שושן צחור אחד לעת זיקנה
הוא חולץ את נעלי המוֹקָסין, מסיר מעל פדחתו את הכובע הבלוי מסוג בּוֹרסַלינו, פושט את החולצה הפרחונית בנוסח הוואי, את מכנסי ה"אתא" הישנים שאשתו קנתה לו בשנות השבעים, הגופייה, התחתונים הלבָנים, איזה כתמים צהובים, יבשושיים, משחה אנטיביוטית שהתגבשה אולי, מסיר את הגרביים השחורים.
היא מסלקת מעל תסרוקתה את רשת הניילון, חוֹלצת את הנעליים האורטופדיות שקנתה אצל "שוֹל", פושטת את השִמלה בהדפס שושנים, את הקומבניזון, החזייה, התחתונים בגיזרה הגבוהה, ריח של אֵזוביון, מסירה את גרבי הניילון העבים, האלסטיים, שהיא מסתירה בהם וְרידים, עגילים, צמידים, מחרוזת פנינים וְרודות שהביאה מקַאירוֹ, צלב קטן מעץ זית, תליון עם תצלום זעיר, ג"וֹבָני וג"וֹזֶף המתוקים.
הוא עירום.
גם היא.
הוא גוהר על המיטה, מפעיל את הסדין החשמלי.
היא שולפת בקבוקון מאיזו מגירה, מזליפה תמצית של אזוביון על סדיניה, להנעים לה את תשמישיה.
הוא יוצא אל המטבח, אל כּירת הבישול.
היא מלטפת את מצעי המיטה, מתענגת על החיספוס שלהם, על נעימוּת רִקמתם הנראית-לא-נראית לעין.
הוא שב אל חדר השינה עם כוס משקה סַחלֶבּ חם, מטפטף את דרכו אליה.
היא מעקמת מבט, היא רוטנת, מתחמקת, היא הרי כמעט איננה.
הוא נִטרד, הוא מבקש לראות אותה מפוייסת. מביא את משקה הסחלבּ אל שפתיה.
היא טועמת מן השיקוי, סופגת אל קירבה טיפות סחלבּ לבנבנות כעין נוזל הזרע.
הוא מותיר את הכוס בידה ונשכב על המיטה. נראה שהתעייף.
היא מניחה את הכוס על שידה. היא סורקת את שׂערותיה.
הוא מתהפך על בטנו ומחכך את גופו העירום בתכריכיה, שואף מלוא נחיריו את הרֵיחות. אֵזוביונים.
היא מצטלבת, ממלמלת תפילה אחרונה ונכנסת אל בין מצעי המיטה.
הוא גוהר עליה, הנחיריים השפתיים הלשון תנוכי האוזניים האצבעות הפְּטמות העור הטבּוּר תלתלי הערווה הדגדגן פי הטבעת זיעה. הוא מסתמרר.
והיא התפוגגה. פּוּףףף…
הוא חש עִקצוץ באיברו ומתגלגל על צידו. הוא אוסף את רגליו אל בטנו, להגן על מבושיו, מתכנס בתוך עצמו; הוא מעוּבּר, הוא נבוך, הוא בוהה בתמונה:
על הסדין הסָתוּר, במָקום שבו היתה מונחת רק לפני רגע, בין קפלולי הבד, מוטל שושן צחור אחד. שושן ממוֹעָך מעט, מכּוּרכּם בשוליו, מדיף ניחוח בְּתוּלי ישן, חונק, פְּעוּר עלֵי כותרת, פתוח לרווחה, מַדיחַ, מפתה. שושן צחור שודד, כעין ערוות אישה.
יוסי
פשוט נפלא כל כך צחקתי. כעין טיפת הזרע ושושן צחור. אחלה מוח יצירתי ומציאותי. מעולם לא הובטח גן של ורדים.
יפה מאוד כתוב מצויין והצילום – מה ל"גיד יפה הזקנה של הצעירים.
גם כשהוא נבול יפה השושן הצחור
איזה וייחו! ווי.
יוס"לה, מרשים. צריך כשרון כדי לקפל ככה את התוגה בתוך המילים המרקדות ומתנגנות יפה באוזן ועל הלשון.
ולְךָ, לך יש עוד זמן עד לזקנה שלך.
היי יוסי
איזה תמונות יפות, יש לך עיניים חמות ומהפנטות
הסיפור חם, דן בכמיהה לקשר. מה מחבר?
להתראות טובה