכרים, שכאשר ניקיטה חרושצ'וב נהג בהיגיון, הסיג את הטילים וחסך מלחמת עולם, דווקא פידל, הצעיר המגלומן, ניסה לחרחר מלחמה והוציא המונים לרחובות, כשהם זועקים: "ניקיטה לה מריקה", ניקיטה המתרומם. הסיפור הזה מאיר את דמותו של פידל כמנהיג מאוד לא בשל, ובפרפרזה על ספרו של עוזי בנזימן על אריק שרון, אפשר לומר גם עליו: "לא עוצר באדום". הוא לא עצר באדום עם נהייתו אחרי ברית-המועצות עד שזו התנערה ממנו, לא עצר באדום בקומוניזם שהפך לרודנות, לא עצר באדום בתקופת משבר הטילים, לא עצר באדום בדיכוי ועינוי אזרחיו, ובעיקר הוא לא עצר באדום, כשהיה עליו לפרוש מן השלטון הרבה לפני שחלה קשות ונאלץ למעשה לפרוש בעל-כורחו. למעשה, נהיר היה לכל קובני ממוצע באשר לפידל, שמהכיסא של המנהיג העליון ישחרר אותו רק המוות.

   כמה מהמאמרים בעלי גוון פוליטי הם, אפוא, סלחניים מדי, לטעמי, כמו מאמרים וספרים שהתפרסמו בבמות אחרות בישראל ביחס למשטר בקובה. נשאלת השאלה (והשאלה הזו היא כללית ואינה מכוונת חלילה לסגן-כהן או לרומן), מדוע עיתונאים, הוגים ואנשי שמאל ישראליים, שמתקוממים על עוולות הכיבוש הישראלי כלפי הפלסטינים, עוצמים עין דווקא באשר לעוולות המשטר הקובני כלפי בני עמו-שלו? האם האינטלקטואליות הישראלית היא סלקטיבית בכל הקשור לעוול? או האם גם הסבל הקובני נראה אקזוטי? מדוע כותבים ישראלים, שייצאו מן הסתם מיד נגד סתימת פיות בישראל, לא מוצאים לנכון לצאת נגד סתימת הפיות בקובה, שנמשכת כבר 50 שנה? כבר מזמן אני רוצה לשאול כמה עיתונאים ואינטלקטואלים ישראלים: האם הייתם רואים במנהיג ישראלי, שהיה פוקד להוציא להורג כמה אלפי פלסטינים וללא משפט ולא בשעת קרב, או ברודן ישראלי, שיקום בעתיד ויוציא חלילה להורג ללא משפט כמה אלפי אזרחים ישראליים, כ"מופת"? מדוע השמאלן הישראלי המצוי סולח לצ'ה גווארה וגם לפידל, אבל לא יסלח למנהיג ישראלי על פשעים קלים מאלה? ברצוני להזכיר לאנשי השמאל בארץ, שכאשר סטאלין, "שמש העמים", הסתלק מן העולם ונחשפו פשעיו שהפכו אותו למפלצת לא הרבה יותר קטנה מהיטלר, אנשי השמאל, כולל בישראל, שהאדירו בעבר את שמו, מיהרו להתנצל בכתב ובעל-פה. כאשר יסתלק לו פידל, ויחשפו פשעיו הרבים כלפי בני עמו (ואולי גם אלה של צ'ה), ייאלצו לא מעט אינטלקטואלים ברחבי העולם, וגם בישראל, להתנצל על כך שהציגו אותם בטעות כ"מופת".

   למרות כמה מההסתייגויות שלי בנושא הפוליטי, אני יכול בהחלט להמליץ על חוברת ומדריך "מטרופוליס" לכל מי שמתעניין בקובה, או מתכנן לנסוע אליה (השלמות נחוצות של ביקורת על המהפכה ותוצאותיה והריקבון החברתי, אפשר לקרוא בספריהם של רינלדו ארנס, אדוארדו מאנה, פדרו חואן גוטיירס ובכמה מספריי כמו "יומה" ו"האורות של מיאמי").

   אבל גם אם קובה תהפוך ל"אין" עבור התייר הישראלי אף יותר משהיא כיום, מעין קובה-הודו כזו (או שמא נקרא לה תרנגול הודו?), אולי כדאי שכותבים ותיירים ישראלים יגלו קצת יותר אכפתיות באשר לדיכוי העם הקובני ולא רק יתרכזו בשמחת החיים המופלאה והמידבקת של הקובנים, שהיא התרופה היחידה והמועילה ביותר נגד הדיקטטורה, באקזוטיקה התיירותית של האי ובהנאות הרגע של עצמם. קובה אכן מזמנת למבקר לא מעט רגעי הנאה, אבל תייר שיפקח את עיניו עלול לגלות, שבשעה שהוא נהנה ומשתעשע, לא מעט מקומיים סובלים קשות מנגישות המשטר וחיים בטרור נפשי מאוד לא אקזוטי, שלא מתנהל בהכרח בקצב מוסיקת הסלסה או מתאדה לעולמים יחד עם עשן הסיגרים.

(הערה: על קובה פרסמתי יותר מ-60 מאמרים, מדריך אחד במשותף עם אבי הזאב, וכן את הספרים הבאים: "הלילה של סנטיאגו", "האורות של מיאמי" ו"יומה". פרטים על ספרים אלה מצויים בקורות החיים שלי בבלוג זה).