בננות - בלוגים / יוסי וקסמן / הבהלה שאוחזת בו כל אימת שהוא חושב על חיי נישואים
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

הבהלה שאוחזת בו כל אימת שהוא חושב על חיי נישואים

 

הבהלה שאוחזת בו כל אימת שהוא חושב על חיי נישואים נובעת מהפחד שמא עתיד היה הוא עצמו לחטוא כלפי ילדיו כפי שאביו חטא כלפיו, וכפי שסבו חטא כלפי אביו. ואף גרוע מזה, שמא עתידים ילדיו לנקום בו על הפשעים שהוא עצמו פשע כלפי הוריו. וכך, על סף שנתו החמישים, הוא מסביר לעצמו את כישלון חייו באשמה שהוא מאשים את אביו ואת אבי אביו; בקללה המשפחתית עתיקת היומין הרובצת עליו.
     הוא פרש מעבודתו בחברת החשמל בי"א מרחשוון 2007, מכר את דירתו המרוּוחת, השקיע את כספו באגרות חוב ועבר לגור בשכירות חודשית בחדרון קטן בדרום העיר, סמוך לתחנה המרכזית הישנה. חדרון מרוהט במיטה אחת ובארון אחד ובשולחן אחד ובכיסא אחד, כקיטונו של אסיר. וכל רכושו עלי אדמות – לבד מאגרות החוב בבנק – הם האלבומים הישנים, קופסאות הנעליים, שקיות הנייר והניילון ושאר הקלסרים הגדושים תצלומים, תעודות, מסמכים ומכתבים מסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות השבעים של המאה העשרים, שהורישה לו דודתו היחידה עלי אדמות, אסתר אתל, שאותה אהב יותר מכול.
     והנה הוא, נחבט בהחמצתו, בחיי הנישואים שמעולם לא חווה, עומד לפני תצלומי המשפחה, כמבקש למצוא איזה מזור דווקא בקללה ההיא, המונצחת בשחור ובלָבָן ובסֶפּיָה, שכמו נגזרה עליו מן השמים, ושאולי התצלומים הללו, הישנים, יגאלו אותו ממנה.
     הקירות הלבנים מסביב מסנוורים אותו, כאילו היו מסך קולנוע שעליו מוקרנים חייו, והוא נועץ את התמונה הראשונה במרכז הקיר הגדול מול המיטה:
 
 
 

  
הילד, תיזהר על הילד שלך!
אמא צעקה, הוא נזכר, כאילו שכבר ידעה, כאילו שכבר ראתה בעיני רוחה את הפורענות, תיזהר על הילד שלך, טוביה, שלא יזוז ויטשטש את התמונה! אבל אביו כרך את שתי זרועותיו סביבו, זו הבריאה וזו הנכה, בלפיתה אבהית מכאיבה מאין כמוה. עד היום יש שהוא הוא חש בה, אלימה ודואגת, כאילו הוא ואביו כבולים באזיקים של מצוקה ואהבה. זה היה בחוף גבעת עלייה ביפו, בכ"ט תמוז 1960, כשהיו שניהם מחייכים אל המצלמה בידיה של אמא או בידיו של איזה עובר אורח, שהרי אמא אינה מבינה במכשירים טכנולוגיים, כפי שאבא גרס תמיד, ובטח שלא במצלמות חדישות מעין זו שאבא רכש לא מכבר, מיד שנייה, בחנות המצלמות ברחוב גרוזנברג, איפה שנוהג היה להסתובב בימי ראשון, כשהלך להביא מן המפיץ את גלגלי הסרטים, עותקים משומשים של "גילדה" או של "מאדאם איקס", שיוקרנו על המסך בקולנוע גלרון. זה היה "העסק" של אבא ושל חבריו הנכים והניצולים, שקיבלו מהמדינה חינם אין כסף את הגבעה העירומה מול חוף הים ביפו, ובנו עליה בית קולנוע קייצי וחורפי, שעתיד לנחול כישלון ענק, ושבעטיו יירדו מנכסיהם וייאלצו לשוב לירושלים, לחיק המשפחה הגדולה של אבא, ולחזור בתשובה על כורחם, כדי להרגיע את אלוהים היושב במרומים שבטח קילל אותם על התפקרותם הראשונה. הלוא צריך היה להרגיעו מפעם לפעם, אֵל חרון ונקם, עד העווֹן הבא, עד ההתפקרות הבאה. היה זה כשהסירו את הכיפות בפעם השנייה ועברו לשכונה החילונית בצפון העיר.
    אלא שלעת עתה הם מחייכים אל המצלמה, הוא בבגד הים הסרוג השנוא עליו ובכף ובדלי הפלסטיק, ואביו מחבק אותו באהבה, ואפילו בתשוקה. את טעמו של כריך הגבינה המלוחה שתכף יאכלו הוא טועם עתה כאילו היה על לשונו ממש, אף את פריכותו של המלפפון המתוק הוא חש מתפצפץ על שיניו האמיתיות ועל שתליו, שאותם נטע לא מכבר במקום הבורות הגדולים שבגללם נאלץ תמיד לחייך חיוך חלקי, עקום. טוחנת אחת רקובה היתה לו, שהוריו עקרו לו בילדותו אצל רופא השיניים האכזר בשכונת בית הכרם. אותו רופא כבל אותו אל כיסאו, כך נהגו אז עם ילדים סוררים כמותו שנמלטו מרופאת השיניים של בית הספר, אף היא היתה אכזרית, אבל מסובסדת וזולה בהרבה. בגין אותה בריחה שלו אביו גרר אותו אל הרופא הפרטי היוקרתי, שיעקור לו את הטוחנת ההיא ויותיר בפיו מכתש ענק – עונש! – חלל שילך ויגדל במרוצת השנים, ושבגללו ייסעו שיניו הקדמיות לימין ולשמאל, מותירות לו חיוך מחורר, מכוער, שתמיד, כשיתגלח בבוקר לפני המראה באמבטיה, יזכיר לו את האב שנחפז לעקור את השן, ובהנאה. אביו קשה הלב התרכּך בעיני רוחו לאחרונה, כאשר שתלו בפיו ברגים, שעליהם הרכיבו לו שיני חרסינה חדשות שהשיבו לו את החיוך הישן, המלא. אותו חיוך שהיה מחייך אל המצלמה הנתונה בידי אמו או בידיו של איזה עובר אורח בחוף גבעת עלייה, שצילם אותו ואת אביו מחוּבּקים, כשהיתה האהבה עוד שורה בעולם.

 

28 תגובות

  1. בגד הים הסרוג-זוועה תאר לך את שלי נערה בת 12 עם ניצני שדיה . איום .
    כל השאר מרגישה כאילו זה הסיפור שלי והוא בכלל לא . רב כשרונות אתה יוסי והכתיבה ביניהן.

    • תודה לך, מירי. אני חש כאילו היינו נפשות אחיות. באנו מעיצוב והלכנו אל האמנות. והשאלה היא אם עשינו בשכל… הו, כמה שהאמנות יכולה להיות כלבתא. שבוע טוב וחיבוק.

  2. רגיש וחודר לנשמה. והתמונה גם.

  3. מה יהיה יוסי? איך אנשים מענישים את עצמם.
    הסיפור מאוד אמיתי לי בקצב שלו.
    דרך אגב אני מעדיפה את הדמות שעוברת לגור בצינוק… יש בו אמיתיות.
    להתראות טובה

  4. מאין התמונה?
    כתוב להפליא, יוסי.
    ספר חדש?

  5. רונית בר-לביא

    מכמיר לב.

    מה זה משנה איך הילד מרגיש, העיקר שכולם מחייכים לצלם.

    אתה בחברה טובה ..

  6. ליוסי, גם לי יש תמונה מאותו חוף. קשה לי עם חומרים כאלה אז אני לא מגיבה.

  7. אני כל כך אוהבת אותך יוסי. יותר ויותר. אתה נוגע בלבי.

  8. דניאל של אסתר אתל

    משעשע לקרוא את קורות משפחת ווקסמן מנקודת מבט ייחודית זו. אתה יודע לבצע רומנטיזציה מאירועים קטנים שלמראית עין אינם בעלי משמעות רבה, וזה נדיר מאוד בקרב סופרים בימינו.
    בהצלחה עם הספר!

    דניאל וסבתא אסתר אתל

  9. I haven"t read any of your work before, and shamefully I haven"t been a great reader in my life. but with the bit of passion I have to writing I loved your way of putting sense in "tragedy" and giving a humorous passionate and honest perspective of life.
    it has been a pleasure reading and I find humor to be a great tool in all forms of art, it allows another level of engagement which doesn"t necessarily involve an intellectual mind or knowledge of history of the art.
    Thank you:)
    Nir
    I hope i made some sense of myself

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן