בננות - בלוגים / יוסי וקסמן / חיית טרף משפילה את ראשה בבושה
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

חיית טרף משפילה את ראשה בבושה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

על 'החיה', תערוכת יחיד של יוסי וקסמן בגלריית הבית האדום בתל אביב

מאת תמיר גרינברג, אוצר התעורכה

 

ציוריו  של וקסמן חריגים בנוף הציור הישראלי, הנוטה בדרך כלל אל המעודן. אלה ציורים שעוצמת הכאב והעצב המתפרצת מתוכם משתקת כמעט. קשה לדבר על ציורים כאלה במונחים של "יפה". אלה ציורים קשים, מעיקים, המתפרצים בעוצמה טראגית, וטורדים את נפשו של הצופה זמן רב לאחר שיצא את חלל התערוכה. וקסמן מניח לרגשותיו להגיח ולהתפרץ אל הבד ללא מסננים. למתבונן בציוריו יש תחושה כאילו הביט אל עומק נפשו של יוצרן, ומה שנחשף שם – לא קל לעמוד אל מול עוצמתו.

 

יער אפל.  שלושה זאבים, אולי תנים, גודשים את קדמת הציור, עיניהם בוערות באדום, כאילו היו עומדים כל רגע לפרוץ מן המשטח אל עבר העולם הבורגני, השלו והנינוח. הם מצוירים בקווים אקספרסיביים עזי מבע, בשפעת צבעים יוקדת של שחור-לבן-כחול-צהוב-אדום, צבעים ראשוניים, קדמוניים, כאילו יצאו מתוך סיוט אפל. האופק בוער בכתום וצהוב. דמדומים, או שריפה רחוקה? האדמה השחורה נוזלת. העצים השחורים נוזלים.  הזאבים אינם שואגים, גם אינם מייללים אל הירח. עיניהם העצובות של הזאבים מביטות אל הצופה לא באיום, כי אם במצוקה נוראה. עיניהם, אוזניהם, פיהם הנעול בשתיקה, הכול נוזל ומתערבב אל תוך מרק בראשיתי של רגשות חסרי שליטה. 

 

אותו יער שחור. אותה – ספק שקיעה ספק שריפה. קוץ מעוות צורה בחזית הציור מצויר בלבן נוזלי. האם זהו אכן קוץ? ואולי אלה קורי עכביש?  גם כאן, במבט ראשון, צורתו מאיימת, ובמבט מעמיק יותר – נעלם האיום ותחתיו נחשפים ייסורים. ואולי המאיים הוא תמיד גם המיוסר?  זרועותיו המחודדות, הפשוטות לכל עבר נוזלות מטה, כאילו היו מתקשות להחזיק מעמד במצבן המוצק. הקוצים אינם פונים אל קדמת הציור, אלא נסוגים לאחור ולצדדים, כמן חיית טרף המשפילה את ראשה בבושה.

 

ושוב אותו יער אפל. והאופק מאדים כדם. חזיר בר כלוא במכלאה. הוא נטוע במקומו מאובן, פנים שחורים שפיהם הפעור זב דם תלויים מעליו. הדם הזב מן הפה מכתים את פרוות החזיר, כרמז לצפוי לו בציור אחר, שם הוא עקוד כבר על המזבח, ממתין בחוסר אונים לבוא המאכלת, ועינו היחידה פקוחה ויודעת.

 

והנה, בבת אחת, מעבר חד לעולם שונה לחלוטין. לכאורה. הנה, לפנינו, יצירות המופת של עולם המערב. 'בכחוס' של קראוואג'ו, 'ארוחת הבוקר על הדשא' של מאנה, 'מדונה וילד' של ג'וטו, 'מדמואזל ריבייר' של אינגר. עין הצופה המיומנת מזהה את הקומפוזיציות הכל כך ידועות, את תנוחות הגוף ושפעת הצבע. אך משהו כאן משובש.

 

בכחוס התינוקי, העגלגל, על שערו עטור הפרחים, מרוח כולו, נוזל על פני הבד, פניו כבר כמעט מחוקים משהו, מעיניו עוד נותר המבט, שבמקור הוא יהיר ומרוחק, ומתחלף כאן במבט כבוש, מבויש, כאוב. גביע היין שבידו הוא ספק גביע ספק פטרייה רעילה, והתנוחה כולה, בניגוד למקור, אינה עוד מלאה שביעות רצון עצמית ונינוחות, כי אם מהוססת מאוד, בלתי בטוחה בעצמה.   כמה עצב עולה מתוך הציור העליז לכאורה.

 

המדונה והילד, אם ותינוקה על זרועותיה, מצוירים על בסיס שחור, גופו של הילד נמזג ברקע הקודק, פניו בוגרות מאוד, וידו מכסה את פני אימו. הנה, משמאל, עוד רואים את רגלו הצהובה, הבועטת. עיני אימו לא מביטות בו ברוך כי אם מופנות הצידה, הלאה מן הילד, וההילה שבציורו של ג'וטו הופכת כאן לעיסה של צבעים בצהוב ובשחור. פניהם ברורות יותר, אך בחזית, בגדו של התינוק נדמה לרגע לאותו קוץ מעוות שבציורי היער.

 

'ארוחת הבוקר על הדשא', אולי מהנודעים שבציורי העת החדשה, אותה תמונה שזעזעה בזמנו את פריס בשל דמות האישה העירומה המוצבת בחזיתה של שיגרת פיקניק פסטוראלי, כבר הפכה לאיקונין המקובל על כל שכבות החברה. הזעזוע שחש הצופה בן המאה התשע עשרה אינו מנת חלקו של הצופה בן המאה העשרים ואחת. מה לנו, המיומנים באתרי פורנוגרפיה ובפרסומות בוטות, שנזדעזע מדמות של אישה עירומה? אך וקסמן שב ומזעזע. אכן, אותה אישה עירומה עוד מביטה אל הצופה, אך לידה לא גבר בורגני רובץ, כי אם זאב לבוש בחליפה, ואת דמות הגבר האחר, הסמוך לאישה העירומה, מחליף ראשו של כבש המרכין את ראשה בהכנעה, ממתין לבלתי נמנע. הסצנה הנינוחה שבציורו של מאנה הופכת כאן לסצנה דחוסה, גדושת אלימות ומיניות.  היער הרומנטי הוחלף בעצים קרחי עלווה. הדמויות הנינוחות בציורו של מאנה מוחלפות בדמויות נוזלות, מעוותות ומתפתלות, ומעל לכל שורה תחושה של אסון.

 

ציוריו של וקסמן מוצמדים זה לזה ויוצרים מעין תמונות-על, טריפטיכים רחבי מידה שכל חלק שבהם מאציל על החלקים שלידו ומעניק להם משמעות נוספת. היער הפראי והמדונה והילד חד הם. הזאב המאיים ובכחוס חד הם. אין אלה אלא סמלים. סמלים קדומים ועמוקים המציירים את נפשו המיוסרת של האדם.

 

וקסמן מעריץ את הציור המערבי. וקסמן בז לציור המערבי. וקסמן מתחנן להיכנס בשעריו של עולם התרבות המערבית. וקסמן יורק בפניה של התרבות המערבית. וקסמן משפיל את ראשו לנוכח גדלות הציור המערבי. וקסמן זוקף את ראשו בגאווה אל נוכח הציור המערבי. וקסמן מקלל. וקסמן מייחל. וקסמן מתפלל. וקסמן מחניק זעקה. ציוריו של וקסמן ציוריו של הנידח, העומד בצד ויודע שלעולם לא יהיו לו חלק ונחלה, אך בלי דעת, הוא כובש לו גם חלק, גם נחלה.  

 

תמיר גרינברג, אוצר התערוכה, הוא משורר, מחזאי ואדריכל. מחזהו 'חברון' הוצג על הבמות בישראל, בבריטניה ובגרמניה.


18 תגובות

  1. ביקורת שהיא שירה
    אהבתי מאוד
    אכן ציורים עזי מבע ובעלי עוצמה

  2. האנונימי המגעיל שהשיא את העצה שמעל תגובה זו אין לו שום מושג על ספות על פסיכולוגים על אמנות ועל יוסי וקסמן. ובמצב קיומי עלוב שכזה – הכי עדיף להצניע לכת בדומייה, להסתתר במאורה.

  3. האנונימי המגעיל שהשיא את העצה שמעל תגובה זו אין לו שום מושג על ספות על פסיכולוגים על אמנות ועל יוסי וקסמן. ובמצב קיומי עלוב שכזה – הכי עדיף להצניע לכת בדומייה, להסתתר במאורה.

  4. אל ספת הפסיכולוג, דחוף

  5. עדנה גור אריה

    הבקורת מעניינת, הציורים חזקים. יישר כוח.

  6. תמי כץ לוריא

    יוסי
    כמה חזק, ויפי של בקורת מעניינת

  7. גיורא פישר

    טעו חלק מהמגיבים כשציינו שמדובר ב"ביקורת". את הדברים כתב תמיר גרינברג אוצר התערוכה.
    זו הסיבה שהייתי חשדן, כולנו מכירים את האוצרים או העורכים הכותבים בכריכה האחורית דברי שבח שלעתים אין התאמה בינם לבין מה שנמצא בספר או בציור.
    תמיר גרינברג הוא לטעמי מטובי המשוררים הכותבים היום בארץ. לשמחתי, הדברים שכתב על ציוריו של יוסי וקסמן הם לא על תקן "סופרלטיבים ריקים" אלא תאור אמין וקורקטי על האפקט המדהים שציוריו של וקסמן עושים לי גם דרך מסך המחשב הקטן.
    בהצלחה!
    גיורא

    • תודה גיורא שאתה מקפיד לתקן את "מאחורי הקלעים" של הסצנה. גם אם שיבחת ניכרת ציניות בדבריך.

      מעניין מה היה קורה אם "מאחורי הקלעים" שלך היה נחשף. ויש לא מעט היודעים ושותקים.

      • גיורא היקר, אתה אכן מחפש בציציות סתם ואתה עצמך הסגרת את עצמך. סתם. אם אתה מעריך כל כך מעריך את תמיר וגם נכבשת בציוריו של וקסמן אפילו דרך המחשב, מכאן היה עליך להגיע למסקנה שלא הכול סחר מכר וזיוף ובלוף בחוצות ובחצרות היוצר. אולי אפשר היה גם להניח כך סתם שתמיר המשורר והאדריכל באמת מתכוון לכל מילה שכתב ב"ביקורת". ובינינו, מי שנתפס לקטנות איך יגיע לגדולות?!

        • גיורא פישר

          למגיב האנונימי
          צר לי, אך יש לך בעיה בהבנת הנקרא , או שאני לא הבהרתי מספיק את דברי.
          מעולם לא טענתי ואמרתי "שהכל בלוף" (הבא הוכחה לדבריך).
          ובמקרה של וקסמן וגרינברג (לא פגשתי מעודי אחד מהם ,גם לא החלפתי אתם מייל), ציינתי לשבח בלי שום ציניות את הדברים של תמיר גרינברג וגם את הציורים של יוסי וקסמן.
          ובקשר לתגובה הקודמת שלך
          אני מזמין אותך לפרסם את "אחורי הקלעים" שלי.
          אולי תגלה לי משהו שאני לא יודע.
          בברכה
          גיורא

          • גיורא, דרך ההתנסחות שלך לא תמימה. מה זה לא סתם הייתי חשדן. ומה זה "כולנו יודעים…" זה כאילו שראיינת את עצמך באיזו מין שיחה פנימית ולעינינו הבאת את כל חומרי הנפש שלך. הניסוחים שלך מאוד מאוד מעוררי חשד. קרא אותם בעין בלתי מזוינת.

          • גיורא פישר

            בודאי שההתנסחות שלי לא תמימה ואכן אני מודע במדויק ל"חומרי הנפש" שאני מביא. התכוונתי לכל מילה.
            וכמו שאני מודע ל"חומרי הנפש" שלי ,אני מבין גם את "חומרי הנפש" שלך.
            אני לא מתכוון להמשיך כאן את הויכוח המעגלי הזה.
            בברכה
            גיורא

  8. מירי פליישר

    דברי האוצר הם הבהרה והרחבה. ויפה נכתב ומגיע לו לצייר יוסי וקסמן שייכתב על סדרת ציורים זו הרבה וטוב.
    לא היתה פה שום יומרה לקרוא לזה ביקורת. מחלקה אחרת.

    • גיורא פישר

      למירי , את צודקת. העובדה שתמיר גרינברג הוא אוצר התערוכה מפורסמת בגלוי בגוף הפוסט. הטעות הייתה של המגיבים הקודמים לי.
      בדברי רציתי להדגיש שדבריו של גרינברג מוצאים מאד חן בעיני מפני שאין בהם סופרלטיבים לשמם, אלא דברים מדודים המתארים במדויק את הרשום על הבדים של וקסמן.

      • גיורא כולנו תלמידים ואתה תלמיד מצטיין היום, לא רק מורה. למדת כנראה את העיקר, שמילים הן חומר יקר מאוד וגם חומר נפץ לא קטן כשלא משתמשים בהן בזהירות ובדקדקנות, ולא רק בכתיבת שירה.

        • די כבר למה הערות תמימות כמו "ביקורת " הופכות לנושא למריבה מחלוקת וכעסים נהיה מגעיל להגיב כאן
          הרגעו כבר והרגיעו את החיה היצרית בתוככם לא כל אמירה תמימה והתנסחות לא מדויקת צריכה להפוך נושא לויכוח ולתשפוכת יצרית מעוררת קסב
          הרגעו והרגיעו
          אחרת לא ישארו בבלוגיה הזאת אנשים
          חבל לקלקל ליוסי רשמים מתערוכתו היפהפיה

  9. יעל ישראל

    אהבתי מאוד את הרשימה הזו. השבוע אני מקווה ללכת לתערוכה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן