בננות - בלוגים / יוסי וקסמן / הזמן הטרוף של איריס קובליו
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

הזמן הטרוף של איריס קובליו

ספר השירים והציורים 'זמן טרופות' יצא לאור לא מכבר וזכה לכמה ביקורות – כולן מרחיבות בפן הפואטי-ספרותי ומצמצמות בפן האמנותי-הפלסטי. חשתי צורך לתקן את המעוות ולהרחיב בשיח על ציוריה של איריס קובליו, שהם לא ציורים מאיירים אלא עומדים בפני עצמם, כעין תערוכה מודפסת בספר.

     זהו דואט מפרה בין המשורר משה יצחקי והאמנית איריס קובליו, ולא פעם יוצא שדווקא השירים הם אלו המאיירים את הציורים, דבר נדיר לכשעצמו.

לציוריה של קובליו התוודעתי לראשונה בבלוג המשוררים, הסופרים והאמנים 'בננות', שם משתתפים אמנים כמו לאה איני, אמיר אור, ננו שבתאי, יעל ישראל, ענת לויט, דפנה שחורי, עדי עסיס, יחזקאל רחמים, אסתי ג. חיים, זאב אנגלמאייר, נולי עומר ועוד רבים וטובים. לא הכרתי את עבודותיה של איריס, שכן היא נעדרה מהנוף האמנותי לשנים אחדות, וזה לה סוג של "קמבק" (היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, במוזיאון הרצלייה ובגלריות פרטיות).

     קובליו בחרה לצייר על חפיסות של תרופות, חפיסות שאותן היא מפרקת ופורשת, ומציירת על צידן הקדמי, על הטקסט והגרפיקה ממש, או על צידן הפנימי המחוספס. היא מציירת בצבעי מים, ושולטת בטכניקה ביד וירטואוזית, אבל לא פעם בוחרת לשבור את הכלים ולהתפרע.

לוריוואן, רסיטל, פריזמה פורטה, קלונקס, ציפרלקס; אלו התרופות, או הטרופות של איריס. במין ריטואל אובססיבי היא אוספת את חפיסות התרופות שהשתמשה בהן, מפרקת אותן, פורשת אותן ומציירת עליהן, כמאשרת לעצמה שאכן הצליחה לנצל את התרופה עד תומה; מותירה איזושהי הוכחה, עקבה, בעולם – הנה, התרופה והאמן חד הם, התמזגו לישות תֵרַפּויטית אחת, רפאו את עצמם ורפאו את העולם.

     אך הדברים אינם כפשוטם, ובציורים ניכר כאב גדול מאוד, על אף הטכניקה הרכה לכאורה – ציור אקוורל. איריס פוצעת את הקופסאות בציוריה, כאילו ביקשה לפגוע בתרופה, להרוס ולנטרל אותה כדי שלא תוכל לרפא, כאילו ביקשה להישאר חולה. לפעמים היא קורעת וחותכת חלקים מהחפיסה, לפעמים היא מחוררת אותה, או שהיא מדביקה על הציורים אלמנטים זרים, "מפריעים", בכוונת תחילה – שיער אנושי, רצועות זהב, פיסות בד. אכן, העבודות אינן "יפות" לכאורה, אף שממבט ראשון העין טועה לראות דיוקנאות נעימים ונופים בהירים. אבל במבט שני ושלישי אנחנו מזהים את הכאב, את החרון והשיגעון המתפרץ מהעבודות.

מהו זמן טרופות-תרופות? הזמן של החולי, שלפני נטילת התרופה? הזמן של פעולת התרופה על הגוף והנפש? הזמן שלאחר הריפוי לכאורה? לקובליו אין תשובות לשאלות הללו, היא מבקשת להותיר אותן לא פתורות, מטרידות, מעיקות על הצופה בעבודותיה בכוונת תחילה.

     כוחן של העבודות נובע מהאינטימיות שלהן, שכן הן קטנות, גודלן כגודל קופסת תרופות, והצופה מחויב בהתבוננות עמוקה כדי לרדת אל פשרן, כדי לגלות עוד ועוד דברים המסתתרים בהן. כוחו של הפורמט ממש מכריח את הצופה להתקרב ולהתעמק בעבודה, וקובליו אינה עושה הנחות לאיש. ניכר בה שהיא מתריסה: "אם אינך מוכן להתקרב, ואולי אף להסתכן בכך, עדיף לך שתמשיך הלאה". עבודותיה אינן מתחנחנות אל הצופה, הן שואלות שאלות קשות על הקיום האנושי, על מהותה של המחלה, על השיגעון…

ניכרת בעבודות של קובליו משיכה עזה אל הטבע הבראשיתי, זה של הנוף וזה של נפש האדם, משיכה שיש בה גם סוג של רתיעה, או פחד מהיפה, מהמושלם. היא בוחרת לצייר פרחים, לכאורה יפים, מושלמים – כלנית, אמריליוס, ציפור גן עדן – אבל גם בפרחים הללו ניכר הכאב, ובשילוב עם חפיסות התרופות הם הופכים למעין פרחי סם, או פרחים שמיצויים יוליד לא רק תרופה, אלא גם שיגעון.

     בדיוקנאות מעזה קובליו ללכת אף צעד אחד רחוק יותר; הם משתלטים על פורמט הקופסא, לפעמים אף מתפרצים אל מחוץ לגבולותיה, נחתכים, נקרעים, נמרחים. אלו דיוקנאות של מצבי נפש, אף שניתן לזהות תווים של ילד, גבר מזדקן או אישה ישֵנה. קובליו הפסיכולוגית מפרקת לא רק את הקופסאות, אלא גם את מושאי ציוריה, ועושה זאת ביד בוטחת, וירטואוזית, כזו שאינה מניחה לאף פרט (נפשי) ללכת לאיבוד. כוחה של קובליו טמון באובססיביות שלה, בהבנתה את הנפש האנושית, ובידיעה שיופי אינו דבר של מה בכך, אלא טעון חקירה שלפעמים מגלה אותו בשיא כיעורו ועליבותו.

משבחרת ללכת בדרכה ובחקירותיה של איריס קובליו, אתה צפוי למסע מרתק,  לא פשוט, מסע אל אותו זמן לא ברור, מעומעם – זמן הטרופות.


5 תגובות

  1. כתבת יפה מאוד. אנחנו לא בעניין כפרות ומגיע בהחלט לספר היפה הזה ביקורת יפה כמו זו שכתבת.
    דיברת על אינטימיות וזה נכון שהעבודות מאוד אינטימיות, גם בגלל גודלן המחייב להתקרב עד מאוד (עד מרחק נשימה).ואני חושבת שבזכות האינטימיות הזאת שיש בין הקופסאות לאיריס היא מרשה לעצמה לקפל, לפרוס , לקרוע. אבל גם מתייחסת (משתלטת) אליהן בחן מחושב : פה מראה ברקוד, שם את השם. הכל מדוד ומדויק.
    הדו שיח שנוצר בין איריס למוצר היומיומי הפשוט הזה שבדרך כלל ניזרק לפח, בלי להסתכל עליו יותר מידי, מרתק וגורם לנו "לקרא" כל ציור בתשומת לב.
    מי מלווה את מי, השירים או הציורים? זה דואט, שני קולות. והם מנגנים כאן בהרמוניה מופלאה, מעשה אמנות.

    • ייחודו של זמן טרופות מלבד מעשה האמנות המדהים, הוא בנקודת ההתכה בין האמנויות, בצעד הנועז, אשר אינו מובן מאליו. הוא מעבדה המזמינה את הקוראים והצופים לחוש את התהליך, לבחון את הקונטור עד כדי טשטוש, להתבונן בדואט: ציור ומילה. השירים אינם מאיירים את הציורים וטאלה אינם מאיירים את השירים, אלא מגיבים, משוחחים, נענים. כך הרושם שלי כקוראת. ההבחנה של לוסי מדייקת להפליא. אין ספק שהציורים על האריזות הם עולם ומלואו וראויים ביותר להתבוננות פרשנית עמוקה.

  2. יעל ישראל

    רשימה נהדרת טרונץ' אהובי. גם אני גדולת הנאחסיות, שלא באתי לתערוכה של אירסקה, וגם לא לתערוכתך, ואתה הרי הנשמה שלי. בואו תקלעו עלי חיצים ביחד. מגיע לי. מיה קולפה. שניכם נהדרים.

    • שכחתי לכתוב שגם אני לא הגעתי לתערוכה שלך יוסי. זה נפל בתקופה שנסעתי לארה"ב והיה לפני ואחרי…אבל אתה לא אוהב תירוצים.אז רק התנצלות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן