עין החתול
  • שהרה בלאו

פוני

לבן השכנים יש אצבעות זריזות.
אני ישובה מולו עטופה כולי בסדין לבן בוהק, עיני הקטנות ממצמצות בציפיה, "פוני!", אני אומרת לו "פוני כמו למלכה קליאופטרה!".
בן השכנים מהנהן בידענות. הוא בוחן את פני, נושך קצה לשונו במאמץ ושולח ידו אל המספריים, הוא בן שש, אני בת ארבע.
סניפ-סניפ, מקרקשות המספריים בידיו הרזות של בן השכנים ואניצי שיער דקיק ממלאים את חלל החדר. הוא נסוג מעט לאחור כשהבעה מוזרה על פניו, איני מסוגלת לפענח אותה.
"ראי!" אני דורשת.
"חכי רק רגע" ושוב מקרקשות להן המספריים. הסדין הלבן כבר אינו לבן כעת, קווצות שיער גדולות מכתימות אותו בחום, כל כך הרבה חום על הסדין הלבן, מדוע?
"ראי!" אני דורשת בכל התקיפות שאני מסוגלת לה "ראי, עכשיו!"
בן השכנים שנראה מבוהל פתאום פותח במרוצה "חכי עוד רגע" הוא אומר וגורר מהחדר השני את אחיו הבכור בן העשר שנראה אף מבוהל ממנו. "מה עשית לה?" הוא דורש לדעת ובן השכנים, נוהג כגבר קטן ומטיח את הטענה עתיקת היומין "היא רצתה!".
הדמעות כבר מזנקות לגרון, והידיים ממששות בקדחתנות את חלקו העליון של המצח כשאמא נכנסת לחדר, פיה פעור בתמהון "ומה זה?"
בני השכנים, קלי רגליים, אצים משם ואני פוצחת ביללה כשידי חולפות על חלקה חשופה של זיפים קצרצרים ונוקשים, המהווים כעת את חלקה העליון של פדחתי.
"אמא" אני בוכה בזמן שהאשה הקטנה שבתוכי דורשת "ראי!"
אמא אינה יודעת אם לנזוף בילדתה הקטנה, או להשתתף בצערה של האשה בת הארבע. היא מושיטה לי את המראה בשתיקה.
יצור אדום פנים עם ציצית שיער מרוטה ומגוחכת משתקף ממנה. בכיי מתגבר "אמא…" אני מייללת "אני רק רציתי להיות יפה". 
אמא מביטה בי בשתיקה, היא מבינה לליבי, וכי איזו אשה לא תבין? אבל יפה כבר לא אהיה ובעוד כעשרים שנה כשהספר יציע לי "אולי פוני, יקירה? זה יהלום אותך כל כך" אשלח בו מבט מקפיא. מצחי ישאר תמיד גלוי, נושא עימו את אות הקין של הילדה ההיא שרצתה כל כך להיות יפה.

פורסם לראשונה ב"סגנון"

 

5 תגובות

  1. גם לי היו טראומות נוראיות עם השיער עוד מגיל צעיר. סיוט.

  2. אהבתי.

  3. מה יהיה איתך יפתי? מתי תגמלי מתביעות גופך?

© כל הזכויות שמורות לשהרה בלאו