בננות - בלוגים / ירון אביטוב / וילקומן לספר וונדרבאר על פרויילין קאפו ליבשן
ירון אביטוב
  • ירון אביטוב

    ירון אביטוב. סופר, עורך ספרים ואנתולוגיות, מבקר ספרות, עיתונאי, תסריטאי ובמאי של סרטים תיעודיים, טייל ומדריך טיולים באמריקה הלטינית ובדרום אמריקה. יליד חיפה, התגורר בעבר בירושלים, בהמשך בתל-אביב ושוהה כעת בחו"ל. פרסם אחד-עשר ספרים: שני רומנים, נובלה אחת, חמישה קבצי סיפורים, שני ספרי תיעוד ומדריך טיולים. פרסים ספרותיים: פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה( 1993), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1994), פרס מענק מטעם קרן עמו"ס (1998), ופרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ה (2005)

וילקומן לספר וונדרבאר על פרויילין קאפו ליבשן

 

 

רשימת ביקורת על "ליבשן", רומן מאת יוסי וקסמן, ידיעות אחרונות. פורסם לראשונה ב"כל הזמן" מקומון מעריב ירושלים, 2004

אלזו ואכ'זו. וילקומן לספר וונדרבאר על פרויילין קאפו ליבשן, הכוסית-הזקנה-צעירה, שמדברת בשעטנז מצחיק של גרמנית מלוכלכת ועברית של הרחוב, ועל הוונדרקינד-דומקוף השמנמן שלה, שהוא קצת הג'יגולו-קזנובה שלה וקצת הליבשן שלה וקצת הלאגרפירהר שלה, שמציל אותה מהסיוטים על אונקל אוטו הנאצי, שהפך אותה לזנזונת שלו, ומאז שירתה בו כדור אחד ברקה וגמרה עם החיים שלו התחילו "סוף החיים" שלה, כיוון שהוא לא מפסיק לצאת ממקום מחבואו במגרת הירקות ולרדוף אותה בצרחות "שנל! שנל!"  

    גבריאלה אנגל בת ה80- היא מ"שם". הייתה זונה של הנאצים והפכה כאן לאחות רחמנייה. העבר המסויט שלה כקאפו של הבנות בבלוק שבע לא מרחם עליה, ומדי יום, ובעיקר בלילות, היא יוצאת בביתה בבלוק 17 בגבעתיים לדו-קרב עם הזכרונות המבעתים שלה, כאילו רק החליפה את מספרי הבלוקים אבל לא את הוויית החיים. גבי פורטונסקי הוא גבר בן ארבעים פלוס, מעצב פנים בחברות הייט-שמייטק, שנשוי לאשה בשם אהבה, בן לאב הומו, שהיגר לדרום אפריקה אבל כולם סיפרו לילד שרק "יצא לעבודה", ולאם קצת מג'נונית שמתה בבית חולים לחולי רוח. גבי מחפש תחליף אם ומוצא את שכנתו הזקנה, שמתאהבת בו עד מעל הראש, וגם הוא בה, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. 

"אלזו, אני משוגעת עליו ולא איכפת לי מה יגידו השכנים. אם ירצה אפילו אלבש חצאית עור עם שסע בשבילו ובלי תחתונים. כן, זקנה משוגעת, זה מה שאני", אומרת ליבשן (עמ' 32), ומוסיפה: "אני לא סבתא'לה… אני כוסית חרמנית הייתי מעמידה לו את השטרונגול בכיף" (33). ואילו גבי מכהה בעצמו: "תתבייש, ככה לפלרטט עם זקנה שיכולה להיות סבתא שלך" (127). זה כמעט נגמר במיטה ובמחשבות על התעלסות ("חשבתי עליה וגמרתי", 27), אבל טוב שלא. זה היה מקטין את האמינות של הסיפור, שממילא נשמע כמעט מופרך ויכול להתקיים רק בתוך החוקים המאוד מופרעים שקבע לו וקסמן. 

   זהו ספר ביזאר על גיבורה ביזאר, דמות שיכולה להפוך לקאלט כמו אופליה שטאהל ההונגריה מה"אני מגמרת" ב"אסקימו לימון". גם היא ממציאה ז'רגון דיבור עצמאי משלה, מצחיק-עצוב אבל לפעמים קצת מוגזם (למשל, "הזזתי ת'תחת כמו השרלילה היא במרכז המסחרי", עמ' 22), גם היא רוצה ל-ג-מ-ר אבל במבטא ייקי, והגיל לא מפריע לה. כולם מתחילים איתה, ולכל מקום שהיא מגיעה היא מושכת המון תשומת לב, עד שגבר אחד אומר לה שהוא מכיר הרבה שייח'ים ערביים שהיו משלמים המון כסף כדי לבלות איתה את הלילה.

   אלזו, אבל לא רק על זה הספר. פרויילין ליבשן מגדלת חתולות רחוב, שהיא קוראת להן "הבנות שלי", על שם הבנות שהצילה בתור קאפו במחנה, אבל לא זכתה להערכה על פעולות ההצלה שלה. שיתפתי פעולה, היא מסבירה, כדי שאונקל אוטו "ישכח את הפיסטולה אולי הייתי רעה לפעמים, אבל נתתי חיים" (170). היא הייתה מגלחת את שיערן של "הבנות" אפילו במפשעה, מרקידה אותן לצווחות ה"שנל!" של אוטו, ולפקודתו, אף חיתנה פעם בעזרת רב אמיתי אחת מהן עם מקל של מטאטא חבוש במגבעת. החתונה הזו הסתיימה בזיון עם המטאטא. "אני רוצה לראות אותם עושים ילדים, מטאטאים קטנים", נובח אטו הנאצי (85). כאשר הרוסים נכנסו ושיחררו את המחנה רצו "הבנות" לנקום בליבשן, ורק חייל רוסי ושתיים מהן חילצו אותה.

   המוטיבים של החתולות והזיקנה מזכירים את "בדרך אל החתולים", ספרו המצוין של יהושע קנז, סיפור המסע של ליבשן עם המאהב הצעיר לאמסטרדם מזכיר את "מסעותיי עם דודתי" הקלאסי של גרהם גרין, ואילו האלמנטים של השואה והכתיבה האסוציאטיבית מזכירים את "אדם בן כלב" הבלתי נשכח של יורם קניוק. ועם זאת, למרות שכמה מוטיבים מזכירים ספרים אחרים, מדובר ברומן מאוד מיוחד ומאוד מקורי בנוף הספרותי של השנים האחרונות. וקסמן יכול להיחשב כצאצא ספרותי של קניוק. אצל קניוק הגיבור ניצול השואה משתגע, וחוזר להיות הכלב של אדונו הקלגס, ואילו כאן הגיבורה ניצולת השואה כמעט משתגעת וחוזרת בסיוטים שלה להיות הזונה של הלאגרפיהרר. השנים שחלפו, ניסיונות הבריחה והניסיונות להיות כוסית צעירה ופרחה זקנה, מין "זונה סבתא" כזו, שמעשנת צינגלה, דופקת בירות על הבר ומפלרטטת עם צעירים, לא מצליחים להשכיח את הסיוטים ולא משכיחים את המוות המתקרב, עד שהיא שואלת את נפשה למות.

   הספר נכתב בשני מונולוגים מקבילים, של גבי ושל גבריאלה. בתחילה, לכל אחד מהם יש את הקול והצבע שלו, אבל בהמשך דומה שהם כמעט ומתחלפים בתפקידים. גבריאלה מתחילה לחשוב ולדבר כמו גבי, ובעיקר גבי הוא זה שמתחיל לחשוב ולדבר כמו גבריאלה, ומפנים לגמרי את דמותה ואת העבר שלה, עד שהוא מרגיש כאילו הוא ניצול הלאגר בעצמו ויכול לספר בשפתה את סיפור החיים המאוד מטורף שלה. ואלזו, דאס איסט גוט. ספר וונדרבאר. משו-משו.

 

2 תגובות

  1. יוסי וקסמן

    ירון יקירי
    עוד כשפורסמה הביקורת שלך רציתי להודות לך עליה, אבל לא הזדמן לי
    אז הנה, הזדמנות נהדרת: תודה רבה רבה!
    איזו התרגשות לקרוא מילים כאלה.
    שתהיה לך שנה טובה אי שם בדרום אמריקה.
    יוסי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לירון אביטוב