עין החתול כרגע, מנסה לאתר את כל ספרי הרוזנת דה סגיר
הדברים נאמרו אתמול, בעצרת הזכרון בכיכר רבין:
"שלום, הזמינו אותי לדבר כאן הערב כי אני דתיה. אני אמורה לייצג את עמדת הציבור הדתי בנוגע לרצח, אבל קשה מאוד לייצג ציבור שכבר לא קיים יותר, ואני מדברת על הציונות הדתית ההיא מלפני שש-עשרה שנה. הציונות הדתית ההיא כבר לא קיימת.
בערב הרצח הייתי על קו ארבע מאות מירושלים לבני ברק, אני זוכרת שהאוטובוס היה צפוף, מלא בדתיים וחרדים וכולנו הקשבנו לרדיו ושמענו את איתן הבר מודיע בתדהמה, אני זוכרת את קריאות ההלם והזעזוע באוטובוס, אי אפשר לזייף את זה. כשהודיעו את השם של הרוצח, זו שישבה לידי התחילה לצעוק, "אני לא מאמינה, אני מכירה אותו הוא מבר אילן, אני מכירה אותו!" בשלב הזה עוד לא ידעתי, אבל התברר שכולנו מכירים אותו, או את החברים שלו, או את החברים של החברים שלו, ומי שלא מכיר – יחשב כמי שמכיר.
אני זוכרת את הלילה המסוייט הזה מול הטלויזיה, את ההלם והדמעות מול המסך, כן הרוצח חבש כיפה וכן היתה לזה משמעות, משמעות שעוד תלך ותתחוור, אבל אז כל מה שרציתי היה להתאבל. ראש הממשלה נרצח, ראש הממשלה שלי. גם שלי. אני זוכרת את ימי השבעה, רציתי להגיע לכאן, לכיכר הזאת, גם אני נוער נרות! גם אני בוכה בכל פעם שמשמיעים את שיר הרעות ברדיו, גם אני רוצה לכתוב גרפיטי כאן מאחור, לבטא את ההלם. (אני יודעת שאני אמורה להתייחס עכשיו לחלק בציבור הדתי שלא הרגישו ככה.. רגע) אני רציתי להגיע לכאן, לכיכר.
נראיתי אז מאוד דתיה, חצאית ארוכה, חולצה רפויה בחוץ, אולי משהו בעיניים, לא יודעת.
אני זוכרת שירדתי מהאוטובוס והתחלתי להתקדם לכיוון הכיכר… אני זוכרת שלא הצלחתי לעבור את ארלוזורוב. אף אחד לא אמר מילה, אף אחד לא צעק רוצחת, אבל המבטים… אני זוכרת שחזרתי הביתה.
אני לא יודעת אם זה היה באותו ערב, או ערב אחרי, אבל אני זוכרת שנעמדתי מול המראה והדתיה המובהקת שנשקפה אלי משם – לא מצאה חן בעיני, הסתכלתי עליה דרך המבטים ההם ולא רציתי, לא רציתי שמבטים יוכלו לשייך אותי לציבור הדתי, לא רציתי שידעו עלי.
כן, זה קיבל ביטוי שטחי, בהתחלה בלבוש, אבל אחרי הרצח השתדלתי להראות פחות דתיה, רציתי להשתייך למרכז, לקונצנזוס, להיות כמו כולם. ימי האבל היו גם ימי הפריצה של ערוץ שתיים, שיצר מדורת שבט חזקה, מלוכדת, שכולם רוצים לשבת סביב אותו המעגל. גם אני רציתי. אני עדיין רוצה.
הרצח שימש כזרז לתהליכי פיצול עצומים בתוך הציונות הדתית. היא בעצם התפצלה לשני זרמים מרכזיים. לדתיים לייט וחרדים לאומיים, זה המצב היום. זה התחיל עוד קודם, נראה לי בהסכמי אוסלו, אבל הרצח זירז מאוד את הפיצול הזה בתוך המחנה. חשוב לי לומר פה, דווקא פה, האגף הניצי בציונות הדתית, רובו ככולו, לא תמך ברצח, מה שכן, ההאשמה הקולקטיבית ותחושת האחריות, זו שגרמה לי ולחברי רק לרצות ולהתקרב יותר למרכז הישראלי, גרמה להם דווקא להסתגר, להתרחק, הגבירה את הניתוק הרגשי. וחבל.
רצח נורא אחד, חשבון נפש שערכה הציונות הדתית, אבל שהוביל לשתי מסקנות שונות, לשני זרמים מנוגדים. והפערים בתוך המחנה רק הולכים וגדלים, אפילו מפלגה אחת בכנסת כבר לא מסוגלת להכיל אותם, כיום יש שתי מפלגות, אולי מחר יהיו שלוש, לא יודעת, דבר אחד אני יודעת: הציונות הדתית ההיא, מלפני הרצח, כבר לא קיימת.
שש עשרה שנים חלפו, אומרים "שום דבר לא השתנה", אני אומרת לכם, הרבה, הרבה השתנה, וממשיך להשתנות, לטוב וגם לרע. היה לי חשוב להביא את הדברים האלה כאן הערב. תודה"
כיכר רבין, 12.11.11
הדברים שלך אמיתיים מאוד. נוגעים במרכז הלב, בעומק הבעייתי ביותר שאין לו פיתרון. בתהום המכאיבה של אובדן האיש היקר שהעניק לעם תיקווה לבין הקרע שבזהות והשיוך של כל דתי עם הרוצח המתועב. זאת התנהגות אנושית בעייתית מאוד. שלא לומר גזענות. אני חושבת שמאז עברת תהליך ארוך של התקרבות לעצמך. שכבר אינך חלק ממגזר או קהילה. שאת שייכת לעצמך ולעקרונותייך וערכייך החשובים. שתמיד זה היה צריך להיות כך, וכעת התממש. לצערי התארחתי אצל חבר בקרית ארבע ביום הרצח וראיתי ששומעי הבשורה על הרצח היו שמחים מאוד. אפילו צחקו והיו מאושרים ומסופקים. ואף למרות מה שראו עיניי עדיין אינני מסכימה לגבי הכללות כאשר זה נוגע לבני אדם.
היי שהרה יקרה, כמה טוב לפגוש אותך פה! ומה שכתבת כתבת מדוייק.
בואי לכאן עוד!
היי שרה
בתור דתיה לשעבר, בלב תמיד הייתי אני באשר אין לי מושג מי זאת, אבל היה לי ברור בצורה עמוקה שאני רק ניראת דתיה… דוסית ואין לי מושג מי אני באמת… היום יש לי יותר.
דברייך מאוד מדברים אלי
להתראות טובה