בננות - בלוגים / יוסי וקסמן / קטע מתוך הפתיחה של 'ויהי סיפור', הוצאת ידיעות אחרונות
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

קטע מתוך הפתיחה של 'ויהי סיפור', הוצאת ידיעות אחרונות

 

 

 

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

ויאמר אלוהים: יהי עצוב. ויהי עצוב.
     ויהי עצוב לדיצה אלפסי, אפילו ששמה "דיצה". עצוב מאוד לדיצה אלפסי, בגלל אלוהים היושב בשמים עגום לה, בגלל אלוהים המזופת הזה שלקח ממנה את איוב בעלה, בגלל אלוהים שמגלגל אותה ברחובות העיר כמו היתה איזו סהרורית מטורפת.
     איזה מין אלוהים זה? איזה מין?
     דיצה הולכת, סובבת ברחובות, כמו חי-מת, אינה פה ואינה שם, לעיתים היא מזדחלת ולעיתים היא ממהרת כמו רוח זלעפות; והיא כבויה ומרירה ושקופה, ומכונסת בתוך עצמה, בתוך חריקות השיניים שמהדהדות בין אוזניה, שסודקות את גולגולתה היפה כל-כך. כמעט שאי-אפשר להכיר בה את דיצה של פעם, שהיתה "כשמה כן היא"; עליזה וחיונית, פוחזת אפילו.

     ועל מה היא חושבת דיצה? על מה? על מי? על זוהרה? על אביב וסתיו? על אלוהים שכבר אינו מקשיב לה, שמזמן חדל להקשיב לה? על איוב בעלה? איזה תמונות חולפות לה, לאישה העדינה הזאת, בעיני רוחה? איזה? הרחובות מרגיעים לה את מחשבותיה, את כעסיה, את ההחמצות שכל-כך התעצמו לה באחרונה, את כשלונותיה שצומחים לנגד עיניה מתוך מדרכות וערוגות עצים ותמרורי חניה. שלטי חוצות מנחמים אותה – בשמים, אפטרשייבים תוצרת חוץ, מזון תינוקות, חליפה נשית מחויטת, שעון שווייצרי – מחייכים אליה חיוכים של משחת שיניים, מפייסים אותה בשפתיים אדומות, מושלמות כמעט. מה שלומך, דיצה? איך את מרגישה היום? למה את עצובה? החולצה הכתומה דווקא הולמת אותך, יותר מזו הכחולה שלבשת שלשום. ואיך הגב, עוד כואב? והראש? והרגליים?

      דיצה אלפסי משתרכת ברחובות העיר: הרב הרצוג, בן-גוריון, ארלוזורוב, אבן-גבירול; מנהג עשתה לה, ללכת, לשכוח, למחוק את המוח, להמיס את המחשבות, להיות ריקה (אפילו ריקנית). היא הרי אישה טרגית למופת. והרגליים כואבות לה כל-כך. והיבלות. והמחשבות. והרב הרצוג ובן-גוריון וארלוזורוב ואבן-גבירול רואים אותה ומתעצבים עליה.
     ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד נוגה לדיצה.
 
בשעות הבוקר המוקדמות, קודם שהיא פוקדת את מספרת הצמרת שלה ברחוב בן-יהודה, נוהגת מדמוּאזֶל סולַנז" לשבת בבתי-קפה. היא אוהבת להשפיל מלצריות. היא טורפת אותן לארוחת הבוקר, יחד עם הקרוּאסון. כולם כבר סבלו מנחת לשונה, בתי-הקפה הקטנים שלאורך אבן-גבירול, והוותיקים בבן-יהודה, והאופנתיים הצצים כפטריות לאחר הגשם ברחוב שינקין ובטיילת. מנהג קבוע עשתה לה, ריטואל של ההעלבות והקנטות: "הקפּוּצ"ינו חלש והשוקו מר! ותזיזי כבר ת"תחת העייף שלך, סיל-ווּ-פְּלֶה! ולקראוסון יש טעם של קרטון! ואיזה ציפורניים שחורות, סֶ"ט אַמפּוסיבְּלֶה! ובנס-קפה צפות שערות! ואצלי היית עפה מזמן לרחובות, מדמואזל! וכתמים של שפתון על הספל! ומאפרות מלאות! ואלוהים אדירים, למה הנעליים שלך לא מצוחצחות?! באיזה מין בית גידלו אותך?! והקצפת חמוצה כמו לימון! ועוד שערה אחת, מון דְיֶיה! טיפּ על בטוח לא תקבלי אצלי, על בטוח! חובבנית שכמותך!…"

      מלצריות מזופתות, מלצריות יפות, מלצריות צעירות. הלוואי שהיו מתות. סולַנז" שונאת מלצריות. תיכוניסטיות, סטודנטיות, אחרי צבא, לפני צבא, סתם משועממות, תפרניות. יפות. הן כל-כך יפות. הלוואי שהיו נעלמות. הלוואי שהיו נוסעות מפה, משאירות אותה לבדה, הכי יפה ברחוב, הכי יפה בעיר, הכי. פעם עוד היו שווֹת לה, אותו הגיל כמעט, אותו המחזור, אותה השנה, והיום הן רכות כל-כך, ילדות כמעט; היו יכולות להיות בנותיה. והיא מתעבת אותן, ומענישה אותן על יופיין, על נעוריהן; מה יש? מותר לה, היא הרי הגברת עכשיו, היא השולטת, היא לובשת חליפה של סוניה ריקֶל, את צווארה מקשטת מחרוזת חדשה של בּוּלגרי; היום היא הטורפת.
     ויהי ערב, ויהי בוקר, בוקר אחד רטנוני לסולנז".
 
אוֹדֶט דֶה קְרֶסי עסוקה באירוח עד מעל לראשה, גברת טְרוֹמְבֶּר וגברת קוֹטַאר וגברת בּוֹנטַן וגברת וֶרדוּרֶן; האורחות לוגמות "קַאפּ אוֹף טי" ונוגסות בטוסטים שסְוַואן הביא מקוֹלוֹמְבֶּן ומקנחות באיזו "קֵייק" ומקשקשות כמו חמש אווזות מפונדרקות שכאילו קפצו מסרט מצוייר של וולט דיסני. אודט דה קרסי מארחת מושלמת – אף שהיא גברת מעט המונית ואישה חסרת טעם מיסודה (הנוהגת להסתתר מאחורי כלים נאים ו"שיק", המון המון "שיק") – היא נהנית לארח את החוג הנוצץ בביתה; תמיד היתה מארחת למופת, כך היא נוהגת עתה וכך נהגה בימים בהם היתה נפקנית מהדרגה העליונה, עת העבירה את ימיה ולילותיה באינטימיות הפנינים שלה, כאשר חדריה הפריזאיים התפוצצו מהכיל מאהבים עד מעל לראשה.
     ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד מלבלבל לאודט.
                                                        
 
מתוך "ויהי סיפור", סדרת פרוזה, ידיעות ספרים

 

12 תגובות

  1. קמצן, יוסי!:) זה קטע זה? זה השוונץ של הקצה-חוט… תביא עוד.

    • נו אמיר, אתה הרי יודע שאני מומחה בשוואנצים וקצוות…

      וחוצמזה, זו הרי פרסומת סמויה בהחלט – אבל זה סוד בינינו! אוי לך אם תגלה לבננות.

      נשיקות, יוסי

  2. סיגל בן יאיר

    מתה על ההומור הדק והחד שלך, ועל התיאורים היפים
    חבל שאין עוד. בהצלחה.

  3. ומתי תארח הנפקנית הפריזאית את מדמוזאל סולנז" ואת דיצה אלפסי?

    תאורים חיים ומלאי צבע (ושיק, המון שיק), יוסי.

    תעשה פוסט המשך.

  4. אוי יוסוף, איזה מתוק, איזה מתוק. סיל וי פלה, אני עוד אוכל אותך מאהבה. הבאת לי את הספר הזה? נראה לי שכן. הולכת לחפש אותו ולקרוא.

  5. יוסוף שלי, מלינה שלי לדיצה שלך
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6907&blogID=23

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן