בננות - בלוגים / / קולה של לָנָה סבתו צועק לו מן התצלום
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

קולה של לָנָה סבתו צועק לו מן התצלום

 

 

מרוצֶה מן התמונה הנעוצה במרכז הקיר, מול המיטה הנזירית החדשה שלו, כמו היה במאי שהניח את הסצינה הראשונה של סרטו על הדף הריק, הוא לוקח תצלום חדש ונועץ אותו סמוך לתצלום הראשון, והמילים הראשונות העולות בעיני רוחו הן:
הילדים! הו, הילדים שלך!
קולה של לָנָה סבתו צועק לו מן התצלום. אבל הזעקה נעימה לו, כאילו היתה הוכחה ניצחת לגורלו, לקִללתו, לחדרו השכור העלוב, לאגרות החוב שקנה, לאישה שמעולם לא נשא, לילדים שמעולם לא ילד. לאהבה שמעולם לא אהב. הו, הילדים שלך! למי היא צועקת מן העולם הבא? לאביו בן החמש העומד מאחורי דודתו האהובה בת השלוש בשימלה שֶלָנָה תפרה? לסבו שנעלם לא רק מן התצלומים, אלא גם מן החיים עצמם? לנכדהּ אהוב נפשה שפרש מהחיים בגיל צעיר כל כך? זה היה סמוך לנסיעה לאירופה, בי"ד תשרי 1932, בסוף הקיץ. לנה נזקקה לתצלומי פספורט שלה ושל ילדיה. היא הלבישה אותם בבגדים חדשים ולקחה אותם אל צלמניית צוֹדיק בָּסָן בשכונת זיכרון משה, וכדרך אגב ביקשה את האדון הצלם שינציח אותם יחדיו, על אופניים שהיו מוטלים בחצר של הסטודיו, כפי שהיו מצלמים אז ילדים, בתנוחה מבוימת שהצלם הניח אותם. אח ואחות אוהבים, משתעשעים במשחקי ילדים. אף שהבעות הפנים הסגירו את פחדם מהלא נודע, מהנסיעה הקרובה באוניה גדולה, ברכבות ובכירכרות של ערים נוכריות, מהפגישה עם האבא שאינם מכירים.
 
תצלום אחרון לפני הנסיעה שתשנה את חייהם ואת חייה של לָנָה מהקצה אל הקצה, שהרי סוף-סוף תתאחד עם בעלה האהוב צבי הירש בגרמניה כפי שייחלה, ותגור עמו בבית אחד עם מטבח משלה ועם רהיטים משלה ועם אהבה משלה. אלא שלעת הזאת היא מתחננת אליו בזעקה אילמת, שמא יזהו בה את קלונה, את הבגידה, ומחייכת מעוּשות אל הצלם: הילדים! הו, הילדים שלי!
 
היא היתה אישה מרשימה, לָנָה, הוא נועץ תמונת דיוקן של סבתו אל הקיר. צוֹדיק בָּסָן צילם אותה שנתיים קודם לכן, בכ"א שבט 1930, כשעוד התגוררה בדירתם השכורה בשכונת בית ישראל, לפני שהחליטה לסגור את המכולת ולשוב אל בית אביה עם שני הילדים. היא היתה בטוחה שהכול לטובה, העסק שכשל, המחסור הזמני בכסף (בעלה צבי הירש לא שלח לה אגורה מאירופה), לחשושי השכנים שהיו טורפים אותה לעת שהיתה חוזרת לפנות ערב אל דירתם בגפה. שהרי צבי הירש שלח לה מכתבים מגרמניה, מדורטמונד, שם שהה אצל דודו הצעיר, סימא אותה במילים מסולסלות, בגלויות שהחביאה בקופסת התפירה. הבטיח לה שייפגשו לכשיתאפשר, ושהפרידה הזאת היא זמנית, ללא ספק, ושהוא אוהב אותה כמו שתמיד אהב אותה. והיא התקשטה לכבודו בפאה נוכרית ובנוצה, בשימלה שעיצבה ותפרה בעצמה, בנעליים לפי צו האופנה האחרון ששאלה ממנוחה רחל בת דודתה, בגְדיל של חוטים שהיה מונח על הדלפק אצל צודיק בצלמנייה ושכּרכה אותו על צווארה כעין תכשיט. אישה מרשימה, הוא מיישר את התמונה, זקופה, אלגנטית, מוכשרת. האישה שלך, צבי הירש! האישה שלך!
 
אבל צבי הירש לא שמע את זעקתה שעלתה מהתצלום ששלחה אליו לגרמניה, הוא חושב בינו לבינו, מפני שהיה בורח ממנה, מפני שהיה בורח מעצמו, מצבי הירש הישָן, האדוק לכאורה, לפני שגזז את פאותיו והסיר את הכיפה ואת הציצית ושינה שמו להֶרמָן והחל לעשן ציגרטות בשבת. הוא מוזג לו בירה שחורה ומתיישב על הכיסא האחד מול השולחן האחד בחדר עם הארון האחד והמיטה האחת, ומציץ בשתי נשים פיליפיניות שהולכות ומצחקקות לפני חלונו האחד, סמוך לתחנה המרכזית הישנה. אישה מרשימה לנה של צבי הירש. לפנים היתה באה פְלורֶנס לנקות את דירתו המרוּוחת הישנה בימי שישי, לפני כניסת השבת, אף שלא היה דתי, ויצא שלא פעם נשארה אצלו עד מוצאי יום ראשון. בישלה לו צ'יקֶן אַדוֹבּוֹ וגיהצה את בגדיו ועשתה לו אהבה. והיתה מכנה אותו ג'יזוֹס שלי הטוב. והוא העתיר עליה בגדים ישנים של אמו ושל דודתו ושל אחותו שמתה בדמי ימיה, וסבונים ריחניים שקנה במיוחד בשבילה, וכסף שהקציב לה ברוחב יד. השיב לפלורנס את כבודה שנרמס אצל אדוניתהּ הצעירה, האֵם החד הורית שלקתה בסרטן בצוואר הרחם, שהיתה יורדת לחייה של הפילפינית ומאיימת שתלשין לרשויות ההגירה על סופי השבוע הללו שהיא עושה אצלו. אישה פיליפינית מרשימה, הוא חושב, שלולא היתה מי שהיתה וודאי היה נושא אותה לאישה ומוליד לה ילדים. ולא היה מרמה אותה ובורח לה עד קצווי העולם, מותיר אותה בעגינותה עם שני ילדים, בן ובת, שהיה מחזיק את תצלומם בארנק, יישובים על אופניים מיושנים ומחייכים אל צוֹדיק בָּסָן. תצלום להציץ בו כל אימת שנתקף געגועים: הו, הילדים שלי!
 
 

 

7 תגובות

  1. תמיד מרגש לקרא על המוצא והשושלת, על מקורות וסבתות

    • יוסף עוזר

      אני מופתע… שכחתי שכבר הגבתי כאן. את ההפניה המחודשת לכאן קבלתי מאילנה שהפנתה לתשומת לב ששיחה עם תמונות מקור יש כאן
      והתגובה הראשונה שלי ממש אינה מספקת. הרי השילוב בין הטקסט לתמונה מופלא. אולי יש בפניה הזו לשילוב בית תמונה לטקסט הד לזאנרים מבוססים – הקולנוע והקומיקס ?

  2. יפה, עושה חשק לעוד.!

    • אסתי ג. חיים

      עסיסי ומסקרן, יוסי. והחיבור בין הטקסט לתצלומים מרגש.

      • מיכל ברגמן

        צובט בלב ונפלא. אהבתי מאוד את ניתוח התצלומים הלכאורה-קפואים. איך אתה מוציא את הלבה מהר הגעש הכבוי. תביא עד.

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן