בננות - בלוגים / / אל נא תאמר לי שלום, מתוך הפרק הראשון של הספר
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

אל נא תאמר לי שלום, מתוך הפרק הראשון של הספר

 

 

כשהייתי צעירה האמנתי שיש חיים, חיים של ממש, כאלה שיש בהם תודעה והבנה ואהבה, ואפילו שנאה, באבנים ובעצים ובפרחים ובעצמים הדוממים בכללם. הייתי מדמיינת בעיני רוחי את העצמים ורוקמת מסכות חיים שלמות שהתגלגלו בהם בעל כורחם, בלא שירצו בכך. מהיום שאני זוכרת את עצמי היו לי תכונות כמוסות, מבהילות, להבחין בנשמתם של דברים, אך בימים ההם פסלתי הכול כמחשבות של טירוף, הבזקים ילדותיים שילכו וידעכו עם השנים. הם לא דעכו מעולם.

 

עם הזמן למדתי לקבל את העולם כפי שהוא, להשלים איתו ולא לראות את הפחדים והשנאות שלא היו בו באמת, אלא נשקפו אלי דרך מראת נשמתי המעוותת; אספקלריה חד ממדית, רשעה, שניפצתי בהנאה לאלפי רסיסים מסנוורים, אשר האירו לי את פני הדברים ללא הכיסויים שאנו נאחזים בהם כדי שיגוננו עלינו. למדתי להיכנס למחשבותיהם של בני אדם ולנבור ביצריהם הקטנוניים המצחיקים. למדתי לחדור דרך קירות.

 

תומר, הצעיר בבני, אינו שומע לי. מבחינתו אני לא קיימת. אני שקופה. הוא כבר גדול ובוגר דיו כדי להחליט  כל מיני החלטות הרות גורל (כך הוא טוען). הוא הרי בן עשים ושתיים. תומר יפה כל כך כשהוא מבריש את שערו בבוקר מול המראה. גבר ממש. מתחשק לי לחבק אותו חזק-חזק, לצעוק לו לתוך אוזניו העדינות כמה אני אוהבת אותו. אבל הוא אטום. איקס אטום. לפעמים נדמה לי שהחלב הישן שלי עוד קרוש על שפתיו הבשרניות. אני מסתובבת בחדרו השכור והוא אינו רואה אותי. אני אחכה עד שיבחין בי. לא אוותר. אני יודעת שהוא יתעורר יום אחד, האיקס המתוק שלי, יבוא ויגיד לי: שלום, אמא. כמה התגעגעתי אלייך. ובינתיים אמשיך להיכנס ולצאת דרך קירות. אני הרי כל כך טובה בזה. אלופה ממש.

 

לפעמים, כשמזדמן לי לבקר אצל אהובה או אצל שפרה, אני מתגעגעת מעט לימים ההם. אמנם זנחתי את כל אותם הבגדים והכיסויים והרגשות שהיו לי לבית אסורים; אך גם היום, כשאני נתקלת באיזו שמלת כותנה תפורה היטב או באיזה כובע מעוצב בקפידה, שבה ועולה בי מן המעמקים החשוכים שהשתחררתי מהם אותה תחושת החמצה עדינה.

 

כיצד זה שעדיין אורבת לי קללת הזמן? ואולי לשם כך אני עדיין כאן, על אפי ועל חמתי, מחפשת אהבה, מגע, סתם איזו לטיפה, כדי להשיב לעצמי משהו מנעורי האבודים? היה לי נוח תחילה לחלק את הדברים כפשוטם: לאהובה מחשבות זדוניות  ולשפרה מחשבות של חסד. אהובה לקחה לי את משה, ושפרה החזירה אותי אל הדת. העולם מלא באנשים, והם אינם מתחלקים לאנשים טובים ואנשים רעים. העולם בכלל אינו טוב או רע. לפעמים יוצא שהדברים הרעים הם אלה הטובים ולהפך.

 

התפתיתי לנקוף בליבה של אהובה בימים הראשונים. הייתי נוקשת לה על מחשבותיה המסופקות, על חלומותיה הוורודים שהיתה מתענגת עליהם בשנתה. הייתי סובבת בחדר השינה החדש שלהם ומטילה עליהם פחד ומורא. כל היום הייתי מייחלת ללילה שבו אבקר אצלם ואערער את האיזון הדק לכאורה של שניהם. היו אלה ההנאות הקטנות שהביאו אותי למעשים ההם, קנאות גשמיות שעוד קיננו בי בתחילה, לפני שהתנקיתי. הייתי מסוממת בסמי רוע, הייתי מכורה להם בעל כורחי.

 

הגעגועים קשים. הגעגועים מסנוורים אותי. כיסופים לכובד הגוף, לבשר המדולדל, לצלוליטיס, לקשקוש הצמידים על פרקי הידיים ולצביטת העגילים על תנוכי האוזניים, לטעם המלאכותי של האודם על השפתיים. הגעגועים הורגים אותי בכל פעם מחדש. מתי להתחיל? בימים הרחוקים בירושלים המנדטורית, כשמשה ואני הכרנו בראשונה, כשנולדו הילדים, ואולי עם הופעת גלי החום הראשונים, או בימי הסרטן? הדברים מתערבלים, מקשים עלי, סוגרים אותי, דוקרים בי מה שלא יוכל להידקר עוד, חונקים בי את המעט שעוד יכול להיחנק. להתגלגל באבן, בעץ, בפרח, בפסלון הבודהא הבורמזי שאצל שלומי ודני, להתגלגל בחתול אשפתות כדי לזכות בתשומת לב, בלטיפה, במגע קטן של חיבה.

 

אני מביטה מן הצד ואיני מאמינה: הטבעות נשלפות מאצבעותי והולכות ברמייה אל האישה האחרת, הבית הולך ומתרפט, הרהיטים המשפחתיים שכה עמלתי להבריקם מוצאים את דרכם אל בתיהם של אנשים זרים; להיות נוכחת-לא-נוכחת, לזעוק בלי שישמעו את זעקותי, להתחשבן בלי להיות מוחשבת. הגוף הישן נזנח כמו מעיל חורף בלוי, מתנפח מנוזלים שלא מצאו דרך להתנקז במקרר של בית החולים, מתכלה, מתפורר, נעלם; גלי החום המוכרים שהתחלפו בגלי קור; מראות האיברים הפנימיים שלי בפעם הראשונה; הכבד, הלבלב, הריאות, הגרורות. השיניים היפות, שכה הרבו לדבר בשבחן, ממשיכות לזהור באדמה ההררית החומה, הפטמות נעלמו כבר בימים הראשונים, הנרתיק והחלחולת מיהרו להימס. אילו רק יכולתי לנחם את אהובי נפשי, את ילדי, את אחי ואחיותי, להסביר להם שאני כאן, לידם, איתם.    

 

 

 

מתוך "אל נא תאמר לי שלום", מאת יוסי וקסמן, הוצאת כתר

17 תגובות

  1. איזו פתיחה מסחררת !

    אני עוד עלול לקרוא את הספר הזה עד הסוף !

  2. וכמובן ברכות ענקיות על הוצאתו לאור.

  3. יפה יוסי, ויאה לאחת שלחברה שלה קוראים שפרה(!) לנוח על משכבה בשלום. אני מבין שהיא חוזרת להטריד?

    • היא בעיקר חזרה להטריד אותי, ובגללה בכלל התחלתי לכתוב.

      אבל הרוח חיה בי עד עצם היום הזה, ובמיוחד בימים אלה שלאחר ט" באב, יום מותה והולדתה.

      היא היתה אמי.

  4. יוסי, פרק הפתיחה הוא מהלומה כתובה היטב. והוא מסקרן כי הוא מלא אפשרויות. הרומן עם משה, הפרידה ממשה ("לטובת" אהובה), החזרה לדת (בהשפעת שפרה), המחלה הנוראה, הפרידה הסופית.

    ומאין צצו פתאם פסלון הבודהא הבורמזי של שלומי ודני? אלה אותם שלומי ודני שנסעו עם הרבנית לאלכסנדריה? זה אותו דני, שאוסף עתיקות מכל מיני שוקי פשפשים ועושה לדני חיים קשים בניקוי האבק ובהצרת צעדיו בדירת שני החדרים וחצי בת"א? ומה עלה בגורל רהיט העץ היפה מהכנסייה בבית לחם? עדיין אצל דני ושלומי? אפשר לראות?

    ואל נא תאמר לי שלום. אמור רק להתראות, יוסי.

  5. יפה באמת. קראתי כאילו היה שיר, וזה אכן שיר!

    • תודה, סבינה יקרה שלי!

      מת כבר להיפגש ולטייל בג"בלייה…

      ובכלל, בעקבות הבלוג של בננות הגעתי למסקנה שאני קוקסינל בכלל – משורר בתוך גוף של סופר. ואני שוקל עכשיו ניתוח לשינוי מין…

      שירה בעיני היא שיא הנשגבות לפני המוזיקה, שהיא בכלל נגיעה בכנפי המלאכים…

  6. יוסי, קראתי את הקטע. כתוב מאוד יפה. אתה מצליח לכתוב בקול נשי מאוד מדויק. זווית הראייה של הדמות היא שלמה, הד מחיים רחוקים ואחרים. הפראזות שלה מאוד מקוריות, למשל, הולכת דרך קירות. מדוע לא תטעים אותנו בקטעים נוספים מן הרומן הזה שפורסם ב-1999 וקשה להשיגו, אלא אם כן יש כאן בעיה של זכויות עם ההוצאה. אם לא, למה לא תיתן עוד קצת-הרבה מתודעתה של הדמות הנשית המרתקת הזאת. רני

  7. יוסי, הפסקה האחרונה מעוררת סקרנות להמשך.
    הטבעות נשלפות מאצבעותי והולכות –
    אאוץ"
    חזק

  8. יוסי,
    זה נשמע מרתק, זווית מפתיעה, כתיבה משובחת, מציפה.

    אחפש אותו בסטימצקי הקרוב שלי.
    תודה, בהצלחה

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן