אולי תצילו אותי – פרק רביעי

 אולי תצילו אותי
נובלה בהמשכים מאת יוסי וקסמן


ד

שתיים סוכר, בבקשה, אדון קדמי, ובלי חלב, כל הכבוד לך, שככה רחצת את הכלים של הארוחת ערב שלנו, ובלי להתלונן בכלל, ועשׂית ספונג"ה אחרי הטִפטופים שלי, והשכבת את הקטנצ"יק, באמת כל הכבוד, חתיכת פמיניסט, איפה מוצאים גברים כמוך? והגברת הבעלת הבית שלךָ יושבת עם הרגלים למעלה, כל הכבוד גם לה, מה? אתה גם אופה עוגות? אוּוּוּאַאַאַההה, גבר מציאה ממש, מציאה, נוּ, גברת קדמי, תפסת את אלוהים בביצים, אה, הוא מובטל האדון, לא נורא, אפאחד לא מושלם, היום זה דווקא בָּמודה להיות מובטל, לא? גם אני הייתי מובטל איזה ימים, אחרי שהורידו את הוילון על המסך בקולנוע אצלנו בג"בּליה, אמרו תודה רבה, אדון קָרפּפֶן, היית סדרן נהדר, אמרו שאין קהל, היהודים בורחים, או שהם נהיים עניים ואין להם כסף לקולנוע, וחוץ מזה אישתי רצתה לחזור לירושלים, לאמא שלה, הקולנוע הזה הגיע לה עד כאן, הבעל מגלגל בקבוקים בין הצגה ראשונה להצגה שנייה, והיא מתגלגלת בין השׂמיכות ולא עוצמת עין, אלמנת קש במיטה שלה, כשהיא מתעוררת בבוקר הבעל הולך לישון, חיים הפוכים, אבל אני דווקא פרחתי בקולנוע הזה, פרחתי, מצאתי שם נחמה לשׂכל המישיגינֶער שלי, כאילו שהימנית שלי צמחה מתוך הגדם, כמו חוטר, כאילו שאבא חזר מניו יורק, נוּ, זה היה פרוייקט של מיליונר מטורלל אחד מאמריקה, נדבן גדול, החליט לבנות בחמישים ושבע קולנוע לנכים ולמשוגעים, שהם ינהלו אותו בעצמם ויישכחו את החיים-קקה שלהם, נכי מלחמת השחרור כמוני ועוד איזה ניצולים מהשואה באירופה, הֵיי, קטנצ"יק, למה קמת? מחר יש בית ספר, נוּ, נוּ, בוא תשב על הרגל של סבא ותשמע את הסיפור של הקולנוע הזה, ותסלחו לי, משפחת קדמי, שככה אני מדלג ומקפץ בין הזמנים, שאני טיפוס אסוציאטיבי ולא מאורגן מי-יודע-מה בראש שלי, למעלה עמד הקולנוע, על הגבעה, למטה היו הבתים הנטושים של עַגַ"מי, נשארו שמה מעט משפחות של ערבים, הרוב ברחו עוד לפני קוֹמַמֵדינה, גם המשפחה שלה ברחה, אמא שלה עבדה אצל גברת דַגַ"אני, והדוקטור לקח אותם איתו לביירות, בתור משרתים ומצחצחי נעליים, והיא עוד היתה גאוותנית מהאופי שלה, אכלה אותי לארוחת בוקר, לא התאים לה להיות פליטה בכלל, שבגלל זה גמרה ת"חיים שלה בפיצוץ בקפה ונציה, ככה על כל פנים אני מתאר לי, ואולי היא חיה היום בביירות, מצחצחת את הנעליים של הנכדים והנינים של משפחת דַגַ"אני, לא יודע, הלוואי שיכולתי לברוח איתה לביירות, הייתי חוסך לי את המלחמה ההיא, דווקא מתאים להיות מצחצח נעליים, ואפילו פליט, רק לא נכה, הלוואי שהייתי מתפוצץ איתה בקפה ונציה, ונשאר חתיך וצעיר לנצח, ועם שתי ידיים, אבל אני הייתי בצד השני, בצד של הטרוריסטים ז"תוֹמֶרת, שבגלל זה יש לי קצת חמלה על השַאהידים שלהם, אבל רק קצת, נוּ, זה סיפור אחר לפעם אחרת, קטנצ"יק, שאתה רוצה לשמוע סיפורים על הקולנוע שלי, אז יאללה הביאו ארכיטקט איטלקי, לא פחות ולא יותר, ממילאנו, כל הדֶקורציה היתה איטלקית, שַיש קַרֶרָה ושָנדַלירים מזכוכית מוּרָנו ואריגים פלורֶנטינים, הדפיסו במיוחד בשביל המיליונר הנדבן, בצבעי כחול-אפרסק, כמו בחלומות הרטובים שלו שהיה חולם בלילה בפילדלפיה, חלומות על תקומה של קבוצת פסיכים בקצה העולם, חלומות על גַ"בֶּל מוזנח ביפו, והקולנוע כמו נזם זהב באף של חזיר, פָּלָצוֹ פָרנֶזֶה, שלוש אכסדרות של עמודים קורינתיים, ואמפיתיאטרון שצופה אל הים התיכון, ואולם אחורי מקורה ליְמות החורף, וגינה ענקית נטועה על פלגי מים אלקטרוניים, ורדים ובוגנוויליות ויָקַרנדות, שפכו שמה מיליונים, כאילו שעשׂו להם דווקא עם הקולנוע המפואר הזה, דווקא למסכֵּנים שנשארו בעַגַ"מי ולא ברחו, אבל אז לא חשבתי ככה, הייתי שקוע בקולנוע שלנו, השתנתי בקֶשת על הערבים למטה שהיו סובלים את הצעקות של בֶּטי דייויס בהצגה שנייה למעלה, שככה הפרענו להם, איך שצעקתי, איך, תגביר את הקול, יָנֵק, לא שומעים בשורות האחוריות, רק שבלילה היא היתה מתבלבלת לי עם ריטה הייוורד, שכאילו חזרה מביירות, או מעולם המתים, בצורה של גילדה היפהפייה, והיתה שרה לי לפנות בוקר, נוּ, כאילו שסלחה לי, כאילו שאמרה, האשמה שלך עלי, אבל אני לא סלחתי לי, עד היום היא תקועה בלב אצלי, בלב, יא אללה, מה נהיה לי, שתסלח לי, קטנצ"יק, שאני נגרר אחרי הסֶנטימנטים שלי, זה בטח בגלל השעה המאוחרת, הקיצור, חבורה של משוגעים היינו, שלושה נכים וארבעה מוּזלְמַנים, וגברת אחת גמדה במזנון, מהניסויים של דוקטור מֶנגֶלה, ככה מנהלים לעצמם ת"חיים, כמו העיוורים שצועדים בסך בציור של ברויגל, נסמכים אחד על השני וכמעט נופלים, שלחו לנו מדריכים מקצועיים מאמריקה, ללמד אותנו מה זה קולנוע, ואיך מפעילים את המקרנות, ואיך מחליפים את המסכים בין הכביסות, ואת העדשות, ומה זה צוּגים, ומה זה סינֶמָסקופ, וצבעים של דֶה לוּקס, ואיך מסדרים ת"פלקטים בחלון הקדמי לפני הקופות שייראו אטרקטיבים, ומי זה מי בעולם הקולנוע, האחים ווֹרנר ומֶטרוֹ-גולדווין-מאייר ופוֹקס המאה העשׂרים, וצ"ינֶה-צ"יטָה, אוֹהוֹ, המיליונר הזה לקח אותנו בכזאת רצינות תהומית, אבל אני לא היה לי ראש לדברים טכניים, שכבר אז הייתי לא מאורגן בראש שלי, נוּ, אז ההם מאמריקה החליטו בשבילי, אתה תהיה סדרן, אדון קַרפּפֶן, הכי התאים לי, וגם בתור סדרן הייתי די מזופת, כי גם סדֶר וניקיון זה לא הצד החזק שלי, ציפצפו עלי בקהל, חתיכת בּלגן הלך בַּשוּרות שלי, וכזאת טינופת, שהייתי צריך להישאר ולעזור לחצרן לנקות את הקליפות והבְּדלים והמוחטות אצלי, ובינתיים האישה היתה מתהפכת במיטה בבית, פלא ששׂנאה ת"קולנוע ההוא, ככה היתה קוראת לו, "הקולנוע ההוא", כאילו שהיה מחלה שאסור להזכיר את השֵם שלה, הקטנצ"יק נרדם חמודי כזה, תראו איך שהריר שלו נוזל על החולצה שלי, בחיי, תמונה לשמור בשביל הנצח, שכאילו נולד לי נכד לעת זיקנה, לא ככה, גברת קדמי? כמה נעים ללטף את השׂיער שלו, כמו פלומה של אפרוח, ואיזה אינטֶלֶקט, בחיי שאנ"לא מתחנף, אדון קדמי, שתכף נדלקתי על הבַּמבּינו הזה, מֵבין בעניינים של גדולים, אי"פשָר לעבוד עליו בעיניים, הֵיי, קטנצ"יק, התעוררת? נוּ, מה זה צ"ינֶה-צ"יטָה? אלה האולפנים הגדולים באיטליה, איפה שפֶליני צילם ת"סרטים שלו, מה זה פליני? אוֹהוֹ, אולי תפסיק עם הקושיות שלך, שככה אתה מבלבל לי את הרצֶף שלי, איפה היינו? אה, כן, בקולנוע, חבורה של שבָרים וגמדה אחת במזנון, שבהתחלה הכול הלך עקום, והאמריקנים אִיימו להלשין אצל המיליונר בפילדלפיה, איזה ביזבוז של משאבים, ושלא לדבר על הדפוקים האלה, מה הם מבינים בקולנוע מה, שתכף ההוא עלה על מטוס והגיע ליפו, שלום וברוכים הבאים, נוּ, נפל על הצוואר שלנו בכאלה בְּכִיות, אתם העתיד שלנו, העתיד, שבלעדיכם מי אנחנו בכלל, וככה פיטר את המדריכים המקצועיים ושלח אותם בחזרה להוליווד, למה מה הם מבינים בשואה ותקומה וזה וזה, שהיה חולם חלומות מקצועי, קצת לא שפוי בדעתו מסכֵּן, וככה שפך עוד כספים על הגַ"בֶּל, שהעסק הזה של הקולנוע היה בור ללא תחתית, חשמל ומים וארנונה, ומשכורות לכְּלומניקים הנכים ולגמדה במזנון, וקהל שצריך למצוא בנרות, כי מי ייסע עד יפו, כאילו שחסרים בתי קולנוע בתֵלַביב, שילם לאנשים שיבואו ללכלך לו את הדֶקורציה מאיטליה, הסיע אותם באוטובוסים מיוחדים על חשבונו והחזיר אותם אחרי הפינָלֶה, איך שהיו מפצחים גרעינים על השַיש קַרֶרָה, איך שטינפו את השירותים מעץ מהגוני, איך שצחקו עליו מאחורי הגב איך, אפילו ציירו קריקטורה שלו ב"דבר", מזל שלא היה קורא עיתונים בעברית, דֶדי היינו קוראים לו, שככה היה נעים לו לשמוע, דֶדי, והגמדה היתה מנגנת לו בצימבָּל ורוקדת על הדלפק במזנון, שהיא היתה גברת מוכשרת, מהלהקה של הגמדים בפנסיון-חמישה-כוכבים-אושוויץ, נוּ, המשפחה ההיא שכחתי מה שמם, לא משנה, האלֶה שעשׂו בהם ניסויים, ורק היא נשארה, תוססת ורוקדת בשביל הזיכרון, איך שדֶדי אהב אותה, קנה לה פנטהאוז בשדירות בן-ציון, שתוכל להתאבּל על המשפחת גמדים שלה בכֵּיף, ושלח אותה לרופאים מומחים, לתקן את הנזקים של ההוא מאושוויץ, אפילו הכניס אותה בצוואה שלו, רק חבל שהיא התפּגרה קודם, בשישים וחמש, הגוף הקטן שלה לא החזיק את הייסורים, קברו אותה ביחד עם הצימבָּל, שתנגן למלאכים בשמים, רוזה קראו לה, רוזה היפה, איזה עיניים, כמו כוכבים, היתה יפהפייה אפילו שהיתה גמדה, ואיזה מרץ היה לה, רק שבתור מזנונאית לא היתה מוכשרת, כאלה גירעונות היו אצלה בקופה, שהיתה רחמנית, לא הבינה בכסף, מכרה לאורחים-פורחים גזוז וקרטיבים בהקפה, היתה אמנית בנשמה שלה, אם לא היתה כזאת מעוּותת בטח היתה שחקנית, או זמרת מפורסמת, ואנחנו שמרנו עליה, אוֹהוֹ, היא היתה שלגיה גמדה ואנחנו היינו שבעה ענקים נכים וניצולים, שבהפסקות הקהל היה יורד עליה, שרקו לה, הציעו הצעות מגונות, נוּ, אני הלכתי מכות בשבילה, סדרן או לא, ותכף הייתי מעמיד את התֵלַביבים הזבּלנים על מקומם, פעם הגיע איזה זְ"לובּ יווני גדול במיוחד עם פה מטונף, הרים אותה בידיים, שיחק לה בשדיים, והחבר"ה שלו עומדים מסביב וצוחקים, עָרסים, ורוזה לא נעים לה, שתמיד היתה מתנצלת שהיא חיה, וההוא מסובב אותה על הידיים כמו תינוקת, ומנבּל ת"פֶּה, לא ידע מי היא ומה עברה בחיים שלה, ורוזה מצפצפת לו שיירחם עליה, וגם צוחקת, שלא יבחינו בפחד שלה, את זה היא למדה בפנסיון-חמישה-כוכבים-אושוויץ, תמיד החזיקה פָסוֹן, שלא יישלחו אותה להתקלח בגזים וכאלה, והזוֹרבּה הזה תוחב ת"ידיים מתחת לשׂימלה שלה, כאילו שהיא בובה להתעלל, מזל שצילצל הפעמון למחצית השנייה, כאילו בשביל לקרוא לי, ורוזה צוחקת-בוכה לו בידיים, נוּ, אני נכנסתי בו, לא עשׂיתי חשבון לממדים שלו, חת"כת גולית, אבל הוא לא הזיז לו בכלל, הגוף שלו כמו אבן, ואני נפלתי על השַיש קַרֶרָה, ורוזה מתחננת שאעזוב אותו, העמידה פנים שכאילו הכול בסדר, חולירע, האצבעות של ההוא כבר מיזמזו את הקומביניזון הפיצפון ואת הגרבי ניילון המיניָאטוריות, ישר התרוממתי והחטפתי לו בּומבּה בבטן, זה בשביל היטלר, ועוד אחת, זה בשביל מֶנגֶלה, ועוד אחת, זה בשביל חארות כמוך שככה מחללים את הקדושים, נוּ, הבּומבּות שלי לא עשׂו עליו רושם מי-יודע-מה, כמו דיגדוגים, ורוזה כבר לא יכלה להתאפק יותר וצעקה שמע ישׂרוּאֶל, ואמרה קדיש על האמא-אבא שלה, ועל האחים הגמדים שהנאצים הזריקו להם הורמונים בשביל שייגדלו, קדחת גדלו, דווקא מתו מזה, ומהשחלות ומהאשכים שעקרו להם, כאילו הם עכברים, והזְ"לובַּט נהיה חיוור כמו סיד, שפתאום הבין מי זאת רוזה, והניח אותה על הדלפק כמו בובה בחנות צעצועים, והתחנן על נפשו שהוא רק שיחק, ושלא התכוון להכאיב, ונפל על השַיש קַרֶרָה והתחיל לבכות כמו פסיכי, שבינתיים החבר"ה העָרסים שלו נבהלו וברחו, נעלמו בתוך החושך של הקולנוע, וההוא נהיה היסטֶרי, ודפק בריצפת שַיש קַרֶרָה, ודפק בחזה שלו, אשמנו בגדנו וזה וזה, וגימגם לנו שהוא קפץ מהרכבת בלי שההם הבחינו, לא כמו האחים שלו התאומים שהלכו שׂמאלה, ישר לידיים של הדוקטור, ישר, וגם הוא אמר קדיש על האחים שלו, ניסוֹ ומיקוֹ, ותכף רוזה הכירה אותם, לפי השמות הספרדיים שלהם, סלוניקאים, שהיו שוכבים ליד אחיה הגמד בַּבּית חולים של הדוקטור, מיטה על יד מיטה, כּאֵב על יד כּאֵב, חתיכת איחוד משפחות הלך על הדלפק של המזנון, ותכף מזגה לו גזוז, להרגיע אותו, וגם ליטפה לו את הראש הזְ"לובַּטי שלו, נהיו חברים "חת-שתיים, חתיכת סרט, שבגלל זה אישתי היתה מתלוננת תמיד, שככה אני מזיל דמעות בשביל הכאבים של אנשים זרים, אבל בשביל הכאבים של האישה והילדים והאמא העגונה שלי אין לי טיפת דמעות אפילו, מזל דגים עם נטייה חזקה לדלי, פילוסוף בגרוש שסובל מהצרות של העולם, אבל את הצרות אצלו בבית תמיד שוכח, ומדחיק, נוּ, אולי בגלל זה הגעתי לאן שהגעתי, חיים של רחוב חד סיטרי עם סוף ללא מוצא, וככה שכחתי בדרך את הכאבים של הילדים והאישה, ורק את הכאבים של הנכים והגמדים והזְ"לובַּטים זכרתי, נו, עוד קפה דווקא מתאים לי עכשיו, אדון קדמי, וגם איזה קרֶקר על יד, שלא ישעמם לי בַּפֶּה, אַת נראית לי חיוורת, גברת קדמי, אני מקווה שזה לא מהסיפורים שלי, שבכלל לא התכוונתי להבהיל, רק להזכיר את האנשים ההם שמתו מזמן, שאין מי שייספר עליהם, מסכֵּנים, רק אני נשארתי, הנה, קחי טישוּ, תנגבי את הדמעות היפות שלך, גברת קדמי, אַת כל כך יפה כשאת בוכה, כמו הפסל של המדונה שהיה עומד אצלם בסלון, שככה היא היתה מדברת אליה, מספרת לה סיפורים, מתייעצת איתה מה לעשׂות איתי, מאהב יהודי, ועוד טרוריסט רוצח ערבים בדם קר, והמדונה היתה מדברת אליה, בטח ששמעתי, הרי אני מעקם כפיות ומזלגות מהכוח של המחשבות שלי, לא? שבהתחלה הבתולה הקדושה לא אהבה אותי, ישר זיהתה שאני יהודי, אפילו שהתחבאתי בתחפושׂת, חליפה אַה לַה פְרַנְג"י ותרבּוּש וצלב מעץ שהייתי מגלגל על האצבעות, שככה שלחו אותי מהארגון, להתרועע עם הערבים החשובים בקפה ונציה, להוציא מהם ידיעות וזה וזה, שהייתי מדבר ערבית כמו פלח, קליטה לשׂפות יש לי, וגם חתיכת ארטיסט, שהיא עברה עם האמא שלה ברחוב ותכף התאהבה בי, אוֹהוֹ, התיישבו בצד והזמינו להן לימונדה עם נענע, אני כל הקפה נשפך לי על המכנסיים האלגנטים שלי, שככה התרגשתי מהמבטים שלה, ומהעיניים שהיו מעפעפות, חתיכת רומן, והיא צחקה, ואמא שלה צחקה, בטח חשבו לעצמן, זה חתיכת ערבּוּש שלומיאל, ואני צעקתי למלצר שתכף יינקה את השולחן, למה מה, ככה לעשׂות עליהן רושם של אַבּוּ עָלי, אבל גם המלצר צחק, יא אַהבַּל, איפה הראש שלך, איפה? נוּ, לך תסביר לו שהראש אצלי לא הכי הכי, אבל להבין מָדוֹנוֹת מפורצלן על מזנון בבית של ערבים בעַגַ"מי דווקא מבין, שככה הייתי מדבֵּר אליה, מתנצל בשביל מה שעשׂינו לַבָּנדיט הקטן שלה, שבאמת לא התכוונו לצלוב אותו, דווקא היה יהודי טוב יימח שמו וזיכרו, והייתי מספר לה על האמא העגונה שלי, ועל הסבא האוּבֶּר חוּכֶם שלי, ועל אבא שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה, שאולי היא, שאכלה כל כך הרבה חרא בחיים שלה, תיתן לי איזה עצות לחיים, ומלכת השמים של הנוצרים היתה קורצת לי, או שזה היה סתם סדק בפורצלן הישן, לך תדע, והיתה מנידה בראשהּ, ההילה שלה זזה ממש, בחיי, וככה היתה מנחמת אותי על החיים-קקה שלי, ועל האהבה החדשה שלי שהיא בכלל לא נכונה מבחינת הזמן והמקום, נוּ, מצאנו לנו מתי להתאהב, שתכף הם יקחו את הרגליים וינוסו, ושתכף אנחנו נַראה להם מי אנחנו, שככה היינו מפוצצים מפוצצים, שהם לא יעצמו עין בלילה, ככה להבהיל אותם, הנה כבר אנחנו באים להרוס ת"בתים שלכם ולאנוס את הבנות הבתולות שלכם, כבר, והמָדונה היתה מזילה דמעות של פורצלן ישן עם וֶתֶק, כזה דיכאון לראות את הבנֵי תמותה הורגים אלה את אלה, שכאילו כלום לא השתנה פה באלפיים השנים האחרונות, רק קִנאה ושִנאה והֶרג, היתה קורעת אותי מבִּפְנים, שכבר לא ידעתי מי אני, מבולבּל מהמאהבת שלי שהיתה מגישה לי לימונדה עם נענע, שהיינו נפגשים אצלה בבית כשהמשפחה היתה נוסעת לרמלה בימֵי שלישי, כמעט שאנסתי אותה בשביל הזין שהאחים שלה האכילו אותנו, שני דודים רחוקים שלי ודודה אחת חצי רחוקה, ההם חטפו בראש ובידיים וההיא חטפה בַּ… יותר טוב לא להגיד איפה, שככה הגיעו אלינו ביום שבת בבוקר, מחברון, איזה צעקות הלכו אצלנו בחצר, וסבא החטיף לריבוֹינוֹ-של-עוֹילוֹם שלו, שכאילו זה עזר לו בכלל, צרות של אנשים דור שישי בארץ ישׂרוּאֶל, עדיף להם שהיו נהרגים ונאנסים בפוגרומים של רוסיה, עדיף, והיא היתה מחייכת, עוד לימונדה, עָיוּני, שתכף הייתי שולח את כל המשפוּחֶה הקרובה והרחוקה לאלֶף עזאזלים ומלטף ת"יד שלה, איזה עור עדין איזה, והמדונה גם היא שכחה את השֶייגֶעץ שלה על הצלב והיתה נאנחת ומתכבדת בלימונדה, שתיים סוכר, אדון קדמי, ויאללה תביא גם חתיכת קצ"קבל על הקרֶקר, שכבר לא איכפת לי להתפּגר מרוב כּולסטֶרולים, עכשיו יש לי את משפחת קדמי שכמעט-כמעט אוהבת אותי, לא? נוּ, כבר אחת עשרה, איך שהזמן רץ, כמו משוגע שאי"פשָר לעצור אותו, מעקם אותנו ומקמט אותנו, מתעלל בנו עם הרָדיקלים החופשיים שמסתובבים באוויר ומתחמצנים לנו על ימין ועל שׂמאל, מזקין אותנו כמו שהזקין את ההורים שלנו ואת ההורים של ההורים שלנו וככה הלאה, הורג אותנו לאט-לאט, ובשביל מה, אני שואל אתכם, בשביל מה? הכי טוב שהיינו נולדים מתים, ככה יוצאים אפויים ומקומטים מהכּוּס של האמא שלנו, וישר נופחים ת"נפיחה הראשונה והאחרונה שלנו, בלי כל החרא הזה שצריך ללמוד בחיים, כאילו שיֵש פה איזה תכלית, נוּ, מכשיר עינויים של אמא טבע, כמו זבובים שנדבקים לנייר הצהוב שאנחנו תולים על החלון, והגֶ"רָניום באדנית שמח שמח, מגיע לכם, יא זבובים מלוכלכים, למה לא, שתכף יגיע גם יומו של הגֶ"רָניום וירקיב, אין הנחות, וגם הגמל שלמה שמשתזף על האדן חלון ונהנה מהאוויר הצח ייגמור ככה, טראח, בתוך אצבעות של ילד קטן אכזר שיימחצו אותו ויחזירו אותו למצב הצבירה הקודם שלו, תערובת של חומצות אמינִיות וקשׂקשׂים, וגם הילד הזה יגדל ויזקין וייעלם בתוך האבק הכללי, או שייהרג בפיגוע המוני, מותק של אמא שלו, יאללה הביתה לפני שאני מוריד לכם את המפלס של המצברוח, משפחת קדמי, ולהתראות מחר, אותה השעה ואותו המקום, ארוחת ערב עם ביציה עין וסלט ירקות חתוך דק-דק ושוקו בכוס מזכוכית, נוּ, תזמינו לי מונית, לא, לא "קסטל", הסדרן שמה בנזונה שקרן, עוד חמש דקות, עוד חמש דקות, זה אצלו המָנְטרה, ככה משקר ת"קליינטים עוד לפני שבירר אם יש מישהו פנוי בסביבה, ואני מתייבש על הכביש כמו איזה דֶבּיל, תזמין מונית מה"שקם", אדון קדמי, גם האֶלה בתחנה באיכילוב עלַ"כֵּיפק, לא לוקחים שָאנְסים, ועוד חיבוק לגברת קדמי, איזה בושׂם משגע, שתכף אני נשאר לישון אצלך במיטה, נוּ, נוּ, שאני לא סובל דִגדוגים, סבא"לה עם ראש של אחד אינפנטיל, אוֹהוֹ, נהיית חוצפנית, תורידי את הידיים, מאמאלֶה, יאללה בַּיי…