בננות - בלוגים / / אולי תצילו אותי
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

אולי תצילו אותי

 

אולי תצילו אותי
נובלה בהמשכים מאת יוסי וקסמן

א

ערב טוב, משפחת קדמי, אפשר להיכנס בבקשה? לא, אנ'לא מהאגודה למלחמה בסרטן, וגם לא מעמותת הנכים המסכֵּנים שאכלו אותה עם פּוֹליוֹ, סתם נכה פרטי, ולא צריך נדבות מאפאחד, בָּרוּכַשם, נוּ, אפשר לשבת כאן, בצד, בַּפינת אוכל? רק לשבת, באמת שלא צריך יותר מזה, להתבונן בכם בשעת ארוחת הערב, לבריאות שיהיה לכם, שאין לי איפה לשבת ככה ולהציץ במשפחה נחמדה מסביב לשולחן, לנשום קצת אוויר של בית, להתפייס עם הנשמה שלי, לנחם את הגוף העקום שלי, שהמזג אוויר משגע לי את הפרקים ואת השרירים, הנֵה, לא יכול להזיז את הצוואר כמעט, וגם הרגל הזאת בקושי סוחבת, חתיכת קרֶש, וגם אין לי מי שיאהב אותי, כי כל מי שאהב אותי כבר מת, או חשוב כמו מת, מבחינתי ז'תוֹמֶרת, הילדה שלי שמתה ממש והילד שלי שזנח אותי ושכח אותי, וגם המאהבת שלי, הישנָה, שכנראה נהרגה בפיצוץ בקפה ונציה לפני חמישים שנה, אללה יִירַחַמהּ, שבגלל זה נשארתי ערירי מכל הבחינות, כמו אירקָה המשוגעת מהאיטליז בשדירות ירושלים, רק שאצלה זה מהיטלר, ומהאופי המזופת שלה, שתמיד היתה קוטלת גברים מקצועית, קצבית בנשמה, איך שהיתה חותכת בבּשׂר החי, יא אלוהים, מדמיינת שהשְפוֹנדְרה זה האדון אופטשטוּרמפיהרֶר שלה וחותכת, נוּ, היתה מאוהבת בי הגברת, והיתה שומרת לי את הפַלְש פילֶה הכי-הכי, חת'כת ערירית כמוני, חולירע, מה נשאר לי בחיים שלי, מה? ההומו הבּוֹנבּוֹן מקפה אֶנגֶל והזונות המזדקנות מקצה ארלוזורוב, שהם לא משפחה ממש ולא אוכלים ארוחת ערב כזאתי, ביציה עין וסלט ירקות חתוך דק-דק ושוקו בכוס מזכוכית ולחם קימֶל שקניתם במינימַרקֶט וגבינה צהובה עם זיתים ירוקים במשקל וגם חומוס 'אַחלה' על יד בשביל שיהיה טעם, ריח של בית שחסר לי, נוּ, גם אישתי מתה, ואמא שלי מתה, אפילו דודה אסתר שהיתה אלופת הביציות עין כבר מתה, באמת לא הרבה אני מבקש, אדון קדמי, רק לשבת וליהנות ממכם, שאתם משפחה אידֶאלית כזאתי, כמו שחשבתי בזמנו שתהיה לי, אבל לא יצא לי, מילא, בבקשה גם ממֵך, גברת קדמי, רואים עלייך שאַת אישה טובה ואמא אל"ף-אל"ף, עובדת בחוץ וצריכה להספיק לבשל ולכבס אחרי שחזרת מהעבודה, תרחמי עלי, גברת קדמי, אולי אַת מחפשׂת סבא לילד שלך, כי אני יכול להיות סבא פנטסטי, וגם בֵּייבּי סיטֵר מצוין, יש לי פֶּה, אוֹהוֹ, ויכול להצחיק את הילד ולעשׂות שהוא יחבּב אותי בצ'יק, אולי גם אתם תחבּבו אותי, תראו שתאהבו אותי, כי אני כמו קוסם של בר מצווה שיודע לעשׂות שיאהבו אותו, בחיי, נוּ, תביאו לי כיסא, ארבע קומות לא הולך ברגל בגילי, אין לי אוויר, שתכף אני מתעלף לכם פה על השטיח עם הפְרַנְזים שקניתם בקניון, ותביאו גם כוס מים, כי הפֶּה התייבש לי, תעשׂו לי חֶברה בחורף של החיים שלי, שלא אחשוב יותר מדַי מחשבות רעות ואחטוף איזה התקף, אתם הרי אנשים טובים, אנשים טובים באמצע הדרך, כמו בשירים של הגבעטרון מהתקליטים הישנים של הגברת שלי ז"ל, איך שהיתה שרה לי שירים של ההתיישבות העובדת איך, אפילו שהיינו בית"רניקים שׂרופים במוח, שהיתה לי חולשה לשירים רוסיים וכאלה, חתיכת קוֹמפּלֶקס, נוּ, תזמינו אותי לשולחן היפה שלכם שיוצא ממנו ריח כזה, של משפחתיוּת, ריח שמזכיר לי את הימים ההם, הרעננים, הבתוליים, כשרק עברנו לגור בשיכּוּן חיסכון ביפו וחשבנו שהגענו אל המנוחה, איפה, אני בכלל לא מתנגד שתזמינו אותי, בעצם, אני מת שתזמינו אותי, מת, ושתעשׂו אותי חלק ממכם, בשׂר ודם ממש, כאילו שהילד המותק שלכם התחתן עם הילדה הנהדרת שלי, אפילו שהיא מתה וקברו אותה בַּבֵּית קברות ירקון לפני שבועיים, ורק קול נשאר לי ממנה, קול, מילים יפות בַּטֵייפּ פיליפּס שלי, 'מאדאם בּוֹבַארי' ו'מיכאל שלי' וכאלה, שהיתה מאוד אינטליגנטית הילדה, הקריאה ספרים שלמים לקסֶטות של עיוורים, הקריאה בהתנדבות, קוּקוּאית עם יצֵר של הרס עצמי, התחילה לצאת עם ערבי אחד, עיוור, שהתאהב בה ובסיפורים שלה ושהביא עליה את כל הצרות, כולל המוות שלה שנגרם לה מהפעילות עוֹיֶנת של הנהג שלו, שגם הוא התאהב בה, חתיכת שַאהיד קזנובה, וככה הפך לי את החיים שלי 180 מעלות בלי שרציתי, להעניש אותי על הדם בידיים שלי, על האהבה ההיא, בעַגַ'מי, שכבר אין לי טענות לאף אחד, חס וחלילה, סמרטוט בצורה של בנאדם, ההוא למעלה נותן ולוקח, ולקח לי גם את הימנית שלי, הלכה לי בשער מנדלבאום, הלכה בשביל המדינה הלכה, נוּ, הלכה סתם, גברת קדמי, למה אַת בוכה פתאום, אמרתי משהו לא טוב? תסלחי לי אם אני עושׂה לך מצברוח רע, שלא התכוונתי בכלל לעשׂות לך רע, אני דווקא אלוף בלסַפֵּר בדיחות, וגם הז'רגון שלי מצחיק באופן יוצא מן הכלל, ז'רגון של חרמנים זקנים לא מסוכנים, ככה ההומו הבּוֹנבּוֹן מקפה אֶנגֶל תמיד אומר לי, נוּ, ערבי יהודי ואמריקני הלכו לזונה רוסייה, מחכים אצלה בפרוזדור וההיא מתפשטת בינתיים, וההם רבים ביניהם מי ייכנס אצלה ראשון, הערבי מאיים לפוצץ ת'עצמו על המקום אם לא ייכנס ראשון, האמריקני מאיים על הערבי שעליו לא מאיימים, קשרים יש לו באֶף-בּי-אַיי, והיהודי, בזמן שהערבי והאמריקני מתווכחים, מוריד את הז'קט ואת הקַפֶּלוּש בשקט בשקט ונכנס אצלה ראשון, מין הון להון וכבר שכחתי ת'עוקץ של הבדיחה הזאתי, בחיי, גברת קדמי, החיוך שלך מבלבּל אותי, נוּ, תצחקי עלי, גברת קדמי, תצחקי ככה, יופי, אַת אישה מאוד יפה כשאַת צוחקת, וגם מושכת, אוֹהוֹ, באמת יש לךָ המון מזל, אדון קדמי, תפסת לך אישה חתיכה כזאתי, שגם עובדת וגם מבשלת, דוֹנָה אידֶאָלָה ממש, ככה גם אישתי ז"ל היתה בזמנה, וגם יפהפייה כמו בסרטים, עם עיניים שחורות גדולות, אפילו שהרכיבה משקפיים, ועם לב של זהב שהיה סובל ממני, מסכנה אחת, אבל היא מתה מזמן, סרטן בלבלב וברֵיאות ובעצמות ואיפה לא, ונשארה צעירה ויפה לנצח, כמו הַלינה, האחות האמיצה של אירקָה המשוגעת משדירות ירושלים, ההיא הקצבית, הַלינה שנפלה מהחלון בקומה העשירית, לא רצתה לנסוע איתם לפנסיון-חמישה-כוכבים-אושוויץ, למה מה, עשׂתה להם דווקא, חירבנה על הגסטפו שעלו למעלה וצעקו עליה, שְנֶל, שְנֶל, רדפו אחריה בכל הבית, עד החלון רדפו, שהיא ניתקה מהמשקוף כמו נוצה אבודה מרחפת ברוח, נשרה כמו עלה מת, וככה עשׂר קומות, ילדה רזה כזאתי, והתרסקה להם על המדרכה, דווקא להם נאצים אוכלים בתַחת, ונשארה יפהפייה לנֶצח, קיבּינימַט, הלוואי שהייתי נופל מהחלון בעצמי וגומר עם הכול, אבל אני פחדן בנשמה, תמיד הייתי פחדן, אולי זה מה שהציל אותי מהחיים שלי, רק חבל שיצאו לי חיים אפורים כאלה

 

 

3 תגובות

  1. יוסי,
    אני שעולמי ר כעולם הנמלה התוודעתי לראשונה לכתיבה שלך כאן בבלוג. בתחילת הקריאה, הבקור שלך אצל קדמי ובקשתך, הזכירו לי שהייתי בבית קפה עם משפחתי, ואיזה זוג בא להתישב לידינו בשולחן, ופתאום הגבר לקח את הכסא שלו עבר לשים אותו כמה שיותר קרוב אלינו, אבל עם גבו אלינו. תמהתי על ההתנהגות. אחר כך חשבתי אולי הוא בעצם רוצה להרחיב את המעגל שלו. אולי הוא לא מרגיש בטחון עם המתלווה אליו.
    לגבי הטקסט שלך, הוא מעביר חזק מאוד מנטליות מזרח אירופית משום מה. קשה לי להסביר למה. יש הרבה הומור. טקסט חזק. הוא צילום של באמת הקרע שמתרחש בין מזרח ומערב. ונסיון להתחברות לקדם. אבל מתוך ריכוז עצמי עצום, ומתוך שממה קיומית שכזו.

    • אכן, יש כאן איזה ניסיון לשיקף הניכור הישראלי, שאנחנו קוראים לו בכל מיני כינויים, כמו "השד העדתי", "אפלייה מתקנת ולא-מתקנת", "מיעוט אתני" וכד"; כינויים שלא תמיד מדייקים בתיאור המציאות. זוהי בדידותו של האדם המודרני (והפוסט מודרני) בעידן הפוסט-קולוניאלי. שהרי הוא לא אופייני רק לנו – ראי צרפת, בריטניה, דרום אפריקה… ובכלל, תשוקתנו הבלתי נסבלת לתייק כל דבר, להסביר כל דבר במונחים פסיכולוגיים ואנטרופולגיים, מטשטשת לנו את המציאות האמיתית של הפרטים המרכיבים את השלם החברתי. אני, בתור עראקי-יווני-רוסי-גליצאי, ממש לא מתחבר לשטויות העדתיות למינהן, ולפעמים יוצא שאני עומד מן הצד, משועשע, ולא מאמין לתיקונים ולקלקולים מבית היוצר של החברה הישראלית.
      אמירה יקירתי, חן חן לך על התגובה, ומקווה שתקראי עוד חומרים שלי. ברוכה הבאה לפורום.

  2. שאני אוהבת גם את זה…. איף….

    תביא עוד, אני רעבה.

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן