בננות - בלוגים / / נפש האדם היא חיה לא צפויה
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

נפש האדם היא חיה לא צפויה

 

 

נפש האדם היא חיה לא צפויה

מתוך ראיון עם  יוסי וקסמן, אסף שור, "מלים", כלהעיר ירושלים

 

אנאלי, טוטלי, אובססיבי, קומפולסיבי

 

מתי התחלת לכתוב?

התחלתי לכתוב בגיל 36, עד אז ציירתי. אפילו הצגתי בגלריות מקצועיות. ולא, לא דימיינתי בכלל שאתגלגל לכתיבה. אני נוהג לצחוק על עצמי: הפסקתי לצייר והתחלתי לכתוב מפני שקצתי בלכלוך שהאמנות הפלסטית מייצרת – הניירות, הבדים, הצבעים… (כן, אני איסטניס חולני). הכתיבה הרבה יותר "נקייה" – מחשב אישי, מחברת, עט. ואולי יש משהו מן האמת באיסטניסות הזאת, הלועגת לעצמה; הכתיבה, בשבילי, היא מראה מדוייקת, קומפקטית מאוד, ל"אני האמן" שבתוכי. הכתיבה היא גם סוג של ליבידו מוחצן שלי, השתקפות של תכונותי הטובות ושל הדפקטים שלי.

 

איפה אתה כותב ומתי?

אני כותב בשישי-שבת. לפעמים יום שלם, לפעמים חלקי. אין לי נהלים מיוחדים, אני נסגר בחדר העבודה שלי ומתלבט. לרוב אני מתלבט, או שאני בוהה, או מאונן (מטפורה, מטפורה!), או שאני מציץ על שכנים ואנשים שהולכים ברחוב. ההצצה, החיטוט והגירוי העצמי פותחים לי את השסתום לפרוזה.

 

אתה כותב על מה שאתה מכיר, או שאתה ממציא?

אני מתחיל עם מה שאני מכיר, וזה בדרך כלל לוקח אותי לאזור הדמדומים הזה שקוראים לו המצאה. ההמצאה חשובה לי (לאו דווקא המצאה במובן הפנטסטי וכאלה – ההמצאה יכולה להיות גם טבעית), היא מגלה לי לא רק את הנפש הנכתבת, אלא ברוב המקרים גם את הנפש הכותבת. ההמצאה היא כמו הורמון לכתיבה (או מגפה, תלוי איך מסתכלים על זה), ואני מנסה להשגיח עליה ככל יכולתי, לאזן, שלא תתפרץ, שלא תתגבר, שלא תבלע אותי.

 

מה מוליך את הכתיבה, העלילה או הדמויות?

גם וגם. אני ממציא את הדמויות והדמויות ממציאות את העלילה, ולהפך. ולפעמים, כשאני שרוי עמוק בתוך ספרי, נדמה לי שאפילו אני מומצא (וזה השלב הכי מופלא בכתיבה מבחינתי), שכאילו יד נעלמה כותבת גם אותי, מכוונת אותי. אני מסוג הסופרים שמספרים את עצמם, גם אם לכאורה מושא כתיבתם רחוק מעולמם.

 

כשאתה יושב לכתוב, העלילה כבר ידועה לך מתחילתה ועד סופה?

לא, ממש לא. אני כותב-חוקר, ובדרך כלל חוקר את הנפש. זה מה שמעניין אותי בכתיבה, ונפש האדם – זה ידוע – היא חיה בכלל לא צפויה. הנפש היא הנוף (שמשתנה ומתלבט ללא הרף), היא הזמן (שלא מפסיק לזרום, קדימה ואחורה), והיא כמובן גם ההתרחשות – הפנימית והחיצונית. חוץ מזה, אני אוהב להיות מופתע, או מעוצבן, או חרמן (וגם מהכתיבה).

 

איפה אתה מוצא את הנושאים לכתיבה?

הנושאים מוצאים אותי, וחסר לי שאתעלם מהם. ההשראה, אותה ממש אסור לחפש. זה כמו לחפש אנשים שיאהבו אותך – כמה שתרדוף אחריהם, ככה הם יברחו ממך.

 

האם הספר שאתה כותב הוא גם זה שתרצה לקרוא?

איזו שאלה… אם לא ארצה לקרוא אותו, למה שארצה בכלל לכתוב אותו? כלל ראשון אצלי: לאהוב את המטורללים שממלאים את הדפים שלי, או לשנוא אותם (גם זו בעצם, אהבה!), בטח שלא להיות אדיש כלפיהם. צריך לנשק כדי לקבל נשיקה, וצריך להחטיף סטירה כדי לחטוף. אגב, אני מזוכיסט אופטימי מטבעי.

 

מי הקורא הראשון שלך? 
אני הקורא הראשון שלי. והשני, והשלישי… אני טיפוס אנאלי טוטלי ומאוד קפדן.

 

כמה פעמים אתה קורא את הספר שלך במהלך העבודה?
לא מפסיק בכלל. כמו שאמרתי, אני טיפוס אנאלי אובססיבי-קומפולסיבי (אבל נחמד…). לא סומך על אפאחד, ובמיוחד לא על עצמי. וברצינות: חלק משכלול הכתיבה הוא החזרה האינסופית אליה – לחזור אל הכתיבה זה כמו לחזור לבנאדם אהוב, למשל, או כמו פסנתרן שחייב לחזור ולשנן אותו קטע מוזיקלי עד שיצליח להוציא ממנו את עצמו, את הפסנתרן שבתוכו. החזרה אינה קטע טכני כלל וכלל. היא ריטואל עצמי לייצור העצמי.

 

 

8 תגובות

  1. איסטניסט של מילים

    איטניס או איסטניסט?
    איטניסות או איסטניסטיות?

  2. תודה על התגובה, כנ"ל. אבל מה עושים אם הליבידו המוחצן נשאר מוחצן ונעלם מן החיים עצמם? יחי המהפכה השקטה.

  3. חצופה!!!!!!!!!
    לא מתאימה לנו פה!!!!!!!!!!

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן