"באתי , ראיתי, התאהבתי…" הרבנית המאוהבת שכבה על מיטתה הרחבה וקיבלה את פנינו במאור פנים חסר סבלנות, מתפוצצת מהכיל את המזמוטים והמזמוזים של השעות האחרונות, מתה לספר לנו – לפרטי פרטים – על הרומן הלילי הסוער שלה ועל בחיר לבה הזמני, עומר. היא החליטה לדלג על תפילת השחר ועל הנחת התפילין הפולחנית שלה, מתוך ההשערה שאלוהים יסלח לה הפעם וייאות לוותר לה ,לבוקר אחד, על מנחת המילים והנענועים.
היא סרקה את שערה הבהיר, והזליפה על עצמה בחגיגיות טיפות אפטר-שייב יקר – לכבוד כיבושיה האחרונים. היא מזגה לנו תה חמים והחלה לספר בשבחו של אדונה האלכסנדרוני החדש. לאחר שכולם נעלמו מהדיסקוטק מצאו להם השניים פינה אחת של חסד באחד החדרים המופקרים שבקומת הגג של המלון, בקצה השמים. כמו המשורר היווני הזקן גם היא הצליחה לכבוש לה חלקה אחת של תאווה בעיר האהבה האסורה. נטלה את הגבר-נער הנערץ שלה, השכיבה אותו על המזרן, הפשיטה אותו מבגדיו כמו שמפשיטים תינוק בן יומו: החולצה, הנעליים, ואחריהן המכנסיים, הגופייה הקרועה, ואחריה הגרביים המטולאים. פשטה ממנו שכבה ועוד שכבה, בוצלת את הגבר הבצלצלי שלה, קולפת את האהבה הרגעית שלה ומחטבת לעצמה פסל שחום אידאלי. פסל אפולו מצרי. פרעוני.
דחקה את אצבעותיה היציריות אל תחתוניו הקטנים, מללה את איברו שהקשיח ואת אשכיו שהתרוממו אל הבטן מחמת העור המכווץ שנמשך אל על, אל העורלה הנמתחת, המזדקרת. ליקקה את פטמותיו הגדולות ואת חזהו הרחב, החלק. צבטה את גופו בשתי ידיה האמונות כמו כדר המפסל את פסלו בחומר.
ואפולו השיכור שלה… חיבק אותה. נישק אותה. מעך אותה בגופו הבשרני. השיב לה אהבה אחת אפיים. גילגל אותה על המזרן, ומן המזרן אל הרצפה. נשף בה באפו הגדול מלוא ריאותיו, ליטף אותה באיברו הנחשי שהוצף בדם. ליקק את עורפה המנומש ואת שדרתה, דחק את לשונו הגמישה אל הסדקים החשוכים, ולא הרפה. מטה. מטה. אל שתי הגבעות הלבנות ואל הירכיים השעירות. אכל אותה. זלל אותה. טרף אותה. ביתר אותה. קם וניצב מעליה והשקה אותה ברעד במטר עז לבנבן. ובקצה כוחו עמד ושיפשף את תורן אנייתה שהיטלטלה, מאיימת לטבוע בסערת החושים הלילית שלה, עד כי הגיעה אל פורקנה והוציאה אף היא את שכבתה.
"באתי, ראיתי, התאהבתי…" מושיק לגם מספלו את התה שהתקרר והמשיך לספר לנו בשקיקה כיצד שכבו שניהם על הרצפה המלוכלכת, בשר ליד בשר, ובהו בירח הצהוב שהלך ודהה בשמים. הירח הדוהה של האהבות הרגעיות. האהבות שהולכות ודוהות אל עמוד השחר, מתמוססות ומתאיידות באורה של החמה…
מתוך "אלכסנדריה יקירתי", הוצאת כתר
הזמנה לתערוכה וירטואלית של עבודותי – לחצו כאן והכנסו לגלריה
שלום יוסי
ראיתי את הציורים ואהבתי.
מעניין שבחרת במשלבי דיבור שונים לשני הז"אנרים שאתה מתעסק בהם: משלב הדיבור בציור הוא רציני בעוד שבכתיבה בחרת במשלב יותר "קל", אם כי גם בו ניתן להרגיש את הכאב.
תודה
גיורא
יוסי
רב אשכולות שכמותך. מדהים.
יוסי, אני מכיר את הרבנית הזאת.
🙂
וגם את עמוד השחר אני מכיר. מצוין.
:)))