הבהלה שאוחזת בו כל אימת שהוא חושב על חיי נישואים נובעת מהפחד שמא עתיד היה הוא עצמו לחטוא כלפי ילדיו כפי שאביו חטא כלפיו, וכפי שסבו חטא כלפי אביו. ואף גרוע מזה, שמא עתידים ילדיו לנקום בו על הפשעים שהוא עצמו פשע כלפי הוריו. וכך, על סף שנתו החמישים, הוא מסביר לעצמו את כישלון חייו באשמה שהוא מאשים את אביו ואת אבי אביו; בקללה המשפחתית עתיקת היומין הרובצת עליו.
הוא פרש מעבודתו בחברת החשמל בי"א מרחשוון 2007, מכר את דירתו המרוּוחת, השקיע את כספו באגרות חוב ועבר לגור בשכירות חודשית בחדרון קטן בדרום העיר, סמוך לתחנה המרכזית הישנה. חדרון מרוהט במיטה אחת ובארון אחד ובשולחן אחד ובכיסא אחד, כקיטונו של אסיר. וכל רכושו עלי אדמות – לבד מאגרות החוב בבנק – הם האלבומים הישנים, קופסאות הנעליים, שקיות הנייר והניילון ושאר הקלסרים הגדושים תצלומים, תעודות, מסמכים ומכתבים מסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות השבעים של המאה העשרים, שהורישה לו דודתו היחידה עלי אדמות, אסתר אתל, שאותה אהב יותר מכול.
והנה הוא, נחבט בהחמצתו, בחיי הנישואים שמעולם לא חווה, עומד לפני תצלומי המשפחה, כמבקש למצוא איזה מזור דווקא בקללה ההיא, המונצחת בשחור ובלָבָן ובסֶפּיָה, שכמו נגזרה עליו מן השמים, ושאולי התצלומים הללו, הישנים, יגאלו אותו ממנה.
הקירות הלבנים מסביב מסנוורים אותו, כאילו היו מסך קולנוע שעליו מוקרנים חייו, והוא נועץ את התמונה הראשונה במרכז הקיר הגדול מול המיטה:
הילד, תיזהר על הילד שלך!
אמא צעקה, הוא נזכר, כאילו שכבר ידעה, כאילו שכבר ראתה בעיני רוחה את הפורענות, תיזהר על הילד שלך, טוביה, שלא יזוז ויטשטש את התמונה! אבל אביו כרך את שתי זרועותיו סביבו, זו הבריאה וזו הנכה, בלפיתה אבהית מכאיבה מאין כמוה. עד היום יש שהוא הוא חש בה, אלימה ודואגת, כאילו הוא ואביו כבולים באזיקים של מצוקה ואהבה. זה היה בחוף גבעת עלייה ביפו, בכ"ט תמוז 1960, כשהיו שניהם מחייכים אל המצלמה בידיה של אמא או בידיו של איזה עובר אורח, שהרי אמא אינה מבינה במכשירים טכנולוגיים, כפי שאבא גרס תמיד, ובטח שלא במצלמות חדישות מעין זו שאבא רכש לא מכבר, מיד שנייה, בחנות המצלמות ברחוב גרוזנברג, איפה שנוהג היה להסתובב בימי ראשון, כשהלך להביא מן המפיץ את גלגלי הסרטים, עותקים משומשים של "גילדה" או של "מאדאם איקס", שיוקרנו על המסך בקולנוע גלרון. זה היה "העסק" של אבא ושל חבריו הנכים והניצולים, שקיבלו מהמדינה חינם אין כסף את הגבעה העירומה מול חוף הים ביפו, ובנו עליה בית קולנוע קייצי וחורפי, שעתיד לנחול כישלון ענק, ושבעטיו יירדו מנכסיהם וייאלצו לשוב לירושלים, לחיק המשפחה הגדולה של אבא, ולחזור בתשובה על כורחם, כדי להרגיע את אלוהים היושב במרומים שבטח קילל אותם על התפקרותם הראשונה. הלוא צריך היה להרגיעו מפעם לפעם, אֵל חרון ונקם, עד העווֹן הבא, עד ההתפקרות הבאה. היה זה כשהסירו את הכיפות בפעם השנייה ועברו לשכונה החילונית בצפון העיר.
אלא שלעת עתה הם מחייכים אל המצלמה, הוא בבגד הים הסרוג השנוא עליו ובכף ובדלי הפלסטיק, ואביו מחבק אותו באהבה, ואפילו בתשוקה. את טעמו של כריך הגבינה המלוחה שתכף יאכלו הוא טועם עתה כאילו היה על לשונו ממש, אף את פריכותו של המלפפון המתוק הוא חש מתפצפץ על שיניו האמיתיות ועל שתליו, שאותם נטע לא מכבר במקום הבורות הגדולים שבגללם נאלץ תמיד לחייך חיוך חלקי, עקום. טוחנת אחת רקובה היתה לו, שהוריו עקרו לו בילדותו אצל רופא השיניים האכזר בשכונת בית הכרם. אותו רופא כבל אותו אל כיסאו, כך נהגו אז עם ילדים סוררים כמותו שנמלטו מרופאת השיניים של בית הספר, אף היא היתה אכזרית, אבל מסובסדת וזולה בהרבה. בגין אותה בריחה שלו אביו גרר אותו אל הרופא הפרטי היוקרתי, שיעקור לו את הטוחנת ההיא ויותיר בפיו מכתש ענק – עונש! – חלל שילך ויגדל במרוצת השנים, ושבגללו ייסעו שיניו הקדמיות לימין ולשמאל, מותירות לו חיוך מחורר, מכוער, שתמיד, כשיתגלח בבוקר לפני המראה באמבטיה, יזכיר לו את האב שנחפז לעקור את השן, ובהנאה. אביו קשה הלב התרכּך בעיני רוחו לאחרונה, כאשר שתלו בפיו ברגים, שעליהם הרכיבו לו שיני חרסינה חדשות שהשיבו לו את החיוך הישן, המלא. אותו חיוך שהיה מחייך אל המצלמה הנתונה בידי אמו או בידיו של איזה עובר אורח בחוף גבעת עלייה, שצילם אותו ואת אביו מחוּבּקים, כשהיתה האהבה עוד שורה בעולם.
בגד הים הסרוג-זוועה תאר לך את שלי נערה בת 12 עם ניצני שדיה . איום .
כל השאר מרגישה כאילו זה הסיפור שלי והוא בכלל לא . רב כשרונות אתה יוסי והכתיבה ביניהן.
תודה לך, מירי. אני חש כאילו היינו נפשות אחיות. באנו מעיצוב והלכנו אל האמנות. והשאלה היא אם עשינו בשכל… הו, כמה שהאמנות יכולה להיות כלבתא. שבוע טוב וחיבוק.
רגיש וחודר לנשמה. והתמונה גם.
לבכות.
מקווה שלא רק בכית, ושגם אהבת. בפעולת הבכי יש אהבה, לא כן? גם אני התרגשתי אצלך, מיכל, אף שלא כתבתי. סלחי לי.
בהחלט יוסי ותודה. וסליחה על הבלוג המחוק שלך ההוא הישן – עדיין מצפוני נוקפני.
עזבי, שטויות. זה בין חברים. ואני שמח שהכרתי אותך.
גם אני-))))
תודה איציק!
מה יהיה יוסי? איך אנשים מענישים את עצמם.
הסיפור מאוד אמיתי לי בקצב שלו.
דרך אגב אני מעדיפה את הדמות שעוברת לגור בצינוק… יש בו אמיתיות.
להתראות טובה
תודה, טובה. נכון, יש כאן סוג של הענשה עצמית. אבל האם אפשר בלי זה? להתראות, יוסי.
מאין התמונה?
כתוב להפליא, יוסי.
ספר חדש?
אכן אמיר, ספר חדש שהחלטתי להשליך. ואולי בזכות מוטי גלדמן אחזור אליו. מי יודע?… תודה על המחמאה, יוסי.
יוסי. אם אני סייעתי בשיחתנו שלא תפסיק את כתיבת הספר, אני שמח בכך כעת כפליים, אחרי שקראתי קטע ממנו. מרתק ונוגע ללב.
תודה, מוטי. התחלתי לקרוא את בארת, ואכן יש סיכוי שהספר יינצל מתהומות פח האשפה של איקיאה.
יוסי, אני חושב שמוטי צודק. ממש אין סיבה. חומר טוב ונושא מלא באפשרויות. אז למה?
מכמיר לב.
מה זה משנה איך הילד מרגיש, העיקר שכולם מחייכים לצלם.
אתה בחברה טובה ..
חן חן, רונית. וחיוך גדול-גדול אל המצלמה – אחת, שתיים שלוש!
קליק!
ועכשיו אפשר לבכות ולצעוק ולתקוע פלוצים…
ליוסי, גם לי יש תמונה מאותו חוף. קשה לי עם חומרים כאלה אז אני לא מגיבה.
גם את מיפו, אילנה?
ממש בהתחלה. הורי לאחר שנישאו וגרו תקופה עם ההורים של אבא שלי בגבעת עלייה. די מהר עברו משם. לי אישית אין זכרונות משם אבל יש תמונה שלי תינוקת בודדה בוכה על חוף הים.
אני כל כך אוהבת אותך יוסי. יותר ויותר. אתה נוגע בלבי.
ואת נגעת ללבי גם כן. נשיקות, יוסי.
כתוב ניפלא יוסי, החיבוק הזה , טוב אז גם הורי הגיעו ליפו משנינטשה, והממשלה יצאה בקריאה לתושבי העיר להיכנס לבתים, אז הם רצו ותפסו בית , שיהיה איפה לגור באופן זמני, אני זוכרת את הבית והחצר, ברחוב סן מרטין, כשהייתי בת שלוש לערך עברנו משם לבית חוקי משלנובשכונה חדשה שנבנתה בעיר .
תודה לך, אורה.
משעשע לקרוא את קורות משפחת ווקסמן מנקודת מבט ייחודית זו. אתה יודע לבצע רומנטיזציה מאירועים קטנים שלמראית עין אינם בעלי משמעות רבה, וזה נדיר מאוד בקרב סופרים בימינו.
בהצלחה עם הספר!
דניאל וסבתא אסתר אתל
תודה, דניאל!
וכמובן, תודה גדולה לסבתא אסתר-אתל, שמסיפוריה הולך ונרקם הרומן הזה.
I haven"t read any of your work before, and shamefully I haven"t been a great reader in my life. but with the bit of passion I have to writing I loved your way of putting sense in "tragedy" and giving a humorous passionate and honest perspective of life.
it has been a pleasure reading and I find humor to be a great tool in all forms of art, it allows another level of engagement which doesn"t necessarily involve an intellectual mind or knowledge of history of the art.
Thank you:)
Nir
I hope i made some sense of myself