תיקון הנשמה

מאת: אריאל קרס 
מתוך ריאיון עם יוסי וקסמן במוסף "מעריב סגנון"
יוסי וקסמן ארג מהחומרים של חייו את ספרו "אל נא תאמר לי שלום". עברו הדתי וההווה ההומוסקסואלי שלו משתקפים בסיפורי נשמתה של יהלומה לוי המתה, שהם ביקורת נוקבת על החברה הישראלית.
  לא קל להיכנס לספרו של יוסי וקסמן "אל נא תאמר לי שלום" (הוצאת כתר). הסיפור נסב על זכרונותיה של יהלומה לוי, אשה "ספרדייה" או "פרענקית", בת היישוב הישן בירושלים, המגוללת את סיפור חייה, אהבותיה, שנאותיה, השמחות, ההשפלות וכל היתר. לא קל, כי על פניו יש כאן מעין רומן למשרתות. וקסמן עצמו מודה: "אפשר לקרוא את זה כמלודרמה, סרט ערבי. אבל בפנים החבאתי סכינים".

לווקסמן יש משרד לעיצוב תערוכות. הוא מקים שם ביתנים לחברות גדולות בארץ ובחו"ל. אבל זו רק הפרנסה, לדבריו. העיקר זה הכתיבה, הכרה שהבשילה אצלו לאט לאט. "נוכחתי עד כמה הציור מוגבל לקנווס, לגלריה ולקיר של המוזיאון. אחרי שאיירתי כמה ספרי ילדים, כתבתי כמה ספרי ילדים ועברתי לספרי מבוגרים". 

– כתיבה יותר קומוניקטיבית מציור?

"בוודאי. בציור, אנשים באים לראות אותך בגלריה או במוזיאון, ולא תמיד מבינים מה אתה רוצה מהם. ספר זה הדבר הכי חזק. אנשים מחרבנים, שותים, אוכלים וקוראים ספרים, ועד שלא ישבטו אותנו זה לא ישתנה".

– הומופוביה בעידוד ממלכתי.

"עכשיו, כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שיש בזה איזה היגיון, כי הומואים פשוט קל יותר לסחוט. היום זה לא רלבנטי, זה כבר לא קשור לחיים שלי עכשיו, וחוץ מזה – אין לי ארץ אחרת. צריך לאהוב את הכלה איך שהיא".

– הספר מלא בדימויים מטרידים של רקב והתפוררות.

"ההתפוררות הפיסית היא סוג של מטאפורה להתפוררות נפשית. במשך כל הספר יהלומה מפוררת את הנשמה שלה, עושה לעצמה אנליזה, מפרקת את עצמה כדי לבנות מחדש את השלם. חשבתי לעצמי, למה אשה תתגעגע כשהיא נהפכת לאוויר? לטעם של האודם על השפתיים, לטעם של הקפה והעוגה; לצביטה של העגילים על האוזניים, לקשקוש של הצמידים על הידיים, לווסת שלה, לצלוליטיס שלה… מכאן היא מסתכלת לאחור ומספרת את קורות חייה, מנסה להשלים ולתקן. לפי הקבלה הנשמה מתגלגלת כדי למצוא תיקון, להזדכך. גם מי שלא מבין בקבלה יוכל להזדהות, כי הקטע של מירוק הנשמה, שהוא החזרה בתשובה האמיתית, נראה לנו טבעי. זה טבוע בעם שלנו".

– משה, בעלה של יהלומה, הוא גבר די נלעג, והגבריות הישראלית לא יוצאת אצלך טוב. 

"הגבריות הישראלית כוחנית באותה מידה כלפי נשים, ערבים, הומואים, מכוערים וכל מי שחלש. משה הוא לא רק נכה פיסית, הוא גם נכה נפשית. הוא השאקל, משחק אותה, שם על עצמו ערפל של שב"כניק, אבל הוא לא גיבור גדול – רק עליה ועל שאר בני משפחתו. בסוף גם יהלומה מבינה את זה". 

– לא רק הגבריות יוצאת אצלך בשן ועין. יהלומה לוי מציבה בעצם מראה, לא מחמיאה במיוחד, מול הישראליות בכלל.

"השתמשתי בה כמו מראה בבתי מלון, כזאת שמגדילה עד שאתה יכול לראות את השחורים בפרצוף. היא אשה פשוטה, ספרדייה, כאילו מטומטמת, אבל יותר חכמה מאלף פרופסורים. היא לא מציגה תמונה אובייקטיבית. היא מתעניינת בשמלות ודברים כאלה, אבל היא אשה מאוד חזקה, מטאפיסית. בעזרתה רציתי לקיים דו-שיח עם הישראליות והיהודיות שלי".

– יהדות והומוסקסואליות לא ממש מסתדרות ביחד.

"ביהדות אומרים, למשל, שמי שאין לו ילד הוא לא בנאדם שלם. היהדות שלנו שולטת בנו גם אם אנחנו לא מודעים לזה. ינקנו את זה עם החלב. אבל לא רק היהדות מתנגדת לזה. כל דת מונותאיסטית מקדשת את המשפחה, ומי שאחר נדחק לשוליים. המאסה של העולם זה אבא-אמא-ילדים. גם בטבע זה כך".

אל נא תאמר לי שלום, בעריכת פביאנה חפץ, הוצאת כתר