עין החתול כרגע, מנסה לאתר את כל ספרי הרוזנת דה סגיר
יתכן ששיטות הענישה שלה לא היו מזכות אותה בפרס "מורה טוב – מורה לחיים", אבל אני אהבתי את אותה מחנכת קפדנית מבית הספר היסודי.
עונשיה אכן היו יצירתיים למדי: על תלמידות שהפריעו בשעת השיעור, נגזר היה לטפס ולעמוד על כיסאן כשידיהן (הכואבות) מונפות כלפי מעלה. לעיתים היה השיעור מסתיים כשחמש או שש בנות מזדקרות כעצים דקיקים באמצע הכיתה.
אותי בחרה שלא להעניש כך, כנראה שזיהתה בי כבר אז את אותו יצר כבוד ארור ומפותח יתר על המידה, שלא מסוגל היה לעמוד באקט משפיל שכזה.
אבל היה את העונש האכזרי מכולם, זה הניחת עלייך בידי בנות מינך. אם למשל שכחה מי מהבנות להכין את שיעורי הבית, או שכחה את המחברת בבית (אותו הדבר), היה עליה להיעמד בסוף הכיתה, בשורה אחת לצד שאר "העברייניות", כשהכיתה כולה זועקת לעומתן בעידודה של המורה: "אתן אפס! אתן עצלניות! אתן אפססס!" .
למרבה ההקלה, מעולם לא יצא לי לעמוד בשורת העברייניות, אם כי גם לזעוק למולן לא אהבתי ולרוב הייתי משפילה עיני וממלמלת משהו כדי לצאת ידי חובה.
והיתה שם צופיה. קטנה, לא מקובלת, לא אהובה ולא תלמידה טובה. היה לה קול רם מאוד (שנבע כנראה משמיעה לקויה) ושררה בינינו מן ברית משונה ולא מוסברת שיש לעיתים בין ילדות החשות חריגות במקום בו הן נמצאות. לרוע המזל, הוצעדה צופיה פעמים רבות לשורת הענישה, כשהכיתה כולה זועקת לעברה "את אפס! את בושה! את עצלנית!".
ואני הייתי משפילה עיני ונושכת לשוני.
מה קרה אז באותו היום שגרם לי לשכוח בבית את "מחברת ניקיון" – לא אדע. כל שאני יודעת הוא שעמדתי שם בשורה, יחד עם חמש בנות נוספות, כשאנו ממתינות לצעקות מצד חברותינו הקטנות למשחק. והן אכן הגיעו וניחתו על ראשינו המושפלים, "אתן אפס! אתן מלוכלכות! אתן עצלניות!" צעקו לעברינו בקול גדול. אבל זו שצעקה יותר מכולן, זו שקולה מילא את חלל הכיתה בצהלה ניחרת ועצומה, היתה צופיה.
"מלוכלכת!" היא הריעה "אפסססס!" ועיניה מעמיקות אל תוך עיני "עצלנית! את עצלנית! יוהו!
ואני פרצתי בבכי, שרק דירבן את צעקותיה.
לא שבתי לדבר איתה מאז אותו יום. וגם כעת, איני יכולה לסלוח לה. אינני יכולה.
פורסם לראשונה בעיתון "העיר"
מעניין שדווקא לאותה ילדה מסכנה את לא יכולה לסלוח, אבל מורה כל כך אכזרית, כל כך חולה ומופרעת, את אומרת שאהבת.
לא עשית כאן איזשהו היפוך ?
ומה שהמורה הזו עוללה נשמע כמו סאדו-מאזו בערך.
איך לא העיפו אותה ? ההורים לא ידעו ?
אני חושבת בדיוק כמוך רונית.
אזה עיוות !
מהמורה לא ציפיתי לשןם דבר. בזכרון הילדותי שלי הענשים הללו נחשבו מקובלים משום מה.
אבל צופיה היתה חברה.
ובזיכרון שלי הדברים התקבעו כך, אולי זה נשמע משונה, והאמת היא שכבר כשכתבתי את הטור ידעתי שהתנהגות המורה תיתפס כאכזרית, אבל זכרון-הילדה שלי מקבע רק את העיניים המרושעות שלה, של צופיה.
זה ברור. ילדים בפרט וקורבנות בכלל לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין הרשע האמיתי לרשע-מתוך קורבנות.
אבל זה שאת לא מסוגלת לסלוח לה גם היום זה המוזר כאן – הרי עיני הילדה כבודם במקומם – אבל גם לעיני הבוגרת יש איזשהו מקום, לא?
אני מזדהה ומבינה את הכותבת. הברית אותה הפרה החברה בלתי נסלחת
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!
לילדים יש נטייה להגרר, כמו למבוגרים . לפחות היא הייתה גלויה.
שהרה את אחד האנשים היחידים שאני מסוגלת לקרוא באינטרנט. חייבת להגיד לך.
תודה מאוד.
יפה מאוד. לאן נעלמת? מחכה לקרוא אותך עוד בבמה הזו.
הגיע הזמן לסלוח…לא ככה?